וכמו כן ברור הוא כי שלש נימין הקשורות, אינן מהודקות היטב, ולכך אינן חוצצות בטבילה. ואולם מה דינן של שתים נימות הקשורות — איני יודע. ואילו ר' יוחנן אמר: אנו אין לנו במסורת לפסול בטבילה משום חציצה אלא בנימה אחת קשורה. ואולם שתי נימין הקשורות ויתר על כך, אינן חוצצות.

א ועוד בדיני חציצה. אמר ר' יצחק: דבר תורה (מדין תורה, כהלכה שנמסרה למשה מסיני) אין דבר חוצץ בטבילה, אלא כאשר החוצץ מכסה את רובו, וכמו כן כאשר הוא דבר שהטובל מקפיד עליו. וכאשר מתקיימים שני תנאים אלה — הרי זה חוצץ. אכן כאשר הדבר הוא אמנם רובו ואולם הטובל אינו מקפיד עליו — אינו חוצץ מדין תורה. וחכמים גזרו אף על רובו שאינו מקפיד שהריהו חוצץ. וטעם גזירתם: משום רובו המקפיד עליו. וכן גזרו אף על מיעוטו המקפיד עליו, שהריהו חוצץ, וטעם גזירתם: משום רובו המקפיד.

ושואלים: ולגזור נמי [ושיגזרו גם כן] על מיעוטו שאינו מקפיד שיהא חוצץ, ומשום מיעוטו המקפיד! ומשיבים: היא גופה [עצמה, מיעוטו המקפיד עליו] אינו חוצץ מדין תורה אלא רק מגזרה שגזרו חכמים, ואנן ניקום [ואנו נעמוד] ונגזור גזרה לגזרה?!

ב ובענין זמנה של טבילת אשה מטומאת נדתה אמר רב: אשה שהיתה טמאה נדה וטובלת לטהרתה בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה (ליל היום השמיני), ולא ביום השביעי (שלא כאשה הזבה הטובלת ביום השביעי לספירת שבעת ימי נקיות). ואולם אם לא טבלה בליל יום השמיני, והריהי טובלת שלא בזמנה (ביום השמיני) — הריהי טובלת בין ביום בין בלילה. ואילו ר' יוחנן אמר כי בין הטובלת בזמנה, בין הטובלת שלא בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה ולא ביום. וטעם הדבר: משום סרך (היגררות) של בתה. שיש לחשוש שבתה תראה את אמה הטובלת ביום. ומאחר שאין הבת יודעת שזו טבילה שלא בזמנה, עלולה היא לכשתינשא לטבול אף טבילה שבזמנה ביום ולא בלילה. ולא תעלה לה טבילה זו לטהרתה, שעדיין נדה היא.

ומוסרים כי אף רב הדר ביה [חזר בו], מהוראתו זו. שכן אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה — אינה טובלת אלא בלילה, וטעם הדבר: משום סרך בתה. ואולם מסופר על חכמים שונים שהתקינו לטבול ביום השמיני, ומפני טעמים שונים.

אתקין [התקין] רב אידי בעיר נרש למטבל ביומא דתמניא [לטבול ביום השמיני], משום אריותא [אריות] ששוטטו בלילות באיזור זה, והיו פוגעים בנשים הטובלות בלילה. רב אחא בר יעקב התקין בעיר פפוניא לטבול ביום ולא בלילה, משום גנבי [גנבים] הגונבים בלילות, שהיו אלה מנצלים את זמן היעדרה של האשה הטובלת בלילה וגונבים מביתה.

ובדומה לכך רב יהודה התקין בעיר פומבדיתא שיטבלו ביום השמיני ולא בלילו, וטעמו של דבר: משום צנה המרובה בלילות, המסכנת את הנשים הטובלות בלילה. וכן התקין רבא בעיר מחוזא שיטבלו ביום השמיני ולא בלילו, ומשום אבולאי [שומרי העיר] המשוטטים בעיר בלילות, ועלולים לפגוע בנשים בדרכן אל בית הטבילה ובשובן משם.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא ולאביי בשאלה: מכדי האידנא כולהו [מכיון שבזמן הזה כל הנשים כולן] שראו דם, ואפילו בשיעור מועט כדין ספק זבות שוינהו רבנן [עשאון, קבעו בהן, חכמים], והריהן סופרות שבעה נקיים, אם כן מעתה ליטבלינהו ביממא דשביעאה [שיטבילון, שיתירו להן לטבול ביום השביעי], שהרי אם נדה היא — הרי ספרה שבעת ימי נדותה, ואם ספק זיבה היא — הרי הזבה טובלת ביום השביעי!

השיבו לו: הטעם שאין נוהגים כן, משום דרשתו של ר' שמעון, דתניא [שכן שנינו] על הכתוב בטהרת האשה הזבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים אחר תטהר" (ויקרא טו, כח): כך אמרה תורה בדין טהרתה של הזבה, שתהיה הטהרה "אחר" — אחר לכולן, אחר כל ימי טהרתה, שיהיו אלה שבעת ימי טהרה רצופים, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. ואילו ר' שמעון אומר בדרשת הכתוב "אחר תטהר" — אחר מעשה (של ספירתה, שכיון שספרה מקצת היום של היום השביעי), תטהר.

אבל אמרו חכמים כי למעשה אסור לעשות כן, שתטבול ביום השביעי, לאחר שבדקה עצמה בתחילת היום ומצאה שהיא נקיה, שמא לאחר שטבלה תבא לידי ספק, שתשמש עם בעלה בו ביום, ולאחר שתשמש עמו תראה דם, ונמצא שלא היו אלה שבעה ימי נקיות וטבילתה פסולה, ובאה לידי איסור כרת בתשמיש בנדות.

ג אמר רב הונא: אשה מותר שתהא חופפת את שערה לקראת טבילה באחד (ביום ראשון) בשבת (בשבוע), וטובלת ביום השלישי בשבת (בשבוע). וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי שבת.

וכן מותר לאשה שתהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת, וטובלת ביום רביעי בשבת. וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי יום טוב שחל להיות אחר (למחרת) השבת.

וכן מותר לאשה שתהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת, וטובלת ביום חמישי בשבת. וראיה לדבר: שכן אנו מוצאים שאשה חופפת בערב שבת, וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת.

ואילו רב חסדא אמר כי אכן במקרים הללו (כטבילה במוצאי שבת, וטבילה במוצאי יום טוב ומוצאי ראש השנה שחל אחר השבת) כולהו [כולם] אמרינן [אומרים אנו] שהותרה בהם החפיפה הנעשית כמה ימים לפני הטבילה, ואולם על סמך מקרים אלה לומר "שכן", וללמוד מהם שאף בטבילות שבימות החול, הותרה החפיפה שתיעשה כמה ימים לפני הטבילה — לא אמרינן [אין אנו אומרים]. כי היכא [היכן, במקרה] שאפשר שתחפוף בסמיכות זמן לטבילה — הרי אפשר ואין מקום להתיר שתיעשה החפיפה לפני כן. ואולם היכא [היכן] שלא אפשר לחפוף בסמוך לטבילה, כגון בטבילות אלה הנעשות במוצאי שבת ויום טוב — הרי לא אפשר, ולכך הותרה רק בהם החפיפה שתיעשה לפני כן.

ואילו רב יימר אמר כי אפילו "שכן" נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו], ולכך מותרת החפיפה ביום ראשון בשבוע לקראת טבילה שתיעשה ביום שלישי, לטבילה ביום רביעי. כדברי רב הונא, לבר [חוץ] מהיתרו של רב הונא שאשה תהא חופפת ביום אחד (ראשון) בשבת וטובלת ביום חמישי בשבת. וראייתו משום שכן מוצאים אנו בחפיפה לטבילה של מוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שלאחר השבת. שבאופן זה של חפיפה כה מוקדמת לטבילה, מיום ראשון ליום חמישי — ליתא [אינו, אין לו מקום], שהרי אפשר לה שתהא חופפת בלילה וטובלת באותו הלילה, ולא תרחיק את החפיפה זמן כה רב עד לטבילה.

ובסיכומה של סוגיה זו מביאים שדרש (הורה ברבים) מרימר כי הלכתא [הלכה] היא להחמיר כשיטת רב חסדא, האומר שאין להקדים את החפיפה כמה ימים לפני הטבילה. וכן הוא בטבילה הנעשית במוצאי ראש השנה שחל לאחר השבת, אין חופפים בערב שבת (כפי שאמר רב חסדא), אלא יש לחפוף בלילה ולטבול בלילה, וכדרך שמתרץ [הסביר] רב יימר.

ד מתוך שנידונו ענייני החפיפה, מביאים שאיבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש]: אשה מהו דינה שתחוף בלילה ותטבול בלילה? ונחלקו בדבר חכמים, שמר זוטרא אוסר לעשות כן. וטעמו, שמתוך שממהרת היא לטבילתה, אינה חופפת היטב. ואילו רב חיננא מהעיר סורא שרי [מתיר] לעשות כן.

אמר ליה [לו] רב אדא לרב חיננא מסורא: לאו הכי הוה עובדא בדביתהו דאבא מרי ריש גלותא, דאיקוט [האם לא כך היה מעשה באשתו של אבא מרי ראש הגולה, שהתקוטטה] עם בעלה, ולא רצתה לטבול כשהגיע ליל טבילתה. אזל [הלך] רב נחמן בר יצחק לפיוסה [לפייסה], ולשדלה שתטבול. ואמרה ליה [לו]: מאי איתיה השתא [מה יש עכשיו] עוד לעשות בענין זה? שאין טעם למהר אותי לטבול עתה.