סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 

פירוש שטיינזלץ

רישא וסיפא [ראשה וסופה] של אותה ברייתא שניהם בראיה, שאף במקרה הראשון, שהשכיר נשבע ונוטל, מדובר שיש לשכיר גם ראיה שנשכר לעבודה. אלא ראיה שהיא לעצמה מחייבת את בעל הבית לשלם קתני [שנה], ראיה שמביאה רק לחיוב של שבועה לא קתני [שנה].

א אמר ר' ירמיה בר אבא, שלחו ליה מבי [לו מבית מדרשו] של רב, לאחר מותו, לשמואל: ילמדנו רבינו, אומן בעל מלאכה אומר: "שתים קצצת (קצבת) לי עבור עבודתי", והלה בעל הבית אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת", מי נשבע? אמר להן: בזו ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, שחכמים תיקנו שהשכיר נשבע ונוטל משום שבעל הבית טרוד בפועליו ושכח, אבל קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי [זוכרים אנשים] ואין לומר ששכח.

ותוהים: איני [כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רבה בר שמואל ברייתא זו: קצץהמוציא מחברו עליו הראיה, ומשמע מכאן: אי לא מייתי [אם לא מביא] האומן ראיהפקע כלומר, בטלה טענתו. ולפי דברי שמואל אמאי [מדוע]? ישבע בעל הבית ורק אז יפסיד אומן! אמר רב נחמן: לצדדין קתני [שנינו] כלומר, הלכה זו יש בה שני צדדים, או שהאומן מביא ראיה ויטול, או ישבע בעל הבית ויפסיד אומן, ולא שנה אלא אחת משתי אפשרויות.

מיתיבי [מקשים] על דברי שמואל ממה ששנינו בברייתא: הנותן טליתו לאומן לתיקון, אומן אומר: "קצצת לי שתים", והלה בעל הבית אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת", כל זמן שטלית ביד אומןעל בעל הבית להביא ראיה לדבריו. נתנה לו האומן, ותובע שכרו, אם היה זה בזמנו בזמן בו מוטל על בעל הבית לשלם קודם שיעבור על איסור הלנת שכר — נשבע האומן ונוטל, עבר זמנוהמוציא מחברו עליו הראיה.

שנינו איפוא כי בזמנו מיהא [על כל פנים] האומן נשבע ונוטל, ולדברי שמואל אמאי [מדוע]? ישבע בעל הבית ויפסיד אומן!

אמר רב נחמן בר יצחק: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא, שאמר: כל זמן ששבועה נוטה אצל בעל הבית, שמעיקר הדין היה ראוי שבעל הבית יישבע וייפטר — תיקנו חכמים ששכיר נשבע ונוטל. אבל לדעת חכמים — בעל הבית נשבע ונפטר.

ושואלים: הי [איזה] ר' יהודה? כלומר, מהיכן אנו למדים שכך היא דעתו? אילימא [אם תאמר] ר' יהודה דמתניתין [של משנתנו], הלוא אחמורי קא מחמיר [מחמיר הוא] בענין זה, ומצמצם את המקרים בהם השכיר נשבע ונוטל, דתנן [ששנינו במשנתנו], ר' יהודה אומר: אין השכיר נשבע ונוטל עד שתהא שם מקצת הודאה, שבעל הבית חייב שבועה מן התורה, אבל אם בעל הבית כופר הכל — אין השכיר נשבע ונוטל. ומן הסתם הוא סבור כן גם במקרה של קציצה!

אלא הכוונה היא לדברי ר' יהודה המפורשים שבברייתא, דתניא [ששנויה ברייתא]: שכיר כל זמן שלא עבר עליו זמנוהרי זה נשבע ונוטל, ואם לאו, שעבר זמנו — אינו נשבע ונוטל. ואמר ר' יהודה: אימתי? בזמן שאמר לו לבעל הבית: "תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך" והוא בעל הבית אומר: "התקבלת מהן דינר זהב", או שאמר לו: "שתים קצצת" והלה אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת", שהיתה כאן הודאה במקצת.

