נפנה שמעון בן שטח לימינו — כבשו הדיינים פניהם בקרקע מחמת אימה ולא אמרו דבר, נפנה לשמאלו — וכבשו פניהם בקרקע ולא אמרו דבר. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, כלומר, עושים אתם חשבונות להנאתכם שלא לדבר עתה, יבא בעל מחשבות (הקדוש ברוך הוא) ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן לאותם דיינים בקרקע, ומתו. באותה שעה שראו שאין בידי הסנהדרין כוח לכוף את המלך, אמרו חכמים: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו מפני הסכנה שבדבר.

א שנינו במשנה כי המלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו. ור' יהודה אומר שהרשות בידו אם רצה. על דברי ר' יהודה מקשים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שנשיא שמחל על כבודו — כבודו מחול, ואולם מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), וכוונתו: שתהא אימתו עליך. הרי שכבוד המלך הוא מן התורה ואינו ברשות המלך למחול עליו. ומשיבים: לענין מצוה שאני [שונה], ואין בכך משום בזיון המלך כשמוחל על כבודו לשם מצוה.

ב במשנה שנינו שאין נושאין אלמנתו של מלך, ור' יהודה אומר שמותר למלך לשאת אלמנת מלך אחר, וראיה לדבר מן האמור בדוד "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך" (שמואל ב' יב, ח). תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' יהודה: הכוונה בפסוק היא לנשים הראויות לו מבית המלך. ומאי נינהו [ומי הן]? — מירב ומיכל בנות שאול.

כיון שהוזכר ענין זה, מוסרים כי שאלו תלמידיו את ר' יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? אמר להן: מיכל אחר מיתת מירב נשאה ודבר זה מותר. ר' יהושע בן קרחה אומר: לא כן, אלא קידושי טעות היו לו במירב ונתבטלו הקידושין מעיקרם, וכיון שבטלו הקידושין הרי מיכל מותרת לו, שנאמר בדברי דוד לאיש בושת בן שאול: "תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים" (שמואל ב' ג, יד).

ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד], כלומר, כיצד למדים מפסוק זה לענייננו? אמר רב פפא כך יש לדייק: מיכל היא אשתי ולא מירב היא אשתי.

ושואלים: מאי [מה] קידושי טעות היו בדבר? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] במלחמת ישראל בפלישתים ובגלית: "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו" (שמואל א' יז, כה). אזל קטליה [הלך דוד והרגו לגלית]. אמר לו שאול: מלוה (הלוואה) אית [יש] לך גבאי [אצלי], שהרי חייב אני לפרוע לך את העושר הגדול שהבטחתי, ובמחילת מלוה זה תתקדש לך בתי מירב לאשה. ודוד אכן מחל לו מתוך כוונה לקדש את מירב, אבל כסף ממש לא נתן לו. ושנינו שהמקדש במלוה אינה מקודשת ולכן לא התקיים קשר קידושין בין דוד למירב.

אזל יהבה [הלך שאול ונתנה] לעדריאל, דכתיב [שנאמר]: "ויהי בעת תת את מירב בת שאול לדוד והיא ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה" (שמואל א' יח, יט). אמר ליה [לו] שאול לדוד: אי בעית [אם רוצה אתה] שאתן לך את מיכל, זיל אייתי [לך הבא] לי מאה ערלות פלשתים ("ויאמר שאול כה תאמרו לדוד אין חפץ למלך במוהר כי במאה ערלות פלישתים להינקם באוייבי המלך". שמואל א' יח, כה). אזל אייתי ליה [הלך והביא לו] מאתיים ערלות (ראה שמואל א' יח, כז). אמר ליה [לו] שאול: גם לאחר הבאת הערלות אין הקידושין תופסים, שכן מלוה ופרוטה אית [יש] לך גבאי [אצלי], שהרי הבטיח לו עושר גדול, ונוסף לזה עוד נתן דוד דבר קל ערך (מבחינה כספית) שהוא ערלות פלשתים. וכאן יש מחלוקת בהלכה.

שאול סבר שהמקדש במלוה ופרוטה — דעתיה [דעתו] על המלוה ולא על הפרוטה הנוספת, ומשום כך אין הקידושין תופסים. ואילו דוד סבר שהמקדש במלוה ופרוטה — דעתיה [דעתו] על הפרוטה ותפסו הקידושין.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] מלוה ופרוטה — דעתיה [דעתו] על הפרוטה, ואולם שאול סבר כי ערלות פלשתים לא חזו ולא מידי [אינן ראויות לדבר] ואינן שוות אפילו פרוטה, ואין מקום לקידושין לחול. ודוד סבר: חזו לכלבי ושונרי [ראויות הן לכלבים וחתולים] כאוכל, ושוות הן פרוטה לפחות.

ושואלים: ור' יוסי שפירש שנשא את מיכל אחר מות מירב, האי [הדגשה זו] "תנה את אשתי את מיכל" (שמואל ב' ג, יד) מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? ומשיבים: ר' יוסי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוסי היה דורש מקראות מעורבין,

כתיב [נאמר]: "ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחלתי" (שמואל ב' כא, ח). וכי לעדריאל נתנה שאול? והלא לפלטי בן ליש נתנה! דכתיב [שכן נאמר] "ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש" (שמואל א' כה, מד), הרי שמיכל לא נישאה כלל לעדריאל!

אלא מקיש [משווה הכתוב] את קידושי מירב לעדריאל לקידושי מיכל לפלטי בן ליש, מה קידושי מיכל לפלטי לכל הדעות היו בעבירה, שהרי כבר היתה נשואה לדוד, אף קידושי מירב לעדריאל בעבירה היו. שעל פי דין היתה מקודשת לדוד.

