בנמל (מקום עגינתן של הספינות בחוף הים), שיש שם הרבה טיט, שעשוי להיות חציצה בטבילה אם הוא נדבק על גופה של הטובלת, אף על גב דהשתא ליכא [אף על פי שעתה אין טיט] — אסורה לטבול שם, שכן אימר ברדיוני [אמור כי בדשדוש הרגליים], שדשדשה האשה לאחר שטבלה נפל מעליה הטיט. ואולם היה עליה בשעה שטבלה, ולא היתה זו טבילה ראויה.

ומסופר כי אבוה [אביו] של האמורא שמואל עבד לבנתיה [עשה לבנותיו] מקוואות (בורות שיש בהם מי גשמים, כשיעור הראוי לטבילה) שתטבולנה בהם מטומאתן, ביומי [בימי] תקופת ניסן. ולא הניחן לטבול בנהר משום שהנהר מלא מי גשמים שאינם מטהרים בדרך זו. ועשה להן מפצי [מחצלות] אותן הניח ליד הנהר, שתפסענה עליהן בבואן לטבול בנהר, ביומי [בימי] תקופת תשרי, שלא יחצוץ הטיט.

א ומביאים עוד מדברי חכמים בדיני חציצה בטבילה. אמר רב גידל, אמר רב: האשה שנתנה תבשיל לבנה, ולאחר מכן טבילה ועלתה — לא עלתה (אין נחשבת) לה טבילה זו. ואף על גב דהשתא ליכא [אף על פי שעתה אין] עליה שארית של תבשיל זה — שכן אימר ברדיוני [אמור כי בדשדוש הרגליים], בעת שדשדשה האשה ברגליה לאחר שטבלה נפל מעליה התבשיל שדבק בה, ואולם בשעת הטבילה היה עדיין עליה, וחצץ.

ב אמר רמי בר אבא: הני רבדי דכוסילתא [קרום עור המגליד פצעי הקזה], עד תלתא יומי [שלושה ימים מזמן ההקזה] — לא חייצי [אינם חוצצים], שעדיין הם לחים, מכאן ואילך — הריהם חייצי [חוצצים], שהתייבשו לגמרי.

אמר מר עוקבא: לפלוף (ליחת העין המתייבשת בה) שנתון בעין, אם עדיין הוא לח — אינו חוצץ, ומשעה שיבש — הריהו חוצץ. ומסבירים: אימתי נקרא זה "לפלוף יבש"? — משעה שמתחיל לירק (להצהיב).

אמר שמואל: כחול (צבע קישוט של נשים הניתן סביב לעין) שנתון בתוך העין — אינו חוצץ, ואילו זה שנתון על גבי העין — חוצץ. ואם היו עיניה פורחות (מפלבלות, נפתחות ונסגרות בתכיפות) — אפילו היה הכחול נתון על גבי העין — אינו חוצץ, שכן הפתיחה והסגירה התכופה של העין גורמת להעברתו של הכחול.

ועוד בדין חציצה אמר ר' יוחנן: האשה שפתחה עיניה ביותר בשעה שטבלה — הרי זה נחשב לה כחציצה לעור שמעל לעיניה, או שעצמה עיניה ביותר בשעה שטבלה — הרי זה נחשב לה כחציצה לעור שמתחת לעיניה, ולכך לא עלתה לה טבילה.

ג ועוד בענין טבילה אמר ריש לקיש: האשה לא תטבול לטהרתה אלא דרך גדילתה (בדרכה הרגילה כהרגלה): שלא תדחק את זרועותיה בכוח על גופה, שלא תצמיד את רגליה ביותר, ואף אינה צריכה לפושטם ביותר, אלא כדרך שהיא נוהגת תמיד. ואז הקמטים בגוף שאין המים מגיעים אליהם, אינם נחשבים כחציצה, ועלתה לה הטבילה. וכדתנן [כפי ששנינו במשנה] לענין האופן בו צריכים להיראות האיש והאשה לפני הכהן הקובע בהם אם נטמאו בנגעי הגוף: האיש שיש בו נגע בין רגליו, הריהו נראה לפני הכהן כדרך שנראה בה האדם העודר בקרקע לניכוש העשבים שבה, שעושה כן בפיסוק רגליים מועט. ואם הנגע בין זרועות האיש, הריהו עומד לפני הכהן כאדם המוסק (מלקט) זיתים, שמניף את זרועותיו כלפי מעלה. והאשה שיש לה נגע בין רגליה נראת לפני הכהן כדרך שנראית בה האשה האורגת. אם הנגע שבה הוא מתחת לדדיה, הריהי נראית לפני הכהן כאשה המניקה את בנה.

ועוד בדיני חציצה, אמר רבה בר רב הונא: נימא (שערה) אחת הקשורה בשערות הראש הריהי בוודאי מהודקת היטב, ולכן נחשבת כחוצצת בטבילה.