ושואלים: אי הכי [אם כך], שאנו חוששים שבעל הבית שכח מתוך טרדתו, אפילו כאשר קצץ (קבע מחיר) נמי [גם כן] יהא כן הדין! אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: אם האומן אומר: "שתים קצצת לי" כלומר, קבעת לי שאני מקבל שתים, והלה בעל הבית אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת" — המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים, ולא די בשבועה. ומדוע אין אומרים גם פה שיישבע האומן ויטול? ומשיבים: קציצה (קביעת מחיר) ודאי מידכר דכיר ליה [הוא זוכר אותה].

ומקשים עוד: אי הכי [אם כך], שחוששים מפני טרדת בעל הבית, אפילו עבר זמנו של תביעת השכר נמי [גם כן] ישבע ויטול! אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: אם עבר זמנו של תשלום השכר (במשך הלילה שלאחר יום העבודה) ולא נתן לו — הרי זה האומן אינו נשבע ונוטל, אלא צריך להביא ראיה בעדים!

ומשיבים: חזקה אין בעל הבית עובר ב"בל תלין" ("לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". ויקרא יט, יג), ובוודאי שילם את חובו בזמן. ומקשים: והאמרת [והרי אמרת]: בעל הבית טרוד בפועליו הוא, ושמא שכח! ומשיבים: הני מילי מקמי דלימטי זמן חיובא הוא [דברים אלה אמורים לפני שמגיע זמן החיוב לשלם], משום שאז הוא טרוד והוא שוכח, אבל כי מטי זמן חיובא — רמי אנפשיה ומידכר [כאשר מגיע זמן החיוב — מטיל את הדבר על עצמו ונזכר].

ושואלים: וכי השכיר עובר משום "בל תגזול" ("לא תגזול". שם), שאנו חושדים בו שהוא תובע שכר כפול? ומשיבים: גבי [אצל] בעל הבית איכא תרי חזקי [יש שתי חזקות]: חדא [אחת מהן] שאין בעל הבית עובר ב"בל תלין", וחדא [ואחת], שאין שכיר משהא שכרו, אלא תובע מיד. ולכן מסתבר שאם לא תבע בזמנו שהצדק עם בעל הבית, ואינו נוטל אלא בראיה.

א אמר רב נחמן אמר שמואל: לא שנו הלכה זו שהשכיר נשבע ונוטל את שכרו, אלא ששכרו בעל הבית בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול בעל הבית לומר לו: "לא שכרתיך מעולם", יכול לומר לו: "שכרתיך ונתתי לך שכרך". אמר ליה [לו] ר' יצחק: יישר, יפה אמרת, וכן אמר ר' יוחנן.

ומעירים: האם מכלל הדברים אתה לומד דפליג עליה [שחולק עליו] ריש לקיש בענין זה? ומשיבים: אין הדבר ברור, איכא דאמרי [יש שאומרים]: מישתא הוה שתי ליה, ושתיק ליה [שותה היה באותה השעה, ושתק לו], ולא נתברר אם חלק עליו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: מישהא הוה שהי ליה, ושתיק ליה [שוהה היה לו עד שיגמור דבריו, ושתק לו], ולא התברר אם בסופו של דבר חלק עליו או לא.

איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם אמורא אחר, אמר רב מנשיא בר זביד אמר רב: לא שנו אלא ששכרו בעדים, אבל שכרו שלא בעדים, מתוך שיכול לומר לו: "לא שכרתיך מעולם" — יכול לומר לו: "שכרתיך, ונתתי לך שכרך".

אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא [מעולה שמועה זו]! אמר ליה [לו] רבא: מאי מעליותא [מה המעלה שבה]? אם כן אתה אומר, שסומכים על ה"מיגו" שיכול הנתבע לומר שלא היו דברים מעולם, שבועת שומרין דחייב רחמנא [שחייבה התורה] היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? הרי מתוך שיכול השומר לומר לו למפקיד: "לא היו דברים מעולם, ולא לקחתי ממך דבר", יכול לומר לו: "נאנסו", נאבדו או נלקחו באונס, שאין שומר שכר חייב בזה, ולא יצטרך להישבע, ואם כן, בטלה שבועת השומרים!

ענה לו רמי בר חמא: שבועת השומרים יכולה להתקיים במקרה דאפקיד ליה [שהפקיד לו] בעדים. והקשה לו רבא: בכל זאת, מתוך שיכול לומר לו "החזרתיו לך", יכול לומר לו "נאנסו"!

השיב לו רמי בר חמא: ניתן להעמיד זאת במקרה דאפקיד ליה בשטרא [שהפקיד לו בשטר], ובמקרה כזה אינו יכול לטעון שהחזיר אלא בראיה ברורה.

ומעירים: מכלל הדברים אתה למד דתרוייהו סבירא להו [ששניהם, רמי בר חמא ורבא, סבורים הם] שהמפקיד אצל חבירו בעדים — אין צריך להחזיר לו בעדים, אבל המפקיד בשטר — צריך להחזיר לו בעדים, שהרי גם רבא לא דחה את דברי רמי בר חמא, לומר שיכול גם כאן לומר "החזרתיו".

מסופר, קרי [קרא] רמי בר חמא עליה [עליו] על רב ששת את הכתוב הזה: "וישם דוד את הדברים האלה בלבו" (שמואל א כא, יג), שרב ששת היה מחזר למצוא ראיות או סתירה לדברי רב ושמואל. דאשכחיה [שמצא אותו] רב ששת לרבה בר שמואל, אמר ליה [לו]: תני מר מידי [שנה אדוני דבר] בהלכות שכיר? אמר ליה [לו]: אין, תנינא [כן, שניתי] ברייתא זו: שכיר בזמנו נשבע ונוטל, כיצד? בזמן שאמר לו: "שכרתני ולא נתת לי שכרי", והלה, בעל הבית אומר: "שכרתיך ונתתי לך שכרך". אבל אמר לו: "שתים קצצת לי", והלה אומר: "לא קצצתי לך אלא אחת" — המוציא מחבירו עליו הראיה. עד כאן לשון הברייתא, ורצה רב ששת ללמוד מכאן לענייננו.

הא מדסיפא [הרי מכיון שסופה] בראיה הוי [הוא], רישא [בתחילה] שנשבע ונוטל, מדובר בלא ראיה, ומשמע שאין השכיר צריך להביא ראיה כלשהי לדבריו, ואינו צריך להביא עדים שנשכר לעבודה. והוא שלא כדברי רב ושמואל, שאמרו שאם שכרו שלא בעדים צריך להביא ראיה.

אמר רב נחמן בר יצחק: