תוקפו של בועז הוא ענוותנותו של פלטי בן ליש כדאמרן [כפי שאמרנו], כי לא לילה אחד בלבד (כבועז) אלא לילות רבים שלט ביצרו.

אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה" (משלי לא, כט)? "רבות בנות עשו חיל" — זה יוסף ובועז. "ואת עלית על כלנה" — זה פלטי בן ליש, שמעלתו בענין זה למעלה משלהם.

אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שקר החן והבל היפי אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי לא, ל)? "שקר החן" — זה מעלתו של יוסף. "והבל היפי" — זה מעלתו של בועז. "יראת ה' היא תתהלל" — זה פלטי בן ליש.

דבר אחר נדרש כתוב זה: "שקר החן" — זה דורו של משה רבינו, שבדור זה שעשה עמם ה' נסים ונפלאות לעיני כל, אין עבודת ה' שלהם ראויה כל כך לשבח. "והבל היפי" — זה דורו של יהושע שנכבשה לפניו הארץ והראה ה' רוב נסים בדורו. "יראת ה' היא תתהלל" — זה דורו של חזקיה, שלמרות שהיו להם יסורי מלחמה וכיבוש נכרי, עסקו בתורה בכל מאודם.

דבר אחר: "שקר החן" — זה דורו של משה ויהושע. "והבל היפי" — זה דורו של חזקיה שהרי נעשה לו נס בימי סנחריב ונושעה יהודה בזמנו. "יראת ה' היא תתהלל" — זה דורו של ר' יהודה בר' אילעאי שהיה לאחר גזירות אדרינוס והיה העם מדולדל ומדוכא. אמרו עליו על ר' יהודה בר' אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת מפני עוניים ודחקם, ובכל זאת עוסקין בתורה.

א משנה מת לו מת למלך — אינו יוצא מפתח פלטרין (ארמון) שלו, שאין זה לכבודו ללוות את המת. ר' יהודה אומר: אם רוצה לצאת אחר המיטה — יוצא, שכן מצינו בדוד המלך שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הלך אחר המטה" (שמואל ב', ג, לא). אמרו לו: משם אין ראיה, כי לא היה הדבר אלא לפייס את העם שלא יחשדו בדוד שבשליחותו נהרג אבנר. וכשמברין אותו את המלך בזמן אבילותו כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה של מת — יוצאות, והגברים מהלכים לפני המיטה. ואם נהגו לצאת לפני המיטה — יוצאות. ר' יהודה אומר: אפשר להוכיח שלעולם נשים לפני המיטה יוצאות ולא לאחריה, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר: "והמלך דוד הלך אחר המטה" (שמואל ב', ג, לא), ובוודאי לא הלך דוד המלך בין הנשים.

אמרו לו: משם אין ראיה כי לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו. ומדוע? שהיה דוד יוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים המלוות, ויצא מבין הנשים ונכנס לבין האנשים, שנאמר: "וידעו כל העם וכל ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר בן נר

"(שמואל ב', ג, לז), ולכן עשה זאת בפרסום גדול. דרש רבא: מאי דכתיב "ויבא כל העם להברות את דוד" (שמואל ב', ג,לה), כתיב [כתוב] "להכרות" (ראה "עיונים"), וקרינן [ואנו קוראים] "להברות", הכוונה: בתחלה רצו להכרותו (להכריתו, להשמידו) שחשדוהו שציוה להרוג את אבנר, ולבסוף שראו שאף הוא מצטער בכל ליבו — נתכוונו להברותו.

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר ונהרג במיתה זו? מפני שהיה לו למחות בשאול על הריגת נוב עיר הכהנים ולא מיחה. ר' יצחק אמר: אין הדבר כן, אלא הוא אכן מיחה ואולם לא נענה, ולא משום כך נענש. ושניהן מקרא אחד דרשו, שנאמר: "ויקנן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. ידך לא אסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת

"(שמואל ב', ג, לג–לד). מאן דאמר [מי שאומר] לא מיחה, הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין את הכתוב]: "ידך לא אסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו", אם כן מאי טעמא [מה טעם] לא מחית כשעשה שאול מעשה עוול זה? לכן "כנפול לפני בני עולה נפלת". ומאן דאמר [ומי שאומר] מיחה ולא נענה, הוא מפרש, איתמהויי מתמה [בתמיהה תמה] דוד: "הכמות נבל ימות"? הלא ידיך לא היו אסורות ורגליך לא לנחשתים, מכדי מחויי מחית [הרי מחית בזמנו] ואם כן מאי טעמא [מה טעם] "כנפול לפני בני עולה נפלת"?

ושואלים: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שמיחה אבנר, אם כן מאי טעמא איענש [מה טעם נענש] במיתה זו? אמר רב נחמן בר' יצחק: מפני ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה, שהרי הוא שהחזיק את תוקפה של מלכות איש בושת בן שאול במשך זמן זה.

ג שנינו במשנה שכשמברין אותו, את המלך, הוא יושב על הדרגש. ושואלים: מאי [מה פירוש] "דרגש"? אמר עולא: ערסא דגדא [מיטה של מזל], שהיו מייחדים בבתים מיטה לנוי בלבד, ולשם מזל, ולא היה איש יושב עליה. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לעולא: מי איכא מידי [האם יש דבר] שעד האידנא [עכשיו] לא אותביניה [הושבנו אותו] עליו, והשתא מותבינן ליה [ועכשיו בזמן אבלו אנחנו מושיבים אותו] עליו?

מתקיף לה [הקשה על קושיא זו] רבא: מאי [מה] הקושיא שבדבר? דילמא מידי דהוה [שמא הוא כפי שהינו] ביחס לאכילה ושתיה, שעד האידנא [עכשיו] לא אכילניה [האכלנוהו] ולא אשקיניה [השקינוהו], השתא [עכשיו] באבילות קא מוכלינן ליה וקא משקינן ליה [אנו מאכילים אותו ומשקים אותו], שהרי זה עניינה של סעודת הבראה. אלא אי קשיא הא קשיא [אם קשה הדבר זה קשה]: ששנינו: דרגש אינו צריך האבל לכפותו (להפכו) בזמן אבילות, אלא זוקפו על צידו. ואי סלקא דעתך ערסא דגדא [ואם עולה בדעתך לומר כי זוהי מיטת המזל], אמאי [מדוע] אינו צריך לכפותו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הכופה את מטתו בזמן אבילות, לא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל המטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה.

ודוחים: מאי קושיא [מה הקושיה] בכך? מה שאינו כופה מיטה זו, דילמא מידי דהוה [שמא כשם שהוא הדין] במטה שהיא מיוחדת לכלים. דקתני [ששנינו]: אם היתה מיטה מיוחדת להניח עליה כלים ולא למשכב בני אדם — אינו צריך לכפותה. אלא, אי קשיא הא קשיא [אם קשה בענין הסבר זה, דבר זה קשה], ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש אין צריך לכפותו, אלא מתיר האבל את הקרביטין (הרצועות המחזקות אותו) והוא נופל מאיליו. ואי סלקא דעתך ערסא דגדא [ואם עולה על דעתך לומר שמדובר כאן במיטת המזל], קרביטין מי אית ליה [האם יש לו]?

אלא, כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: אמר לי ההוא מרבנן [אחד החכמים], ורב תחליפא שמיה [שמו], דהוה שכיח בשוקא דגילדאי [שהיה מצוי בשוק הרצענים], ואמר ליה [לו]: מאי [מה פירוש] "דרגש"? — ערסא דצלא [מיטה של עור]. אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: ההבדל בין מיטה ודרגש הוא זה: דרגש —