סירוגו מתוכו, כלומר, הרצועות שמסרגים כדי לשים עליהן את המצעות, נקשרות בחורים שבתוך מוטות המיטה, ואילו מטה — סירוגה מעל גבה, שקושרים את הרצועות סביב המוטות.

על הסבר זה מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כלי עץ, מאימתי הם נחשבים גמורים וראויים להיות מקבלין טומאה? המטה והעריסה — משישופם (ישפשף אותם) בעור הדג הקשה כדי להחליק את העץ. ואי [ואם] מטה מסורגת היא מעל גבה, למה לי לשם מה הצורך בשיפת עור הדג? והלא הסירוג מכסה את חלק העץ של המיטה! אלא עלינו לחזור בנו מההסבר הקודם ולומר: הא והא [זה וזה] דרגש ומיטה, סירוגם מתוכו, אלא ההבדל הוא זה: מטה — אעולי ואפוקי בבזיוני [הרצועות נכנסות ויוצאות בנקבים שבתוך המוטות], דרגש — אעולי ואפוקי באבקתא [הן נכנסות ויוצאות בלולאות].

אמר ר' יעקב אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כשיטת רבן שמעון בן גמליאל שדרגש אין צורך בכפייתו, אלא מתירים את נקליטיו והוא נופל מאליו. בקשר לענין זה אמר ר' יעקב בר אמי: מטה שנקליטיה (המוטות שעליהם פורשים את הכילה) יוצאין ובולטים החוצה, ואי אפשר לכפותה — זוקפה בזמן האבילות, ודיו.

א משנה והמלך מוציא את העם למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד, ופורץ גדרות של כל אדם לעשות לו דרך לצרכיו השונים, ואין ממחה בידו. דרך המלך אין לו שיעור לא לארכו ולא לרחבו, ואין לומר לו שדרך זו רחבה מצרכו. וכל העם בוזזין במלחמה ונותנין לו, והוא נוטל חלק בראש מכל שלל המלחמה.

ב גמרא שואלים: הרי כבר תנינא חדא זימנא [שנינו דבר זה פעם אחת] בראש המסכת: אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד! ומסבירים: איידי דתנא [מתוך ששנה] את כל מילי [דבריו, דיניו] של המלך, תנא נמי [שנה גם כן] ענין של מוציאין למלחמת הרשות. ושם נשנה מפני דיני הסנהדרין.

בענין המלך וזכויותיו נחלקו דעות החכמים, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך שבספר שמואל (שמואל א' ח, יא–יז) מלך מותר בו, שיכול הוא לעשות את כל האמור שם, והוא חלק מזכויותיו המלכותיות. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שיקבלו עליהם את מרותו של המלך באימה, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו) — שתהא אימתו עליך. אבל אין המלך רשאי לעשות כל מה שנאמר שם.

ומעירים, דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו באותו נושא. שר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך — מלך מותר בו. ר' יהודה אומר: לא נאמרה פרשה (המלך) זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" — שתהא אימתו עליך.

וכן היה ר' יהודה אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ שאינן נוהגות בחוץ לארץ, ויש סדר מסויים לקיומן בארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק במלחמה בו, ולבנות להם בית הבחירה (בית המקדש).

ר' נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר: "ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי

"(דברים יז, יד), שאין העמדת מלך מצוה, ורצה שמואל להפחידם אולי יתחרטו ולא ירצו עוד במלך. תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: זקנים שבדור בזמנו של שמואל כהוגן שאלו, שנאמר: "תנה לנו מלך לשפטנו" (שמואל א' ח, ו), שרצו שיהא מנהיג קבוע לעם במקום שמואל, אבל עמי הארץ שבהן קלקלו, שנאמר: "וימאנו העם לשמוע בקול שמואל ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו. והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותנו" (דברים יז, יט–כ).

תניא [שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה. ואיני יודע איזה מהן חייבים לעשותה תחילה.

כשהוא אומר "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז, טז), הוי אומר: להעמיד להם מלך תחילה, ולומדים זאת כך: אין "כסא" אלא כינוי סמלי עבור מלך, שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' למלך" (דברי הימים א' כט, כג), הרי שהמלך היושב על "כס יה".

ועדיין איני יודע אם מצוה לבנות להם בית הבחירה תחלה, או להכרית זרעו של עמלק תחלה. כשהוא אומר "והניח לכם מכל איביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים יב, י–יא), הוי אומר: להכרית זרעו של עמלק חייבים לעשות תחלה.

וכן בדוד הוא אומר: "ויהי כי ישב המלך דוד בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו" (שמואל ב' ז, א), וכתיב [ומיד אחר כך נאמר] "ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה" (דברים יב, ב).

ג אגב הזכרת הפסוק בדבר מלכות שלמה, מביאים את מה שאמר ריש לקיש: בתחילה מלך שלמה אף על העולמות העליונים, שנאמר: "וישב שלמה על כסא ה' "(דברי הימים א כט, כג), שהיתה מלכותו כמלכות ה' — בכל העולמות, ולבסוף כאשר נשא נשים נכריות לא מלך אלא על התחתונים בלבד, שנאמר: "כי הוא רדה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה" (מלכים א' ה, ד).

בפירושו של פסוק זה נחלקו האמוראים רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: תפסח הוא שם מקום בסוף העולם כלומר, בקצה אחד של מלכותו, ועזה בסוף העולם. וחד [ואחד מהם] אמר: תפסח ועזה בהדי הדדי הוו יתבו [זו ליד זו היו יושבות], ובא הכתוב ללמד שכשם שמלך על תפסח ועל עזה, כך מלך על כל העולם כולו,

ולבסוף ירד ירידה נוספת שלא מלך אלא על ישראל בלבד, שנאמר: "אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים" (קהלת א, יב), ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, שנאמר: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושל ם" (קהלת א, א), ולבסוף לא מלך אלא על מטתו, שנאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל

"(שיר השירים ג, ז), ולבסוף ירד עד כדי כך שלא מלך אלא על מקלו, שנאמר: "וזה היה חלקי מכל עמלי" (קהלת ב, י). אף בענין זה נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: כאשר אמר "זה" התכוון למקלו, וחד [ואחד מהם] אמר: התכוון לגונדו [טליתו].

ושואלים: האם הדר [חזר] למלכותו לשלוט בעולם, כולו או לא הדר [חזר] לבסוף? רב ושמואל נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: הדר [חזר], וחד [ואחד מהם] אמר: לא הדר [חזר]. מאן [מי] שאמר לא הדר [חזר], הרי לדעתו היה שלמה בתחילה מלך ואחר כך הדיוט, ולא שב יותר למלכותו, ומאן [מי] שאמר הדר [חזר], לדעתו היה שלמה בתחילה מלך ואחר כך הדיוט ולבסוף שב להיות מלך.

ד שנינו במשנה כי המלך פורץ לעשות לו דרך. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אוצרות מלכים שלוקחים שלל במלחמה שייכים למלך, ושאר ביזה שבוזזין במלחמה — מחצה למלך ומחצה לעם. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי, ואמרי לה [ויש אומרים שאמר זאת] לרב אחא: בשלמא [נניח] הלכה זו שאוצרות מלכים למלך — כך הוא אורחא דמלתא [דרך הדברים], וראוי שישתמש המלך באוצרות המלכים שהוא כובש, אלא שאר ביזה שבוזזין במלחמה, שהיא מחצה למלך ומחצה לעם, מנלן [מנין לנו] שמגיע למלך? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]