שאם חיסר אחת מן המתנות (הנתינות, ההזאות) לא עשה כלום.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: שבע הזאות שבפרה אדומה, שהכהן עומד במזרח ומזה מדמה כנגד פתח אהל מועד, שעשאן שלא כראוי, בין שעשאן שלא לשמן, בין שלא היו מכוונות אל נכח פני אוהל מועד (במדבר יט, ד), כלומר, לכיוון פתח ההיכל אלא לצדדים — פסולות. וההזאות

שבפנים של דם החטאות הפנימיות — פר ושעיר של יום הכיפורים, וכן פר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודה זרה, שצריך להזות "לפני ה' את פני פרוכת הקדש" (ויקרא ד, ו), וכן ההזאות שבמצורע שמזה מלוג השמן "שבע פעמים לפני ה' " (שם יד, טז), אם עשאן שלא לשמן — פסולות, אבל אם עשאן שלא מכוונות כנגד קדש הקדשים — כשרות.

ומתקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] לגבי פרה: שלא לשמן — פסולות, שלא מכוונות — כשרות, ובברייתא לעיל שנינו שאם עשאן שלא מכוונות — פסולות! אמר רב חסדא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] כשיטת ר' יהודה, הא רבנן [זו כשיטת חכמים].

דתניא [ששנויה ברייתא]: מחוסרי כפרה, כלומר, אלה שצריכים להביא קרבן לגמר טהרתם, כדי להיות מותרים להיכנס למקדש ולאכול מן הקדשים (אף על פי שכבר טבלו מטומאתם והעריבה עליהם השמש), אם נכנסו לעזרה בשוגג — הרי זה חייב חטאת, אם נכנסו במזיד — ענוש כרת, ואין צריך לומר אם נכנס לשם טבול יום מי שטבל מטומאתו ולא העריבה עליו השמש, ושאר כל הטמאים שעדיין לא טבלו מטומאתם.

וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן, כלומר, נכנסו פנימה מן המקום שבו מותר להם להיכנס, וכגון כהנים שנכנסו להיכל שלא לצורך עבודה, אם נכנסו להיכל כולו בכל חלק ממנו — חייבים במלקות ארבעים, אם נכנסו מבית לפרכת (לקודש הקדשים), או אל פני הכפרת, שהתקרבו עד לפני הארון — הרי הם בחיוב מיתה. ר' יהודה אומר: כל היכל כולו וגם מבית לפרכת — במלקות ארבעים, ורק אם ניגש אל פני הכפרת — הרי זה במיתה.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? בהאי קרא [הבנתו של מקרא זה]: שנאמר "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות" (שם טז, ב), רבנן סברי [חכמים סבורים]: אל הקודש, כלומר, ההיכל — הרי הוא בלא יבא במצות לא תעשה בלבד, שלוקים עליו ארבעים מלקות, מבית לפרכת ואל פני הכפרת — בלא ימות, שחייב על כך מיתה.

ור' יהודה סבר [סבור]: כך צריך להבין את המקרא, אל הקודש ומבית לפרכת — בלא יבא, ואל פני הכפרת — בלא ימות.

ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים] הסבורים שמבית לפרוכת בלאו? ומסבירים: אי סלקא דעתך כדקאמר [אם עולה על דעתך כמו שאומר] ר' יהודה, שמבית לפרוכת במיתה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" ו"אל פני הכפרת ולא ימות", ולא בעי [ולא צריך] היה לכתוב "מבית לפרכת", ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מעצמי: אם על ההיכל ("הקודש") מיחייב [חייב] מלקות, מבית לפרכת מבעיא [נצרכה לומר]? ואם כן "מבית הפרכת" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהוא במיתה.

ור' יהודה משיב על כך: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] "אל הקדש" ולא כתב [ולא היתה כותבת] "מבית לפרכת", הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] קודש — מבית לפרכת, קודש הקדשים, והוא בלאו לבד, אבל היכל אפילו איסור לאו [לא תעשה] נמי לא [גם כן אין בו]. ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על טענה זו? ההוא לא מצית אמרת [דבר זה לא יכול היית לומר], שהרי ההיכל כולו איקרי [נקרא] "קודש", שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמות כו, לג), משמע שההיכל נקרא קודש.

