סימנא בעלמא [סימן בלבד], ואין פסוק זה שייך להלכה זו, ולא הובא אלא לסימן שמדובר בתחילת חילול.

א משנה המסית לעבוד עבודה זרה שמנינו בין הנסקלים זה הדיוט (סתם אדם) ולא נביא שהסית, והמסית את ההדיוט ולא את הרבים. ומה עניינו של מסית? — אמר: "יש יראה (עבודה זרה) במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה לעובדיה, כך מריעה לאלה שאינם עובדיה

". ועקרון בדין המסית: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין (מחביאים) עליהם מתחילה עדים לתופשם ולהענישם חוץ מעבירה זו, שאם אין עדים המעידים עליו דואגים להמציא עדים לדבר.

אמר לשנים דברי הסתה הרי הן עדיו, ואינו צריך התראה קודם לעבירה, ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר דברי הסתה לאחד בלבד והרי אחד אינו יכול להעיד, ההוא ששמע את ההסתה אומר למסית: "יש לי חבירים רוצים בכך, אמור את הדבר בפניהם

", וזאת כדי שימצאו עוד עדים. אם היה המסית ערום ואינו יכול לדבר בפניהם — מכמינין (מחביאים) לו עדים אחורי הגדר בפעם אחרת כדי שלא יראה אותם המסית, והוא, האיש שהוסת קודם, אומר לו למסית: "אמור מה שאמרת כשהיינו לבדנו ביחוד"! והלה אומר לו מה שאמר בהצעה לעבוד עבודה זרה זו. והוא הניסת אומר לו: "היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים"? אם חוזר בו המסית ומתחרט — הרי זה מוטב, ואם אמר "כך היא חובתנו לעבוד עבודה זרה, כך יפה לנו", העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.

ובכלל המסיתים האומר "אעבוד עבודה זרה ", או שאמר "אלך ואעבוד", או "נלך ונעבוד", או "אזבח לעבודה זרה", או "אלך ואזבח", או "נלך ונזבח", או "אקטיר", או "אלך ואקטיר", או "נלך ונקטיר", או "אנסך", או "אלך ואנסך", או "נלך וננסך", או "אשתחוה", או "אלך ואשתחוה", או "נלך ונשתחוה".

ב גמרא שנינו: המסית זה הדיוט, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שהוא הדיוט, הא [הרי] אם היה זה נביא אינו נידון בסקילה, אלא דינו בחנק. ושנינו עוד: והמסית את ההדיוט. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שמסית את היחיד, הא [הרי] אם היה מסית את הרבים — דינו בחנק, לפיכך

מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נביא שהדיח לעבודה זרה דינו בסקילה, ר' שמעון אומר: בחנק. אף מדיחי עיר הנדחת דינם בסקילה, ר' שמעון אומר: בחנק. ונראה לכאורה כי משנתנו כשיטת ר' שמעון.

אולם אם כן אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] שהיא המשנה הבאה, כי הסדר בגמרא כאן: המדיח זה האומר "נלך ונעבוד עבודה זרה". ואמר רב יהודה אמר רב בגמרא לקמן: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן. אתאן לרבנן [הגענו איפוא לשיטת חכמים] הסבורים שאף המדיחים את הרבים דינם בסקילה! והגענו למסקנה התמוהה כי משנה זו, רישא [תחילתה] כשיטת ר' שמעון, וסיפא [וסופה] כשיטת רבנן [חכמים].

רבינא אמר: כולה כל המשנה כשיטת רבנן [חכמים] היא, ובסגנון "לא זו אף זו" קתני [שנה] במשנה, שקודם שנה את הדבר הפשוט, ואחר כך הוסיף דבר חמור מזה. וכך יש לפרש: לא זו בלבד שהמסית את ההדיוט נידון בסקילה, אלא אף זו — שהמדיח עיר הנידחת נידון בסקילה.

רב פפא אמר: כי קתני [כאשר שנה] שמסית זה הדיוט, לא להבדילו מנביא, אלא לענין הכמנה. כלומר, כל מסית הוא כהדיוט שהוא קל ומזולזל ומשום כך מכמינים לו עדים, אך לא נלמד מכאן שדווקא המסית אדם בודד דינו בסקילה, והנביא או זה המסית רבים בחנק.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן עדים חוץ מזו של מסית.

כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית (בחדר) הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון באפילה, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא המסית אינו רואה אותן שכן הוא באור והם באפילה. והלה הניסת אומר לו: "אמור מה שאמרת לי ביחוד"! והוא אומר לו. והלה (הניסת) אומר לו: "היאך נניח את אלהינו שבשמים ונעבוד עבודה זרה"? אם חוזר בו המסית — מוטב, ואם אמר: "כך היא חובתנו וכך יפה לנו" — העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו.

וכן עשו למסית אחד ושמו בן סטדא מן העיר לוד, ותלאוהו בערב הפסח.

ושואלים: וכי אותו אדם היה בן סטדא? והלא ידוע כי בן פנדירא הוא, שאביו היה קרוי פנדירא. אמר רב חסדא: אפשר לומר כי שם בעל אמו היה סטדא ונקרא על שמו כפי שחשבו הכל שזהו אביו, ואילו בועל שבעל את אמו והוליד ממזר זה היה שמו פנדירא, ואם כן הוא גם בן סטדא וגם בן פנדירא. את הסבר זה דוחים: איך יתכן הדבר? כי ידוע שבעל אמו של אותו אדם פפוס בן יהודה הוא! ומסכמים: אלא אמו היא שהיתה קרויה סטדא. ומקשים: והלא ידוע כי אמו מרים מגדלא נשיא הואי [הקולעת שיער נשים היתה]! ומשיבים: "סטדא" אינו שם פרטי אלא כינוי, כדאמרי [כמו שאומרים הבריות] בעיר פומבדיתא על אשה זונה: "סטת דא" ["סטתה זו"] מבעלה ונתקצר ל"סטדא".

ג משנה המדיח זה האומר לרבים "נלך ונעבוד עבודה זרה".

המכשף חייב אף הוא סקילה, והגדרתו: העושה מעשה ממש של כשפים — חייב, ולא האוחז את העינים, שמראה כאילו עשה, שאין זה בגדר כשפים. ר' עקיבא אומר משום (בשם) ר' יהושע: כגון שנים לוקטין קשואין בכשפים, אחד לוקט והוא פטור, ואחד לוקט והוא חייב. כיצד? — העושה מעשה, שלקט באמת את הקישואים בכישוף — חייב, האוחז את העינים — פטור.

ד גמרא על מה ששנינו במשנה כאן "המדיח", אמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן, ולא חילק בדין בינם ובין מסית, אלא שהמסית הוא המסית יחידים, ומדיח הוא המדיח לרבים דווקא.

ה שנינו במשנה שהמכשף זה העושה מעשה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), אין הכוונה למכשפה דווקא אלא אחד האיש ואחד האשה בכלל האסורים בכישוף. אם כן מה תלמוד לומר: "מכשפה" בלשון נקבה? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.

מיתתן במה, באיזו מיתה? ר' יוסי הגלילי אומר, נאמר כאן: "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן בכיבוש שבע אומות: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז), מה להלן במלחמה מיתתם בסייף (ראה במדבר כא, כד), אף כאן בסייף.

ר' עקיבא אומר: נאמר כאן "מכשפה לא תחיה", ונאמר להלן בדין המתפרצים לעלות על הר סיני "לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה" (שמות יט, יג), מה להלן "לא יחיה" הוא בסקילה, אף כאן "לא תחיה" הוא בסקילה.

אמר לו ר' יוסי הגלילי: אני דנתי ולמדתי גזירה שווה "לא תחיה" מ"לא תחיה" שהמילים שוות לגמרי, ואתה דנת "לא תחיה" מ"לא יחיה"!

אמר לו ר' עקיבא: אני דנתי דין האמור בישראל מדין ישראל, שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה, ואם מצאנו שפירוש "לא תחיה" לגבי ישראל הוא בסקילה, יש לכך משמעות מיוחדת, ואתה דנת ישראל מגוים, שלא ריבה בהן הכתוב, אלא