נעוריך" (משלי ה, יח), אמר לו רב יצחק בנו: כגון מאן [מי]? אמר לו: כגון אמך.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]? והא מקרי ליה [והלא קרא לו] פעם רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו] מן הכתוב: "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים" (קהלת ז, כו), ואמר לו רב יצחק: כגון מאן [מי]? ואמר לו רב יהודה: כגון אמך! ומשיבים: אין זו סתירה, אמנם מיתקף תקיפא [קשה היא וכועסת] ואולם אחר כך עיבורי מעברא במלה [מעבירה היא על מדותיה], ואם כך היא גם מרה ממוות וגם נוחה לו.

אמר רב שמואל בר אוניא משמיה [משמו] של רב: אשה גולם היא, כלומר, כלי שאינו גמור, ואינה כורתת ברית ונעשית קשורה באמת אלא למי שעשאה כלי על ידי בעילה, שנאמר: "כי בעליך עשיך ה' צבאות שמו" (ישעיה נד, ה).

תנא [שנה] החכם: אין איש מת אלא לאשתו, כלומר, היא סובלת את עיקר הכאב והצער, וכן אין אשה מתה אלא לבעלה. וראיות לדברים מן המקרא — אין איש מת אלא לאשתו, שנאמר: "וימת אלימלך איש נעמי" (רות א, ג), שמייחס את מיתתו לגבי אשתו ולא לבניו. ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנאמר: "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל" (בראשית מח, ז), ואינו אומר שמתה על ילדיה.

א שנינו במשנה שאין רואין אותו, את המלך, כשהוא מסתפר. תנו רבנן [שנו חכמים]: מלך מסתפר בכל יום. כהן גדול מסתפר מערב שבת לערב שבת. כהן הדיוט אחד לשלשים יום.

ומסבירים: מלך מסתפר בכל יום, שנאמר: "מלך ביפיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג, יז), וצריך לדאוג בכל יום שייראה יפה. כהן גדול מערב שבת לערב שבת, אמר רב שמואל בר נחמן אמר ר' יוחנן: הואיל ומשמרות של כהונה מתחדשות (מתחלפות) בכל שבוע בערב שבת, ולכך צריך הוא להסתפר כדי להיראות בכבודו בפני המשמרת החדשה.

כהן הדיוט מסתפר אחד לשלשים יום, דכתיב [שנאמר] בכהנים: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם" (יחזקאל מד, כ), ויליף [ולמד] "פרע" "פרע" בגזירה שווה מנזיר. כתיב הכא [נאמר כאן] בכהן "פרע לא ישלחו", וכתיב התם [ונאמר שם] בנזיר "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה), מה להלן בנזיר גידול שערות של נזירות הוא לפחות שלשים יום, אף כאן שלשים, וצריך לספר שערו לפני שיגיע להיקרא "פרע", ותנן נמי [ושנינו גם כן] במשנה: סתם נזירות שלשים יום.

ושואלים: והתם מנא לן [ושם בנזיר מנין לנו] שזה שיעור הזמן? אמר רב מתנה, שאמר קרא [הכתוב]: "קדש יהיה" — "יהיה" בגימטריא תלתין הוו [שלושים הם].

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אימא [אמור] שלא לירבו [יגדלו] הכהנים שערות כלל ויגלחו ראשיהם! אמר ליה [לו]: אי כתיב [אילו היה נאמר] "לא ישלחו פרע" — הייתי אומר כדקאמרת [כפי שאמרת], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "ופרע" — כוונתו פרע במקצת ליהוי [שיהיה], שלוחי [לשלח ממש] בשערות גדולות לא לישלחו [ישלחו].

ושואלים: אי הכי [אם כך] שדבר זה הוא מצוה הנובעת מן הכתובים ולא רק תקנה לשעתה, האידנא נמי [עכשיו גם כן] לאחר החורבן יצטרכו הכהנים להסתפר אחת לשלושים יום! ומשיבים: האיסור לכהן בגידול שערו פרע הוא דומיא [בדומה] לאיסורו בשתיית יין. מה יין, דווקא בזמן ביאה למקדש — הוא שאסור לכהנים לשתות, אבל שלא בזמן ביאה — שרי [מותר], אף פרועי ראש (מגודלי שיער), בזמן ביאה — אסור, שלא בזמן ביאה — שרי [מותר].

ומקשים: וכי יין שלא בזמן ביאה שרי [מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], רבי אומר: אומר אני שבאמת כהנים אסורין לשתות יין לעולם גם בזמן הזה, אבל מה אעשה שתקנתו — קלקלתו, כלומר, חורבן הבית שהרס ובילבל כל סדרי הכהונה (קלקלתו) הוא שתיקן והתיר להם לשתות. ואמר אביי: כמאן שתי כהני חמרא האידנא [כשיטת מי שות הכהנים יין כעת]? — כשיטת רבי. ומכאן נסיק: מכלל הדברים אתה למד דרבנן אסרי [שחכמים אוסרים בכלל]!

ומשיבים: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] שכן מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן [וצריכים אנו] כהן הראוי לעבודה, וליכא [ואם ישתו הכהנים יין הרי אין], ולכן צריכים שלא ישתו הכהנים יין כלל כדי שיהיו ראויים לכך. ושואלים: אם כן הכא נמי [כאן גם כן], בענין גידול שיער, בעינא [צריך אני] שלעת היבנות המקדש יהיה כהן הראוי לעבודה, וליכא [ואין]!

ומשיבים: הכא [כאן] אפשר דמספר ועייל [שיסתפר ויכנס למקדש]. ומקשים: התם נמי [שם גם כן], אפשר דניים פורתא ועייל [שישן מעט ויכנס], שהרי אמר רב אחא: הילוך דרך של מיל, או שינה כל שהוא מפיגין את היין ששתה אדם! ומשיבים: ולאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] על אימרה זו, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שהיין מופג בכגון זה אלא ששתה כדי רביעית בלבד, אבל שתה יותר מכדי רביעית — אין הדבר מועיל, כי כל שכן שדרך טורדתו ומפריעה לו ושינה משכרתו יותר, אלא אם כן ישן די צרכו.

רב אשי אמר: החילוק בין שתיית יין וגידול שיער הוא זה: כהנים שתויי יין דמחלי [שמחללים] עבודה כאשר הם נכנסים שתויים — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים], פרועי ראש דלא מחלי [שאינם מחללים] עבודה — לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

מיתיבי [מקשים] על הסבר זה, שהרי שנינו, ואלו הן שנידונין במיתה בידי שמים: כהנים שנכנסו למקדש פרועי ראש, ושתויי יין.

ומעירים: בשלמא [נניח] שתויי יין שהם חייבים מיתה בבואם כך אל הקודש נאמר במפורש, דכתיב [שנאמר] "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמתו חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא י, ט). אלא פרועי ראש מנא לן [מנין לנו] שחייבים מיתה?

ומשיבים: דאיתקש [שהושוו] במקרא שתויי יין לפרועי ראש, שכן כתיב [נאמר]: "וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" (יחזקאל מד, כ), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך: "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית" (יחזקאל מד, כא), והשוואה זו נלמד: מה שתויי יין במיתה, אף פרועי ראש במיתה.

ואם כן ומינה [וממנה, מהשוואה זו] עצמה תלמד: מה שתויי יין דמחלי [שמחללים] עבודה, אף פרועי ראש דמחלי [שמחללים] עבודה, ואם כן קשה לשיטת רב אשי! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האי [זה] הדין עד שלא אתא [בא] יחזקאל ולמדו מאן אמרה [מי אמר אותו]? ותוהים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הא [זה] שאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, שלא נאמר בה הדבר, עד שבא יחזקאל ולימדנו. ומהו הדבר — "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני" (יחזקאל מד, ט), ועד שלא בא יחזקאל מאן אמרה [מי אמר אותה] הלכה זו שכהנים ערלים ומומרים אסורים בעבודה? אלא צריכים לומר כך: דבר זה גמרא גמירי לה [במסורת למודים אנו אותה] וכך היו נוהגים במשך הדורות, ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיך את הדברים על הכתוב] וכתבם. הכא נמי [כאן גם כן], גמרא גמירי לה [במסורת למודים היו בו]. ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכה אקרא [והסמיכו לכתוב].

ומעירים: וכי גמרי [וכאשר למודים היו] הלכה זו — ללמד שהעושה כן חייב מיתה בידי שמים, אבל לענין אחולי [חילול] עבודה — לא גמירי [למדו].

ושואלים: מאי [מה] משמעו של "כסום יכסמו את ראשיהם" (יחזקאל מד, כ)? תנא [שנה] החכם: כמין תספורת לוליינית. ושאלו: מאי [מה היא] "תספורת לוליינית"? אמר רב יהודה אמר שמואל: תספורתא יחידאה [תספורת יחידה], כלומר, מיוחדת במינה. היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אמר רב אשי: ראשו של שיער בשורה זה בצד עיקרו של זה שבשורה השניה.

שאלו את רבי: איזהו תספורת של כהן גדול? אמר להן: צאו וראו מתספורת של בן אלעשה, שהיה חתנו של רבי, ותספורתו זו היא תספורת של כהן גדול. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: לא על חנם פיזר בן אלעשה את מעותיו בתספורותיו, אלא כדי להראות בו עצמו תספורת של כהן גדול.