ועוד שואלים: ור' יהודה מאי טעמא [מה טעמו] שמבית לפרוכת בלא תעשה ואינו במיתה? ומשיבים אי סלקא דעתך כדקא אמרי רבנן [אם עולה על דעתך כמו שאומרים חכמים], שמבית לפרוכת ב"לא ימות" — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "אל יבוא אל הקודש" ו"מבית לפרכת לא ימות", ולא בעי [ולא יצטרך לומר] "אל פני הכפרת", ואנא אמינא [ואני הייתי אומר] מדעתי: אם מבית לפרוכת חייב במיתה, אל פני הכפרת מיבעיא [נצרכה לומר] שהוא במיתה? ואם כן "אל פני הכפרת" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] קודם "ולא ימות" למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: "אל פני הכפרת" במיתה, "מבית לפרכת" רק באזהרה, באיסור לא תעשה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על טענה זו? ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן], אם רק לענין חיוב מיתה באמת לא צריך היה להיכתב אלא "מבית פרוכת", והאי דכתב רחמנא [וזה שכתבה התורה] "אל פני הכפרת", הרי זה בא למעוטי [למעט] דרך משופש (משובש, עקום), שאם לא נכנס לקודש הקדשים כשפניו למזרח ("אל פני הכפורת") אינו חייב מיתה,

כדתנא דבי [כמו ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: מה שנאמר "והזה אל פני הכפרת קדמה" (ויקרא טז, יד) — זה בנה בנין אב, לימד לכל הדומה לו, שכל מקום שנאמר "פני" אינו אלא פני קדים, הצד הפונה למזרח.

ושואלים: ור' יהודה, מה הוא אומר על טענה זו? הרי לשם כך הוצרך הכתוב! ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר המקרא] רק "פני הכפורת", מאי [מהו] "אל"? שמע מינה [למד מכאן] ש"אל פני הכפורת" דוקא, שרק אם נכנס עד לשם חייב מיתה, אבל מבית לפרוכת אינה במיתה. ורבנן [וחכמים], הם אומרים: "אל" לאו [אינו] דוקא, אין לדייק מכך.

ומעתה שבים לענין הסתירה שבין הברייתות, האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות פסולות או כשרות, וכך מסבירים: ר' יהודה שאמר "אל פני הכפרת" דוקא, שיש לדייק מן המלה "אל פני הכפורת" שרק באופן זה הוא חייב, אם כן "והזה אל נכח פני אהל מועד" (במדבר יט, ד) נמי [גם כן] דוקא הוא, ללמד שאם לא היו מכוונות הריהן פסולות.

ורבנן [וחכמים] אומרים: מדהתם לאו [מכיון ששם אין זה] דוקא — הכא נמי לאו [כאן גם כן אין זה] דוקא, ואם לא היו מכוונות כשרות.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: לשיטת ר' יהודה, צריך אתה לומר כי מתוך ש"אל" דוקא, גם מה שנאמר בעבודת יום הכיפורים (אל נכח) ["והזה על] פני הכפרת" (ויקרא טז, יד) נמי [גם כן] דוקא הוא ומעכב; אלא לפי זה מקדש שני דלא הוו [שלא היו בו] ארון וכפורת, הכי נמי דלא עביד [כך גם כן תאמר שאינו עושה] הזאות? והרי אין חולק שהיו עושים כן (ראה משנה יומא נג,ב)!

אמר רבה בר עולא, אמר קרא [המקרא] בעבודת יום הכיפורים: "וכפר את מקדש הקדש" (שם לג), לומר: לאו דווקא על הארון ("הקדש"), אלא מקום המקודש לקודש, כלומר, על המקום המיועד לארון. עד כאן לפי השיטה שהסתירה שבין הברייתות האם הזאות של פרה אדומה שאינן מכוונות כשרות, תלויה במחלוקת רבי יהודה וחכמים.

רבא אמר: הא והא רבנן [זו וזו כשיטת חכמים],