ומותרת היא שתנשא לבעל אחר, ולשמש עמו. שאפשר ואין היא רואה דם מחמת תשמיש אלא אצל בעלה הראשון.

ואם אשה זו ניסת (נישאה) לבעל אחר, ואף בתשמיש איתו ראתה דם מחמת תשמיש, שהיתה משמשת ורואה דם, פעם ראשונה ופעם שניה ופעם שלישית. אף כאן הלכה היא כי מכאן ואילך לא תשמש עוד עם בעל זה, עד שתתגרש ממנו, והריהי מותרת שתנשא לאחר, שלישי, ותשמש עימו. שאפשר והריהי רואה דם מחמת תשמיש דווקא אצל שני בעליה הקודמים. ואם אכן ניסת (נישאה) לבעל אחר, ואף בתשמישה איתו ראתה דם מחמת תשמיש, שהיתה משמשת ורואה דם, פעם ראשונה ופעם שניה ופעם שלישית — הרי הוחזקה כמי שרואה דם מחמת תשמיש אצל כל בעל, ולכך מכאן ואילך לא תשמש כלל עד שתבדוק את עצמה קודם תשמיש.

ומפרטים: כיצד היא בודקת את עצמה? — מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך (מטלית רכה כשל צמר) מונח על ראשו של המכחול, ומכניסתו אל תוך המקור דרך אותה שפופרת, ומוציאתו. ומעתה, אם נמצא דם על ראש המוך — בידוע שמן המקור הוא בא, וטמאה היא. ואם לא נמצא דם על ראשו של המכחול — בידוע שמן הצדדין הוא בא, וטהורה היא.

ואם יש לה לאשה זו הרואה דם מחמת תשמיש, מכה (פצע מדמם) באותו מקום — הריהי תולה (מייחסת) את הדם שרואה במכתה, ולא כבא מן המקור, וטהורה היא. ואם יש לה וסת קבועה לראייה מחמת תשמיש. שאין היא רואה כל פעם שמשמשת עם בעלה, אלא רק בזמנים מסויימים קבועים — הריהי תולה את הדם שראתה בתשמיש בוסתה, ומותרת לשמש עם בעלה שלא בשעת וסת זו.

ואולם אם היה דם מכתה משונה במראהו מדם ראייתה בשעת תשמיש — אינה תולה את הדם במכה. ונאמנת אשה לומר "מכה יש לי במקור, שממנה דם יוצא", אלו דברי רבי.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: דם מכה הבא מן המקור — אף שאינו אוסר את האשה על בעלה, הריהו דם טמא כאב הטומאה, ומטמא את האשה לענין אכילת טהרות. ואילו רבותינו העידו (שכך בא להם במסורת) על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור.

ומבררים: מאי בינייהו [מה, לאיזה ענין יש הבדל ביניהם, בין רבן שמעון בן גמליאל ורבותינו]? אמר עולא: השאלה היא האם מקור, מקומו טמא ודבר שהיה בו נטמא איפוא איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, כיון שהיה דם המכה במקומו של המקור — הריהו טמא בשל כך, ואילו לדעת רבותינו אין הוא טמא בשל כך.

ודנים את זו ששנינו בדרך הבדיקה של הרואה דם מחמת תשמיש, שנעשית באמצעות שפופרת ומכחול שבראשו מוך המוכנסים אל תוך המקור. ותוהים על כך: והרי באופן זה הריהי אפגורי מפגרא לה [פוצעת את עצמה], ומעתה יתכן והדם הנמצא על המוך הינו דם פצע ולא דם נדות! אמר שמואל בהסבר הדבר: מדובר בשפופרת קנה חלול של אבר (עופרת), ופיה של השפופרת רצוף (מכופף) לתוכה, שבשפופרת כזו אין הבדיקה גורמת לפציעת האשה. ועוד בבירור הדברים ששנינו, שאחר שראתה שלוש פעמים דם מחמת תשמיש אצל בעלה הראשון הריהי מתגרשת ממנו.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן בשאלה: ותבדוק עצמה לפני כל תשמיש שמשמשת עם בעלה, בבדיקה זו שעל ידי שפופרת ומכחול, למן הביאה השלישית (שראתה בה דם מחמת תשמיש) של הבעל הראשון, ולא יצטרך לגרשה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: מוטב שלא תצטרך לבדוק את עצמה לפני כל תשמיש עם בעל זה שיתכן שבכך תיאסר לכל, שכן אפשרי הדבר שאצל בעל אחר לא תראה מחמת תשמיש, לפי שאין כל האצבעות (כינוי בלשון נקיה לאבר הבעל) שוות. שאין היא רואה דם מחמת תשמיש אלא משום שזה הוא הבועל אותה, ואילו אצל אחר הבועל אותה, לא תראה דם מחמת תשמיש.