אבל אם אמר לו בעל הבית: "לא שכרתיך מעולם", או שאמר לו: "שכרתיך ונתתי לך שכרך"המוציא מחבירו עליו הראיה. הרי שר' יהודה אומר במפורש שבמקרה של קציצה — נשבע השכיר ונוטל.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: אלא לפי הסבר זה, ברייתא זו בקצץ, שאם היה זה בזמנו נשבע השכיר ונוטל, שיטת ר' יהודה היא ולא רבנן [חכמים]? אבל תמוה הדבר, השתא [עכשיו, הרי] היכי [במקום] שמחמיר ר' יהודה על השכיר, במשנתנו, שטוען בעל הבית ששולם כל שכרו, ולדעת ר' יהודה צריך השכיר להביא ראיה — מקילי רבנן [מקילים חכמים] על השכיר, ואומרים שיישבע השכיר ויטול. היכא דמקיל [במקום שמקל] ר' יהודה, בקציצה, שלדעת ר' יהודה השכיר נשבע ונוטל — מחמרי רבנן [מחמירים חכמים] ואומרים שיישבע בעל הבית הבית וייפטר?

על קושיה זו משיבים: ואלא מאי [מה], ברייתא זו שיטת רבנן [חכמים היא]? ואלא הא דתני [ברייתא זו ששנה] רבה בר שמואל: קצץהמוציא מחבירו עליו הראיה, אם כן, מני [כשיטת מי היא]? לא שיטת ר' יהודה ולא שיטת רבנן [חכמים]! שהרי לשיטת חכמים נשבע בעל הבית, ולשיטת ר' יהודה שכיר נשבע גם על הקציצה!

אלא אמר רבא: אין מקום מתחילה לקושייתו של רב שישא, שכן מחלוקת ר' יהודה וחכמים במשנתנו (האם שכיר נשבע ונוטל רק כשבעל הבית מודה במקצת) אינה האם להקל או להחמיר על השכיר, אלא באלו מקרים ניתן לתקן שבועה. ובהא קמיפלגי [בענין זה חלוקים הם], ר' יהודה סבר [סבור]: בדאורייתא עבדו ליה תקנתא דברים שמן התורה עשו לו תקנה] לשכיר, שבכל מקום שיש מן התורה חובת שבועה על בעל הבית (כשהוא מודה במקצת) עשו חכמים תקנה שיישבע השכיר ויטול. ובדרבנן [ובדברי חכמים] במקרים שראו חכמים צורך לתקן שבועה (כאשר בעל הבית כופר בכל), הואי תקנתא [הרי זו תקנה], ותקנתא לתקנתא לא עבדינן [ותקנה לתקנה אין אנו עושים], אלא בעל הבית עצמו יישבע וייפטר.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בדרבנן נמי עבדינן תקנתא שבועה שמ דברי חכמים גם כן עושים תקנה] לשכיר, שיישבע הוא ויטול. ולאור זה יש להבין את המחלוקת בענין קציצה, שלדעת ר' יהודה כשבעל הבית מודה במקצת יישבע השכיר ויטול, ואילו חכמים סבורים כי קציצה (קציבת מחיר) הוא מידכר דכיר [זוכר], ולכן השאירו את השבועה בידי בעל הבית.

ב שנינו במשנה: נגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות, בעל הבית אומר: "כלי נטלת", והוא אומר: "לא נטלתי" — בעל הבית נשבע ונוטל. ותוהים: ודלמא [ושמא] לא משכנו, שעצם הכניסה על מנת למשכנו אינה ראיה שגזלו! מי [האם] לא אמר רב נחמן: האי מאן דנקיט נרגא בידיה [מי שמחזיק גרזן בידו], ואמר: "איזיל ואקטליה לדקלא דפלניא" [ואומר "אלך ואכרות את הדקל של פלוני"], ואשתכח דקטיל ושדי [ונמצא הדקל כרות ומוטל]לא אמרינן דהוא קטליה [אין אנו אומרים שהוא כרתו], אלא מחפשים ראיה לדבר,

אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד [מכאן שעשוי אדם שמגזים ומאיים ואינו עושה מעשה], הכא נמי דגזים ולא עביד [כאן גם כן יש לומר שהגזים ואמר שהולך למשכנו ולא עשה]! ומתרצים, אימא [אמור] במשנתנו: לא שנכנס לביתו כדי למשכנו, אלא: ומשכנו, שראו עדים שלקח משם חפצים. ושואלים: אם כן, שהיו עדים, וליחזי מאי [ושנראה מה] משכנו! ומה צורך בשבועה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בטוענו בעל הבית בכלים קטנים הניטלין תחת כנפיו (תחת כנפי הבגד), שטוען שהוא לקח אותם, והעדים לא ראו מה לקח.

ג אמר רב יהודה בנושא דומה: ראוהו לאדם זר שנכנס לבית שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר