א משנה דיני ממונות בשלשה דיינים. זה (צד אחד) — בורר לו דיין אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד.

ועוד: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אימתי יכול לפסול — בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין לאחד מן הצדדים או זה לזה או פסולין מטעם אחר, אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין — אינו יכול לפוסלן.

ועוד: זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אימתי יכול לפסול — בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין, אבל אם היו העדים כשרין — אינו יכול לפוסלן.

ב גמרא בתחילה הבינו כי "זה בורר לו אחד" משמעו כל אחד מן הצדדים בורר לו בית דין שלם ושני בתי הדין בוררים עוד בית דין והם בסך הכל תשעה דיינים. ושואלים: מאי [לשם מה] זה בורר לו בית דין אחד וכן זה האחר בורר לו אחד עד שיהיו ביחד תשעה דיינים? והלא בתלתא סגי [בשלשה דיינים די]!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: כשזה בורר לו בית דין אחד, כשאחד מן הצדדים אומר שרצונו להתדיין בפני שלושה אלה, וזה בורר לו בית דין אחד שאינו רוצה לידון בפני בית הדין שבחר חבירו, אזי שניהן בוררין להן עוד אחד, כלומר, צריכים להגיע לפשרה ולהחליט על הרכב של בית דין שירצו להידון בפניו. שהרי מדובר כאן בכל שלושה הדיוטות שיש להם רשות לדון.

ותוהים: אפילו לוה מצי מעכב [יכול לעכב] ולומר שאיננו רוצה להתדיין בפני בית דין זה? והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: לא שנו אלא מלוה שיכול לסרב לבית הדין שברר הלווה ורצונו בבית דין חשוב, אבל לוה כופין אותו ודן בעירו!

ומשיבים: כדאמר ר' יוחנן בענין אחר: בערכאות (בתי דין) שבסוריא שנו, כלומר, בבתי דין של הדיוטות המצויים בסוריה, ובהם גם הלווה רשאי לסרב ולומר שאינם מומחים ואינם ראויים, הכא נמי [כאן גם כן] בערכאות שבסוריא שנו. אבל אם היה בית דין של מומחין — לא, אין הלווה יכול לסרב לבוא בפני בית דין של מומחים.

רב פפא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בבית דין של מומחין, אלא כאן מדברים כגון בי דינא [בית הדין] של רב הונא ושל רב חסדא, ששניהם מומחים ושניהם במקום אחד, דקאמר ליה [שאומר לו] הלווה למלוה, מי קא מטרחנא לך [האם אני מטריח אותך] בשינוי מקום? הרי שניהם נמצאים במקום אחד, ואולם מטעמים שלי אינני רוצה להתדיין בפני אחד מהם אלא בפני חבירו.

תנן [שנינו] במשנה: וחכמים אומרים שני דיינין בוררין להן עוד אחד. ואי סלקא דעתך כדקאמרינן [ואם עולה על דעתך לפרש את המשנה כפי שאמרנו] קודם, שהכוונה היא שבררו להם בית דין שלם, בית דין, בתר דפסלי להו, אזלו ובררו להו בי דינא אחריני [חברי בית הדין לאחר שפסלו אותם, הם הולכים ובוררים להם בית דין אחר]?

ועוד: מאי [מה, איך משמעות] זו נכנסת במילים "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד"?

אלא הכי קאמר [כך אמר] במשנה, כך יש להבין: כשזה בורר לו דיין אחד שהוא רוצה להידון בפניו וזה הצד האחר בורר לו דיין אחד, שניהן בוררין להן עוד אחד.

שואלים: מאי שנא דעבדי הכי [מה שונה, מה טעם הם עושים כך]? אמרי במערבא משמיה [אומרים בארץ ישראל משמו] של ר' זירא: מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד, יצא הדין לאמיתו. שכל אחד מהם מניח שהדיין שהוא בירר בוודאי איננו נוטר לו שנאה, והוא מקבל עליו את פסקו.

ד ג שנינו במשנה שחכמים אומרים ששני הדיינים הם הבוררים להן עוד דיין אחד. ומציעים: נימא [האם נאמר] שבדברי רב יהודה אמר רב קמיפלגי [נחלקו]?

שאמר רב יהודה אמר רב: אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהן, שאין אדם רוצה לחתום על שטר עד שידע אם החותמים עמו הגונים הם. ר' מאיר לית ליה [אין לו] אינו מקבל את שיטת רב יהודה אמר רב ולדעתו יכולים הצדדים לבחור להם דיין נוסף, ואין חוששים שמא לא ירצו הדיינים הקודמים לשבת עמו. ורבנן אית להו [וחכמים יש להם, הם מקבלים] את שיטת רב יהודה אמר רב, ולכן הדיינים עצמם צריכים לברור להם שלישי.