חזר ואמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן בשאלה: מדוע הריהי בודקת את עצמה רק לאחר שלושה תשמישים עם הבעל השלישי שראתה בהם דם, ומדוע לא תבדוק את עצמה מאז שראתה דם בביאה הראשונה של הבעל השלישי, שהרי כבר בביאה ראשונה של הבעל השלישי התברר שהיא רואה דם מחמת תשמיש אצל בעלים שונים? ענה לו ר' יוחנן: כל עוד לא נבעלה שלוש פעמים (לבעלה השלישי) וראתה דם, עדיין לא התברר שהיא רואה דם מחמת תשמיש אף אצל בעל זה, לפי שאין כל הכחות של מעשי הבעילה שוות, ויתכן הדבר שאף שבבעילה ראשונה שלו (שנעשתה בכח מסויים) ראתה דם, לא תראה דם בבעילה אחרת שלו שתיעשה בכח אחר.

א ומביאים מעשים והנהגות הוראה בעניינה של הרואה דם מחמת תשמיש, ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רבי, שיורה לה כיצד לנהוג, שכן היא רואה דם מחמת תשמיש. אמר ליה [לו] רבי לאבדן: זיל, בעתה [לך, הפחד לפתע אותה]. אזל בעתה [הלך אבדן הפחיד אותה], וכתוצאה מכך נפל ממנה חררת (גודש) דם. אמר רבי: בכך נתרפאה האשה הזאת, ושוב לא תראה דם מחמת תשמיש. שכן גוש דם זה הוא שגרם לה לראות דם.

ועוד מסופר: ההיא אתתא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] מר שמואל, להורות לה כיצד תנהג מפני שהיתה רואה דם מחמת תשמיש. אמר ליה [לו] שמואל לרב דימי בר יוסף: זיל, בעתה [לך, הפחד לפתע אותה]. אזל בעתה [הלך רב דימי בר יוסף הפחיד אותה], ולא נפל ממנה ולא מידי [משהו]. אמר שמואל: אשה זו — ממלאה (מתמלאת) בדם, ונופצת (ומשליכה) היא אותו בשעת תשמיש, וכל הממלאה ונופצת — אין לה תקנה (רפואה).

מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] ר' יוחנן, שכל אימת דהות סלקא [כל פעם שהיתה עולה] מטבילת מצוה בבית הטבילה, הות קחזיא דמא [היתה רואה דם], עוד קודם לתשמישה עם בעלה, וביקשה שיורה לה ר' יוחנן כיצד תנהג. אמר לה: שמא דימת [לעז] של בנות עיריך (עירך) הרואות אותך שבה מבית הטבילה לבעלך, והריהן מקנאות בך על החיבה שבינך לבין בעלך היא שעלתה ביך (בך), והיא הגורמת לכך. מעתה, לכי והבעלי לו לאחר שטבלת על גבי (סמוך) הנהר, שלא תדענה בנות עירך שחוזרת את מטבילת מצוה.

איכא [יש] שאמר שכך אמר לה ר' יוחנן: תגלי לחברותיך שכך קורה לך כשאת שבה מטבילת מצוה. שעל ידי כך, כי היכי דתהוו [כמו שתוהות, מסתכלות] הנשים הללו עליך להך גיסא [לצד זה, שקנאו בך]. ומעתה שישמעו שכך קורה לך, נתהוו עלך להך גיסא [יתהו עליך לצד זה, שירחמו עליך], ושוב לא יקרה לך כן. ואיכא [ויש] שאמר שכך אמר לה: גלי לחברותיך שכך קורה לך כשאת שבה מטבילת מצוה, כי היכי דלבעו [כדי שיבקשו] עליך רחמים, שתתפללנה עליך, ששוב לא יקרה לך כן. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בדינו של המצורע "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — צריך המצורע, וכן כל הסובל, להודיע את צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

אמר רב יוסף: הוה עובדא [היה מעשה] שכזה בעיר פומבדיתא, באשה שהיתה רואה דם לאחר טבילת מצוה, ונהגה כדרך שאמר ר' יוחנן, ואמנם אתסי [נרפאה].

ב אמר רב יוסף, אמר רב יהודה, אמר רב: התקין רבי (ר' יהודה הנשיא) תקנה לדרים בשדות (במקומות המרוחקים, שאין בהם תלמידי חכמים), ואינם יודעים כראוי דיני נדה, מתי הם ימי נדות ומתי הם ימי זיבות, ויש חשש שיכשלו, שכל שראתה דם יום אחד — תשב (ותספור, כנדה) ששה ימים ונוסף להם הוא (אותו יום שראתה בו), והרי אלה עולים לשבעה ימי נקיות, ולאחר מכן תטבול לטהרתה. הגם שאפשר שלאמיתו של דבר לא היתה זו אלא ראיית זיבה, המצריכתה שמירת יום אחד בלבד (שטובלת לטהרתה למחרת).

וכן אם ראתה שנים ימים — תשב ששה ימים והן (שני הימים שראתה), והריהי טובלת לטהרתה לאחר שמונה ימים. ואולם אם ראתה שלשה ימים, ומעתה יש לחשוש שהריהי בימי זיבה, והריהי איפוא זבה גדולה — תשב שבעה ימים נקיים.

ומביאים לענין זה מה שאמר ר' זירא: כל בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו הן רואות טפת דם מועטה ביותר, כזו ששיעורה הוא כזרע צמח החרדל — הריהן יושבות עליה שבעה נקיים, כאילו הן זבות.

ג ובענין דברי ר' זירא אלה, מביאים עוד: אדבריה [הדריכו] רבא לרב שמואל בדרך, ודרש: אשה הרה שקשתה ללדת במשך שני ימים בתקופת ימי זיבתה, וליום השלישי של הקישוי הפילה את עוברה — אף שאין דם הנראה בקישוי לידה מטמא את האשה בזיבה, מכל מקום זו תשב שבעה נקיים כזבה. ומסבירים: קסבר [סבור הוא] רבא כי אין נוהג דין קשוי (שאין האשה נטמאת בזיבה בדם הנראה אז), אלא בלידה של ממש, ולא לנפלים. וכן סבור רבא כי אי אפשר לפתיחת הקבר (בית הרחם), שנפתח בעת הלידה, בלא שתראה דם.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא בשאלה על דבריו אלה: מאי אריא [מה המכוון] בדבריך שמדובר במי שקשתה שני ימים, והלא אפילו ראתה משהו דם בעלמא [בסתם] הריהי יושבת עליו שבעה נקיים, דהא [שהרי] אמר ר' זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טפת דם כחרדל — יושבות עליה שבעה נקיים!

אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: אמינא [אני אמרתי] לך איסורא [איסור], שכך הוא דינה של אשה זו מן התורה, ואת אמרת מנהגא [ואתה אומר לי מנהג]?! היכא דאחמור [היכן שהחמירו] בנות ישראל על עצמן כדברי ר' זירא — אחמור החמירו], ויושבות הן שבעה נקיים. ואולם היכא [היכן] שלא אחמור [החמירו] בנות ישראל על עצמן כדברי ר' זירא — לא אחמור [החמירו], ואינן יושבות שבעה נקיים. ואולם במקרה זה שאמרתי, הריהן חייבות לשבת מן התורה שבעה נקיים.

ד מתוך שהובאו דברי רבא בענין טומאת הנדה, מביאים עוד מדברים שונים שאמר בענין זה. ומציינים כי המלים הבאות (תבעוה, נתר, בחמין, לטבול, קמטים, על גבי, נמל, הריהן סימן לזכרון העניינים שיבואו להלן). אמר רבא: אשה שתבעוה (הפצירו בה) לינשא, ונתפייסה (ונעתרה) לכך — צריכה שתשב שבעה נקיים, שמא ראתה דם מתוך חימוד (תשוקה).

ובענין זה מסופר כי רבינא איעסק ליה לבריה [התעסק השתדל להשיא את בנו] בי [בבית] רב חנינא, שיישא בנו את בתו של רב חנינא. אמר ליה [לו] רב חנינא לר' ירמיה: האם סבר ליה מר למכתב [חושב אדוני לכתוב] כתובה שייערכו הנישואין לארבעה יום (ביום הרביעי)? אמר ליה [לו] ר' ירמיה: אין [כן]. ואולם כי מטא [כאשר הגיע] לארבעה (היום הרביעי), לא נערכו הנישואין, אלא נטר [המתין] מלשאת עד ארבעה (היום הרביעי) אחרינא [האחר, בשבוע הבא], וכך נמצא כי איעכב [התעכב] יום הנישואין שבעה יומי בתר ההוא יומא [ימים לאחר אותו היום] שבו הוסכם על נישואין.

אמר ליה [לו] רב חנינא לר' ירמיה: מאי האי [מה זה], מדוע מתעכבים עוד שבוע מהנישואין? אמר ליה [לו]: האם לא סבר לה מר להא [אין אדוני סבור, מקבל את הלכה זו] של רבא, שכן אמר רבא: אשה שתבעוה לינשא ונתפייסה — צריכה לישב שבעה נקיים? ולכך המתנתי אף אני שבעה ימים. אמר ליה [לו] רב חנינא לר' ירמיה: אמר [אמור] שכך אמר רבא דווקא במי שהיא גדולה, דקחזיא דמא [שרואה כבר דם]. אבל בקטנה דלא חזיא דמא [שעדיין אינה רואה דם], כבתי זו — מי [האם] גם כן אמר רבא את דינו?

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לרב חנינא: בפירוש אמר רבא: לא שנא [אין שונה] דין זה בגדולה, לא שנא [ואין שונה] בקטנה. שהרי בגדולה טעמא מאי [מהו הטעם] להצריכה לשבת שבעה נקיים משעה שהתפייסה? משום דמחמדא [שחומדת], קטנה נמי מחמדא [גם כן חומדת].

ה ועוד אמר רבא: האשה הטובלת לטהרתה מטומאת נדתה