ושואלים: ור' יהושע בן קרחה נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: "את חמשת בני מיכל בת שאול" (שמואל ב' כא, ח) אמר לך ר' יהושע כך יש להבין: וכי מיכל ילדה ילדים אלה? והלא מירב ילדה אותם לעדריאל! אלא מירב ילדה ומתה ומיכל גידלה אותם בביתה, לפיכך נקראו הילדים על שמה. ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

ג (חנינא קרא — ר' חנינא מוכיח מן הפסוק "ותקראנה". ר' יוחנן מוכיח מן הפסוק המתחיל "ואשתו". ר' אלעזר וגאולה מן הכתוב "גאלת". ור' שמואל בר נחמני בלימודי מענין המלמד בן חבירו, הם סימן לראיות הבאות ולאומריהן) ר' חנינא אומר: מהכא [מכאן, מפסוק זה] יש ראיה לדבר, שנאמר: "ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי" (רות ד, יז). וכי נעמי ילדה את הילד? והלא רות ילדה! אלא רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה שבן נולד לנעמי.

ר' יוחנן אמר: מהכא [מכאן, ממקור זה] יש ראיה לדבר, נאמר: "ואשתו היהדיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד" (דברי הימים א' ד, יח). "מרד" זה כלב, ולמה נקרא שמו מרד? — שמרד בעצת מרגלים. וירד אבי גדור וכו' הם לפי המדרש כולם כינויים למשה רבינו. וכי בתיה ילדה את משה? והלא יוכבד ילדה! אלא יוכבד ילדה אותו ובתיה גידלה אותו, לפיכך נקרא על שמה כאילו היא ילדתו.

ר' אלעזר אמר: מהכא [מכאן] ראיה לדבר, שנאמר: "גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה" (תהלים עז, טז). וכי יוסף ילד את כל בני ישראל? והלא יעקב ילד! אלא יעקב ילד ויוסף כילכל, לפיכך נקראו על שמו של יוסף, שכל ישראל קרויים גם בני יוסף.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, שנאמר: "ואלה תולדת אהרן ומשה" (במדבר ג, א), וכתיב [ונאמר] מיד אחר כך "ואלה שמות בני אהרן הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר" (במדבר ג, ב), ולא נאמרו שמות בני משה, לומר לך: אמנם אהרן ילד את בניו, אבל משה לימד אותם תורה, לפיכך נקראו הבנים גם על שמו.

בקשר לענין זה מביאים את דרשת הכתוב "לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" (ישעיה כט, כב). ויש לשאול: וכי היכן מצינו ביעקב שפדאו לאברהם? אמר רב יהודה: שפדאו מצער גידול בנים, שלא היו לו לאברהם שנים עשר שבטים וצרותיהם כפי שהיו ליעקב, וקיבל יעקב על עצמו את הטורח לגדל את שבטי ישראל. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו" (ישעיה כט, כב), ונפרש: "לא עתה יבוש יעקב" — מאביו, "ולא עתה פניו יחורו" — מאבי אביו, שקיבל על עצמו תפקיד שהיה מוטל גם עליהם.

בענין של פלטי בן ליש דרשו: כתיב [נאמר] במקום אחד "פלטי" (שמואל א' כה, מד), וכתיב [ונאמר] במקום אחר "פלטיאל" (שמואל ב' ג, טו). אמר ר' יוחנן: פלטי שמו האמיתי, ולמה נקרא שמו פלטיאל? ללמד שפלטו אל מן העבירה ולא נגע כלל במיכל בת שאול, משום שהיה סבור שאסורה היא לו, שכן עודנה אשת דוד. מה עשה? נעץ חרב במיטה בינו לבינה, אמר: כל העוסק בדבר זה (תשמיש) ידקר בחרב זה.

ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] "וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחורים" (שמואל ב', ג, טז), ואם כן הרי שאישה־בעלה היה! ומשיבים: שנעשה לה כאישה לענין חיבה ודאגה לה. ושואלים: והכתיב [והרי נאמר שם] "הלוך ובכה", ואם מתחילה סבר שהיא אשת דוד, מפני מה בכה. ומשיבים: על המצוה דאזיל מיניה [שהלכה ממנו] משום שמעכשיו אינו יכול לקבל עוד שכר על כבישת יצרו. בהמשך הכתוב נאמר "עד בחרים", ודורשים: שנעשו שניהם כבחורים, כלומר, שלא טעמו טעם ביאה כלל.

אמר ר' יוחנן: מה שהוא תוקפו של יוסף, כלומר, הדבר הגדול המסופר בכתוב בשבחו של יוסף — הוא ענוותנותו של בועז, כלומר, דבר שאין נחשב לגבי בועז, ומה שהוא תוקפו וחשיבותו של בועז — הוא ענוותנותו של פלטי בן ליש, שגדול היה ממנו במעלת הפרישות. והיכן מצינו שבאותו דבר שהוא תוקפו של יוסף הוא ענוותנותו של בועז? דכתיב [שנאמר] בבועז "ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו" (רות ג, ח). מאי [מה פירוש] "וילפת"? אמר רב: שנעשה בשרו (אברו) כראשי לפתות (שנתקשה מפני התאוה), ואף על פי שפנויה היתה והיתה עימו במיטה אחת — פרש ממנה ולא בא עליה, ואילו ביוסף אשת פוטיפר אשת איש היתה ולא היתה עימו יחד.