ואמר רב דימי בריה [בנו] של רב נחמן בריה [בנו] של רב יוסף: מדובר באופן מסויים וכגון דקבליה עליה בחד [שקיבל עליו את הקרוב הזה כאחד הדיינים] ועמו שנים אחרים כשרים. ואם כבר נחלקו ר' מאיר וחכמים בענין חזרה כזו מדוע שנו במשנתנו דין שהוא דומה בכל דבר להלכה זו?

ומשיבים: צריכא [נצרכה] לומר בשני המקרים: דאי תנא [שאילו היה שונה] רק "אבא" ו"אביך" — הייתי אומר כי רק בהא קאמרי רבנן דלא מצי הדר ביה [בזה אמרו חכמים שאינו יכול לחזור בו] משום שאבא ואביך חזו לעלמא [ראויים הם בכלל], שהרי כשרים הם מכל בחינה ורק בדין זה אינם רשאים לדון מפני קרבתם, אבל לעשות חד [אחד] שיהיה נאמן כבי תרי [כשנים], דלעלמא לא חזי [שבכלל איננו ראוי] — אימא [אמור]: מודו ליה [שמודים הם לו] לר' מאיר שבזה יוכל לחזור בו מהסכמתו. ולכן היה צורך לשנות את משנתנו.

ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואילו היה משמיע לנו רק בזה], בעד אחד שהאמינוהו כשנים, היינו אומרים כי דווקא בהא קאמר [בזה אמר] ר' מאיר שיכול לחזור, אבל בההיא [באותו ענין] של אבא ואביך — אימא [אמור]: שמא מודו להו לרבנן [מודה הוא להם, לחכמים], על כן צריכא [נצרכה] לומר שניהם.

את הקושי הזה תירצנו, ואולם על עיקר ההסבר מקשים: הא מדקתני רישא [הרי ממה ששנינו בתחילה] בלשון יחיד, "זה פוסל דיינו של זה", וסיפא [וסופו] של הענין שנינו בלשון רבים, "עדיו", אלמא [מכאן] שדוקא בדיוק קתני [שנה] ואין לתקן "עדו" במקום "עדיו".

אמר ר' אלעזר: כאן מדובר בבא הוא, כלומר, אחד הצדדים ועוד אדם אחר, לפוסלן את העדים משום פסול שבהם.

ותוהים: כל כמיניה [וכי הכל בכוחו]?! והלא נוגע בעדותו הוא וכיצד נאמין לו לפוסלם כשהוא מסייע על ידי כך לעצמו?

אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: כגון שקרא עליו ערער, כלומר, שאיננו פוסלם בדברים סתם אלא הוא מצא מקום לערער על כשרותו ולכן אפשר לחשוב שעדותו תצטרף.

ושואלים: ערער דמאי [של מה, באיזה ענין]? אילימא ערער [אם תאמר] דגזלנותא [של גזלנות] שהוא מעיד עליו שחטא בגזל או בעבירה אחרת שמחמתה הוא פסול — כל כמיניה [וכי הכל ממנו] וכי יכול הוא לעשות זאת? הרי נוגע בעדותו הוא ואינו נאמן.

אלא: ערער של פגם משפחה, שהוא אומר שהוא פסול לעדות משום פגם שבמשפחתו, וכגון שמעיד עליו שהוא ממשפחת עבדים, ובענין זה נחלקו: ר' מאיר סבר [סבור]: כי הני [אלה], גם המתדיין וגם העד שעמו — על המשפחה של העד האחר קמסהדי [הם מעידים], שהיא משפחה פסולה, ואיהו [והוא, העד] ממילא קפסיל [נפסל] ואין זו איפוא עדות הנוגעת ישירות למשפטו של המתדיין, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] כי סוף סוף נוגע בעדותו הוא, וכיון שכך אי אפשר להאמין לו לענין דין זה.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: המחלוקת כאן היא בשתי כיתי [כיתות, קבוצות] עדים, שאחד הצדדים אומר שיש שתי קבוצות עדים המעידות לטובתו, והצד השני טוען שקבוצה אחת של עדים פסולה היא, ובמקרה זה איננו נוגע בדבר שכן יש עדים אחרים כנגדו, שלדעת

ר' מאיר: צריך לברר מראש אם באמת מצויים כל העדים שבעל הדין טוען שישנם, ומאחר ואכן נמצאים עדים אלה, וגם יש עדים נוספים — אין נפגע הצד המביא אותם אם נפסלת עדות של קבוצה אחת (תוס'). ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאינו צריך לברר, ולכן יכול לקרות שלא יבואו העדים האחרים ובינתיים יפסיד צד אחד במשפט מפני טעם זה. אבל בכת אחת של עדים לדברי הכל אין יכול לפוסלן. דאמרו

לפניו רב אמי ורב אסי לפני ר' יוחנן: אם אין שם אלא כת אחת של עדים מהו הדין בכגון זה?

על שאלה זו תוהים: אין שם אלא כת אחת? והאמרת [והרי כבר אמרת]: אבל בכת אחת — דברי הכל אין יכול לפוסלן! אלא יש לומר כי השאלה היתה זו: אם לאחר זמן אין שם אלא כת אחת וכגון שנמצאת כת שניה קרובין או פסולין מהו? האם יכול אותו אדם לטעון כי לא היה בעל הדין רשאי לפסול את העדים המעידים כנגדו, שהרי נתברר שאלה היו עדים יחידים?

אמר להן: כבר העידו עדים הראשונים ונתקבלה עדותם ושוב אי אפשר לבטל עדות זו. איכא דאמרי [יש שאומרים] כי אמר דבר זה רב אשי ולא ר' יוחנן: כבר העידו עדים הראשונים.

ושואלים: נימא [האם נאמר] כי ר' מאיר וחכמים בפלוגתא [במחלוקת] של רבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי [נחלקו]?!

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הבא לידון בשטר ובחזקה, שהיה אדם מחזיק בקרקע וטענו כנגדו שאין הקרקע שלו, והוא טוען שנמצא בידו שטר המכירה, וטוען עוד כי כבר יש לו חזקה של שלוש שנים על הקרקע (ואינו זקוק עוד לשטר כראיה) — הריהו נידון בשטר, שיש לברר את מהותו של שטר זה אם אמיתי הוא אם לאו, דברי רבי. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: הריהו נידון בחזקה.

והוינן [ועסקנו] בה בהלכה זו, ותהינו: האם אמר רבן שמעון בן גמליאל שנידון בחזקה ולא בשטר, שאינו רשאי לדון בשטר?! אלא אימא [אמור] כי כוונתו היא שאף בחזקה נידונים שיכול לסמוך על כל טענה שירצה,

וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שבסיס המחלוקת הוא בשאלה האם צריך לברר פליגי [נחלקו], שלדעת רבי כיון שיש שטר יש לברר את היסוד הראשון של החזקה — והוא השטר, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יכול המחזיק בקרקע לטעון שאין צורך לברר אם השטר אמיתי שכן די בחזקה, ואין צריך לדון כלל בשטר.

ודוחים: לא, אין שתי המחלוקות זהות, אליבא [לשיטתו] של רבן שמעון בן גמליאל כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין צריך לברר, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של רבי, שר' מאיר סבור כשיטת רבי,

ורבנן אמרי [היו יכולים לומר] לך כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי התם [שם] שצריך לברר אלא בחזקה, שמכח שטרא קאתי [השטר היא באה], שהרי חזקה סתם בלא טענה המסבירה כיצד הגיע לחזקה זו אין לה תוקף, אבל הכא דהני [כאן שאלה] העדים לאו [לא] מכח העדים אחריני קאתו [האחרים באו] אפילו רבי מודה שאין צריך לברר דברים שאין בהם צורך לענין משפט זה.

ב כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן מסורת שונה: רישא [בתחילה] מדובר