מיתה אחת בלבד, ואין ללמוד מכאן, שהרי כל מיתה של בני נח היא בסייף.

בן עזאי אומר: נאמר "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), ונאמר בסמוך "כל שכב עם בהמה מות יומת" (שמות כב, יח), סמכו ענין לו, אף שאין קשר ביניהם, ללמד: מה שוכב עם בהמה בסקילה כאמור במקום אחר, אף מכשף בסקילה.

אמר לו ר' יהודה: וכי מפני שסמכו ענין לו ואין שום ראיה אחרת נוציא לזה בסקילה? אלא ראיה אחרת יש: אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, שהרי אף הם עושים בכשפים, ולמה יצאו מן הכלל להיכתב לחוד? — להקיש עליהן (להשוות להם) ולומר לך: מה אוב וידעוני בסקילה אף כל מכשף בסקילה.

ושואלים: לשיטת ר' יהודה נמי [גם כן], ליהוו [שיהיו] אוב וידעוני כשני כתובים הבאים כאחד שבאו שניהם ללמד הלכה דומה, ולפי הכלל: כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין! שאם יש כתוב אחד שנאמרה בו הלכה מסויימת אפשר לעשותו דוגמה לכל הדינים הדומים לו. ואולם אם באים שני כתובים לומר אותה הלכה עצמה כאחד, משמע ששניהם מקרים מיוחדים ואין ללמוד מהם הלכה כללית.

אמר ר' זכריה: עדא אמרה [זאת אומרת], קסבר [סבר] ר' יהודה: שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, ולמדים מהם לכל ענין.

א אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמן "כשפים"? הרי זה כעין נוטריקון: שמכחישין פמליא של מעלה, שנראים כסותרים את חוקיו של הקדוש ברוך הוא.

נאמר "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). אמר ר' חנינא: אפילו לדבר כשפים, שאינו מועיל כנגד מי שדבוק בה'.

מסופר: ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה [אשה אחת שהיתה מחזרת לקחת עפר מתחת רגליו] של ר' חנינא כדי לעשות לו כשפים ולהזיקו. אמר לה: אי מסתייעת זילי עבידי [אם תצליחי לכי ועשי] ואיני חושש לכך, שכן "אין עוד מלבדו" כתיב [נאמר].

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: למה נקרא שמן "כשפים"? שמכחישין פמליא של מעלה, הרי שראוי להיזהר מהם! ומשיבים: שאני [שונה] ר' חנינא דנפיש זכותיה [שמרובה זכותו], וצדיק שכמותו ודאי אין הכשפים שולטים בו.

אמר ר' אייבו בר נגרי אמר ר' חייא בר אבא: "בלטיהם" האמור בחרטומי מצרים (שמות ז, כב) — אלו מעשה שדים שאינם נראים, ונעשים בסתר ("בלט"). "בלהטיהם" (שמות ז, יא) — אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר: "ואת להט החרב המתהפכת" (בראשית ג, כד), שמשמעו שמתהפכת מעצמה ולא על ידי אחרים, והוא כענין הכשפים שאינם על ידי מסייעים, אלא המכשפים בעצמם עושים.

אמר אביי: דקפיד אמנא [זה שמקפיד על כלי מסויים] שאינו יכול לעשות כשפיו אלא בכלי מסויים — זה עושה מעשה שד, דלא קפיד אמנא [שאינו מקפיד על כלי] אלא יכול לעשות דברי פלא ללא כלי מסויים — זה מעשה כשפים.

אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת, שאף בהם יש שלוש דרגות: יש מהן בסקילה שחייב סקילה עליהן, ויש מהן שהוא פטור מעונש בידי אדם אבל אסור מדברי חכמים, ויש מהן שמותר לעשות לכתחלה.

כיצד? העושה מעשה של כשפים ממש — חייב מיתה בסקילה, האוחז את העינים — פטור מעונש, אבל אסור לו לעשות כן. מהו המותר לכתחלה? — כמו שהיה ברב חנינא ורב אושעיא: כל מעלי שבתא הוו עסקי [כל ערב שבת היו עוסקים] בהלכות יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה [והיה נברא להם עגל משולש, והיו אוכלים אותו].

אמר רב אשי: חזינא ליה לאבוה [ראיתי אותו את אביו] של קרנא דנפיץ ושדי כריכי דשיראי מנחיריה [שהיה מוחט את חוטמו והיה משליך גלילים של משי מנחיריו] על ידי אחיזת עינים.

כיון שדנו במעשי כשפים ובחרטומי מצרים, מבארים עוד: על הנאמר "ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים הוא" (שמות ח, טו), אמר ר' אליעזר: מיכן ראיה שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה, ולכן לא יכלו לעשות דבר הדומה למכת כינים, ואף הבינו שאין זה מעשה כשפים אלא מידי שמים.

רב פפא אמר בלשון שבועה: האלהים! אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי [כגודל של גמל גם כן אינם יכולים לברוא] ואין הם בוראים מאומה, אלא האי [את אלה] בעלי חיים גדולים — מיכניף ליה [יכולים הם לאסוף אותם ולהביא ממקום למקום], והאי [ואת אלה] בעלי חיים קטנים — לא מיכניף ליה [אינם יכולים לאסוף].

אמר ליה [לו] רב לר' חייא: לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא [אני עצמי ראיתי ערבי אחד שלקח סייף וחתך את הגמל] וטרף ליה בטבלא [ואחר כך הקיש לו בתוף] וקם הגמל לתחיה. אמר ליה [לו] ר' חייא: לבתר הכי [אחר כך] דם ופרתא [ופרש] מי הואי [האם היה שם], ממה שזב מן הגמל כשנחתך? אלא כיון שלא היה הרי זה מוכיח כי ההיא אחיזת עינים הוה [היתה] ולא כשפים.

מסופר: זעירי איקלע [הזדמן] לאלכסנדריא של מצרים, זבן חמרא [קנה חמור]. כי מטא לאשקוייה מיא פשר, וקם גמלא דוסקניתא [כאשר הגיע להשקותו מים הפשיר הקסם ונתגלה שאינו חמור, ונעשה דף של גשר]. אמרו ליה [לו] המוכרים: אי לאו [אם לא] זעירי שאדם גדול את [אתה] לא הוה מהדרינן [היינו מחזירים] לך דמי החמור, מי איכא דזבין מידי הכא ולא בדיק ליה אמיא [האם יש מי שקונה כאן, במקום כשפים, ואינו בודק אותו במים]? אלא הכל בודקים כדי לדעת אם מכושף הדבר הנמכר, ואם לא בדק ונמצא קסם — הפסיד.

מסופר: ינאי איקלע לההוא אושפיזא [נזדמן לפונדק אחד], אמר להו [להם]: אשקין מיא [השקוני מים]! קריבו שתיתא [הביאו לו קמח מעורב מים]. חזא דקא מרחשן שפוותה [ראה שמרחשות שפתיה] של בעלת האכסניא, שדא פורתא מיניה הוו עקרבי [השליך מעט ממנו, מהמשקה, לארץ ונעשו ממנו עקרבים] והבין שכשפים בדבר. אמר להו [להם]: אנא שתאי מדידכו, אתון נמי שתו מדידי [אני שתיתי משלכם, שתו גם אתם משלי] ואף הוא עשה כעין כשפים. אשקייה, הואי חמרא [השקה אותה, נעשתה חמור], רכבה, סליק לשוקא [רכב עליה והלך לשוק]. אתא [באה] חברתה פשרה לה [התירה אותה מן הכשפים], חזייה דרכיב וקאי אאיתתא בשוקא [ראוהו שהוא רוכב על אשה בשוק].

בענין מכות מצרים נאמר: "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" (שמות ח, ב), אמר ר' אלעזר: צפרדע אחת היתה בתחילה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים צפרדעים.

ומעירים: כתנאי [כתנאים, שנחלקו בדבר], ר' עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה ומלאה את כל ארץ מצרים. אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? אין זה התחום שאתה מצטיין בו, כלה מדברותיך ולך אצל נגעים (דיני צרעת) ואהלות (דיני אהל המת), שהם מההלכות החמורות בתורה ואתה גדול בהן. ולענין פירוש לשון הכתוב, כך יש להבין: צפרדע אחת היתה, שרקה להם והם באו כולן אחריה.

ב אמר ר' עקיבא בשם ר' יהושע גדרי הלכות כשפים, ונטיעת קישואים על ידי כישוף.