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, הם מקבלים] את מה שאמר רב יהודה אמר רב, ודעת הדיינין — כולי עלמא לא פליגי דבעינן [הכל אינם חלוקים שצריכים] לשאול דעתם אם רוצים לישב זה עם זה, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה אם צריך דעת בעלי דינין גם כן, שר' מאיר סבר: דעת בעלי דינין נמי בעינן [גם כן צריכים אנו] ורבנן סברי: דעת הדיינין — בעינן [צריכים אנו] ואולם דעת בעלי דינין — לא בעינן [אין אנו צריכים].

כיון שהזכרנו את הענין דנים בו גם גופא [לגופו]. אמר רב יהודה אמר רב: אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], כך היו נקיי הדעת (אנשים בעלי תבונה והגינות) שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר אלא אם כן היו יודעין מי חותם עמהן אם אינו פסול או מגונה. ולא היו יושבין בדין אלא אם כן היו יודעין מי יושב עמהן. ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהן.

ד במשנה נאמר כי לדעת ר' מאיר זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, שיכול כל צד לפסול את דיינו של הצד השני. ותוהים: כל כמיניה דפסיל דייני [וכי הכל בכוחו שהוא יכול לפסול את הדיינים], ולומר: איני רוצה בדיין זה?

אמר ר' יוחנן: בערכאות שבסוריא שנו שאינן מומחים לדין והם רק הדיוטות העוסקים בכך, ולכן יכול הוא לומר שאין חפצו בהן, אבל דיינים מומחים הוא לא יכול לפסול.

ושואלים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה של אותה הלכה] וחכמים אומרים: אימתי יכול לפסול — בזמן שמביא ראיה שהן קרובין או פסולין. אבל אם היו כשרין או מומחין מפי בית דין — אינו יכול לפוסלן, הרי מכלל הדברים אתה למד שר' מאיר מומחין נמי קאמר [גם כן אמר] שאפשר לפסול אותם, ועל כן חלקו חכמים!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אבל אם היו כשרין — נעשו כמומחין מפי בית דין, ושוב אינו יכול לפוסלן.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון להבנת המשנה. אמרו לו לר' מאיר: לא כל הימנו [הכל ממנו], לא הכל בכוחו שיוכל להיות פוסל דיין שמומחה לרבים. משמע שאפילו במומחים חלק ר' מאיר.

ומשיבים: אימא [אמור] תקן: לא כל הימנו שפוסל דיין שהמחוהו רבים עליהם כגון ערכאות שבסוריא.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: לעולם פוסל והולך את הדיינים, עד שיקבל עליו בית דין שמומחה לרבים, אלו דברי ר' מאיר, ומשמע שאף ר' מאיר מסכים כי בית דין המומחה לרבים אי אפשר לפוסלו.

ומקשים: והא [והרי] עדים כמומחין דמי [הם נחשבים], שהרי העד איננו צריך הסמכה ודיו שהיה עד למעשה עליו הוא מעיד, ובכל זאת אמר ר' מאיר: זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה!

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], על הלכה זו, שאמר ריש לקיש: וכי פה קדוש יאמר דבר זה, כלומר, וכי ר' מאיר שהיה גדול בחכמה ובקדושה יאמר דבר תמוה כזה שיכול אדם לומר שאינו מסכים לעד מסויים? אלא תני [שנה] "עדו", לאמור זה פוסל עדו היחיד של חבירו, שיכול הוא לומר על עד אחד שאינו רוצה לקבל את דבריו.

ומבררים: עדו למאי [לאיזו ענין]? אילימא [אם תאמר] לממון לענין שיוציאו ממון מן הנתבע על ידי עד זה, ואולם אז לשם מה לפסול אותו? רחמנא פסליה [התורה כבר פסלתו] מלהעיד, שהלא מן התורה אין עד אחד נאמן! אי [אם] לחייב את הנתבע בשבועה שישבע שאינו אשם, הלא בזה הימוני מהימן כבי תרי [הרי הוא נאמן כשנים] שאמרה התורה שאם עד אחד מסייע לטענת התובע צריך הנתבע להשבע שאיננו חייב.

ומשיבים: לעולם מדובר כאן בענין ממון, לא צריכא [נצרכה לומר] אלא לאופן דקבליה עליה כבי תרי [שקודם קיבל את העד הזה על עצמו כאילו היה שנים] ואמר שאדם זה נאמן עליו, ועדותו חשובה כעדות שני עדים, ולאחר מכן התחרט ואמר שאינו מוכן לקבל עד יחיד.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך — דמצי הדר ביה [שהוא יכול לחזור בו] מהסכמה כגון זו, ולומר שאינו נידון אלא כדין תורה, ואולם דבר זה כבר תנינא [שנינו] במקור אחר: אמר לו צד אחד לחבירו "נאמן עלי אבא שלי שיוכל להיות דיין ", או "נאמן עלי אביך", או "נאמנין עלי שלשה רועי בקר שלא שנו ולא למדו ", ר' מאיר אומר: יכול אחר כך לחזור בו ולומר שאינו דן אלא כדין תורה, וכאלה פסולים לדון מדין תורה. וחכמים אומרים כי כיון שכבר מקבל עליו, אינו יכול לחזור בו.