סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

לא תחוף (תחפוף) את שער ראשה לא בנתר ולא בחול. והסבר הדברים: בנתר אינה חופפת — משום דמקטף הוא מנתק] את שער הראש משורשיו, והשערה שנשרה והתערבה בתוך שאר שערות הראש, מהווה חציצה בטבילה. ואין היא חופפת את שער ראשה בחולמשום דמסריך הוא מדביק את שערות הראש], והרי זו חציצה בטבילה.

א ועוד בדין החפיפה, אמר אמימר משמיה [בשמו] של רבא: אשה לא תחוף (תחפוף) את שער ראשה אלא במים חמין, אבל לא בצונן. ויכולה היא לחפוף את ראשה אפילו בחמי חמה (מים שחוממו על ידי קרני השמש). ומסבירים: בצונן מאי טעמא [מה טעם] לא תחפוף את שער ראשה — משום דקרירי המים קרירים], ומשרו מזייא [וגורמים להשרת השער], והשערה שנשרה והתערבה בשאר שערות הראש חוצצת בטבילה.

ב ועוד אמר רבא בהנהגות טבילת הנשים: לעולם ילמד אדם בתוך ביתו (את הנשים שבמשפחתו) שתהא האשה הטובלת מדיחה (מנקה) את מקום בית קמטיה (חלקי הגוף בהם ישנם קפלים, כבית השחי ובית הסתרים) במים לפני טבילתה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין לביאת מים (שיגיעו אל תוכם מי מקוה הטהרה) כדי שתיטהר הטובלת!

ומשיבים: נהי [אמנם] ביאת מים בפועל — לא בעינן [אין אנו צריכים], ואולם שיהא זה מקום הראוי לביאת מיםבעינן [צריכים אנו]. והרי זה כשיטת ר' זירא, שכן אמר ר' זירא: כל קרבן מנחה הקרב במקדש הראוי לבילה (בלילה) עם שמן ששיעורה עד ששים עשרון — אין הבילה (בלילה) מעכבת בו, לפסול את המנחה כשלא נבללה. ואילו כל דבר מנחה שאין ראוי לבילה ששיעורה יותר מששים עשרון — הבילה מעכבת בו. ועקרון זה של ר' זירא נוהג בהלכות רבות, וכן בענייננו, שצריך שיהא המקום ראוי שיבואו בו מים, ואף אם לא באו בו מים בפועל הרי זו טבילה ראויה.

ובענין זה שיש להדיח את המקומות הללו בגוף לשם הטבילה, אמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה, ולאחר מכן נמצא לה עצם החוצץ בין שיניה, והצריכה רבי טבילה אחרת. שאף שאין צורך שיבואו המים בפועל אל בין שיניה (שמקום בית הסתרים הוא), מכל מקום לא עלתה לה טבילתה, מפני שלא היה מקום זה ראוי לביאת מים.

ג ועוד אמר רבא בדין טבילת אשה מטומאתה: טבלה האשה מטומאתה ועלתה מן המקווה, ולאחר מכן נמצא עליה, על שערה, דבר החוצץ, מה דינה? אם בסמוך לחפיפה של שערה טבלהאינה צריכה לשוב ולחוף (לחפוף) ולטבול שנית. שכן מניחים אנו שלא היתה בה חציצה זו בשעה שטבלה. ואם לאו [לא]צריכה לחזור ולחוף ולטבול.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את דברי רבא אלה באופן שונה: אם באותו יום שחפפה טבלהאינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו [לא]צריכה לשוב ולחוף ולטבול.

ושואלים: מאי בינייהו [מה, איזה הבדל יש ביניהם, בין שתי הלשונות הללו]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש הבדל ביניהם] לענין מסמך [סמיכה, הצמדה] לחפיפה את הטבילה. שללשון הראשון צריכה הטבילה להיות סמוך לחפיפה, ואילו ללשון השני אין צורך שתהיה הטבילה בסמוך לחפיפה, ודי שתהא באותו יום שבו חפפה את ראשה. ועוד נבדלים שני הלשונות הללו בשאלה האם מותר למיחף ביממא ולמטבל בליליא [לחפוף ביום ולטבול בסמוך לכך בלילה]. שלפי הלשון הראשון מותר הדבר (שהרי נעשתה הטבילה בסמוך לחפיפה), ואילו ללשון השני אסור הדבר (שהרי אין הטבילה באותו יום בו נעשתה החפיפה).

ד ועוד הלכה שאמר רבא בדין טבילת אשה: אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס, ותטבול. סבר [סבור היה] רב כהנא למימר [לומר] כי טעמא מאי [טעם הדבר מהו]משום גזירת מרחצאות, שלא תבואנה מתוך כך הנשים לטבול מטומאתן במרחץ שמימיו שאובים, שכן במרחצאות היו כלים שהיו עומדים עליהם הרוחצים. ומכאן ניתן להסיק: הא [הרי] שלעמוד על גבי סילתא [בקעת עץ] ולטבול — שפיר דמי [יפה הדבר, מותר לעשות כן], שהרי אין מקום לגזור על כך, שכן אין הוא נוהג בבתי המרחץ.

אמר ליה [לו] רב חנן מנהרדעא לרב כהנא: אין הטעם בדברי רבא כדבריך, אלא התם טעמא מאי [שם, בדברי רבא הטעם מהו] שאסור לעמוד על גבי כלי חרס ולטבול — משום דבעית [שמפחדת] האשה לעשות כן, שלא תיפול, ואין היא טובלת יפה. וכיון שזהו הטעם — אף טבילה על גבי סילתא אסורה, שכן העמידה על הסילתא נמי בעיתא [גם כן מפחידה], כעמידה על כלי חרס.

ה ועוד בדרך הראויה לטבילת אשה, אמר רב שמואל בר רב יצחק: אשה לא תטבול

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר