הא [זו] ששנינו בה שאם עשה את הזאות הפרה שלא מכוונות כשרות — במקרה דקאי [שעמד] הכהן בכיוון מזרח ומערב ואדי [והיזה], שכיון שעמד כשפניו למערב, לעבר פתח אהל מועד, אף על פי שאינו מכוון בדיוק כנגד הפתח הרי זה כשר. הא [זו] ששנינו בה שהוא פסול — במקרה דקאי [שעמד] בכיוון צפון ודרום ואדי [והיזה], שכיון שאינו עומד כלל נגד הפתח הרי זה פסול.

א ושבים למה שאמר מר [החכם] בברייתא: והזאות שבפנים והזאות מלוג השמן שבמצורע, שלא לשמן — פסולות, שלא מכוונות — כשרות. וביחס למצורע מקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: הזאות של מצורע, בין שהיזה אותן שלא לשמן בין שלא מכוונות — כשרות!

אמר רב יוסף, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כשיטת ר' אליעזר והא רבנן [וזו כשיטת חכמים]; ר' אליעזר שמקיש אשם לחטאת, שמן ההיקש "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ז, ז) הוא למד שכשם שחטאת פסולה שלא לשמה כך אשם פסול שלא לשמו, ובכלל זה אשם מצורע — הוא מקיש נמי [גם כן] לוג שמן של מצורע לאשם מצורע, שהם כתובים באותו פסוק, ולכן אם היזה מלוג השמן שלא לשמו — פסול, ואילו רבנן לא מקשי [חכמים אינם מקישים] אשם לחטאת, וממילא אין מקום לפסול בלוג השמן.

ומקשים על הסבר זה: ולר' אליעזר, וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש? והרי אם למד בהיקש מחטאת לאשם, אינו יכול לחזור וללמד דין זה ללוג!

אלא אמר רבא באופן אחר: הא והא רבנן [זו וזו כדברי חכמים], כאן שהזאות שבמצורע כשרות שלא לשמן, הרי זה כדי להכשיר הקרבן ולהתיר את שיירי הלוג באכילה לכהנים. כאן ששנינו שהן פסולות, הרי זה לענין להרצות, שלא עלו לבעלים (למצורע) לשום חובה ועדיין אינו מותר לאכול בקדשים.

ב משנה שבעה קני מנורה מעכבין זה את זה, שחייבים להיות שבעה קנים במנורה. וכן שבעה נרותיה שיש בראשי הקנים מעכבין זה את זה. שתי פרשיות שבמזוזה "שמע" (דברים ו, א— ט) "והיה אם שמוע" (שם יא, יג— כא) מעכבות זו את זו, ולא זו בלבד, אלא אפילו כתב אחד אות אחת חסרה מעכבן.

וכן ארבע פרשיות שבתפילין, "שמע" "והיה אם שמוע" "קדש לי" (שמות יג, א— ט) "והיה כי יביאך" (שם יא— טז), מעכבין זו את זו, ואפילו כתב אחד מעכבן. ארבע ציציות שבבגד מעכבות זו את זו, ואם חיסר אחת לא קיים את המצוה, לפי שארבעתן מצוה אחת. ר' ישמעאל אומר: ארבעתן ארבע מצו‍ת נבדלות הן, ואינן מעכבות זו את זו.

ג גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שקני המנורה מעכבים זה את זה? ומשיבים: משום שלשון הויה כתיב בהו [נאמר בהם], שנאמר: "כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו" (שם כה, לו).

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנורה היתה באה מן העשת גוש מתכת, שמכה עליו בקורנס וכך עושה אותה, ומן הזהב היתה באה; אם עשאה מן הגרוטאות שברים שצירף אותם לכלל מנורה — פסולה, עשאה משאר מיני מתכות — כשרה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שאם עשאה מן הגרוטאות פסולה — מפני דכתיב [שנאמר]: "כולה מקשה אחת זהב טהור" (שם) ונאמרה שם לשון הויה ("יהיו"), לומר שהוא לעיכוב, והרי לענין שאר מיני מתכות נמי [גם כן] נאמר זהב והויה ("יהיו")!

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה" (שם לא), "תיעשה" — בכל אופן, לרבות שאר מיני מתכות. ומקשים: ואימא [ואמור] ש"תיעשה" מתייחס למה שנאמר שם "מקשה", ולרבות אם עשאה מגרוטאות! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לפרש כן, משום שעל "מקשה" כתיבה [כתובה] הויה, שנאמר "יהיו כולה מקשה" (שמות כה, לו), לעכב, מקשה ולא גרוטאות.

ומקשים: הלשון "תיעשה" שמשמעה לרבות נמי [גם כן] סמוך ל"מקשה" כתיב [כתובה], שנאמר: "מקשה תיעשה" (שם לא)! ומשיבים: נאמר "מקשה" "מקשה" פעמיים (שם בפסוק לא ופסוק לו), ומשם למדנו לעכב.

ומקשים: ומדוע לא נאמר כי "זהב" "זהב" שנאמר פעמיים באותם פסוקים נמי [גם כן] בא לעכב!

ודוחים: האי מאי [זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמן הגרוטאות פסולה, אבל משאר מיני מתכות כשרה — היינו [זהו] שהוצרך הכתוב לאמר פעמיים נוספות "זהב" "זהב", וכן "מקשה" "מקשה" לדרשא אחרת, המסתמכת על הנחה זאת, וכאשר יבואר להלן. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמן הגרוטאות כשרה, אבל אם עשאה משאר מיני מתכות פסולה, אם כן "זהב" "זהב" "מקשה" "מקשה" מאי דרשת ביה [מה אתה דורש בו]?

ומסבירים: מאי דרשא [מהי הדרשה] שאנו דורשים לדרך זו מן הכפילות של "זהב"? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר "ככר זהב טהור יעשה אתה את כל הכלים האלה" (שם לט, כא), לומר: אם המנורה באה זהב — הרי היא באה במשקל ככר דווקא, אם אינה באה זהב, אלא משאר מיני מתכות — אינה באה ככר, אלא פחות או יותר מככר. וכן מה שנאמר "זהב" שוב בסמוך ל"גביעיה כפתוריה ופרחיה" (שם פסוק לא), בא ללמד: אם באה זהב — באה עם גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב אלא משאר מיני מתכות — אינה באה עם גביעים כפתורים ופרחים.

ולגופה של דרשה זו מקשים: ואימא נמי [ואמור גם כן] לגבי קני המנורה, שגם בסמוך להם נאמר "זהב" (שם פסוק לו): אם באה זהב — באה גם קנים, אינה באה זהב — אינה באה קנים, אלא די בקנה אחד בלבד! ומשיבים: ההוא קנה אחד בלבד אינו נקרא מנורה, אלא פמוט מיקרי [נקרא]. ומהי הדרשה ביחס ל"מקשה"?

שנאמר: "וזה מעשה המנרה מקשה זהב" (במדבר ח, ד), לומר: אם באה זהב — באה מקשה, אינה באה זהב — אינה באה מקשה, אלא יכול לעשותה מגרוטאות.

ושואלים: "מקשה" דסיפא [שנאמר בסוף אותו פסוק], שנאמר שם "מקשה היא", למאי אתא [למה בא]? ומשיבים: למעוטי [למעט] חצוצרות, שהן כשרות גם אם לא נעשו מקשה, דתניא [ששנויה ברייתא]: חצוצרות כסף שנצטוה משה לעשות במדבר היו באים מן העשת (גוש אחד של מתכת) ומן הכסף, אם עשאם מן הגרוטאות — כשרים, משאר מיני מתכות — פסולים.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] משאר מיני מתכות שהם פסולים — מפני דכתיב [שנאמר]: כסף ונאמר הויה, שנאמר: "עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו" (שם י, ב), והלוא מן הגרוטאות נמי [גם כן] נאמר שיהיו פסולות, שהרי מקשה והויה נאמר בהם! ומשיבים: מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי מנורה "מקשה היא", והלשון היא באה למעט: "היא" — ולא חצוצרות.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הכלים