פרה רבוצה בו ושטפה נהר, שר' אלעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שלדעתו כיון שקנה את השדה בגזילתו נקנתה לו אגב השדה גם הפרה, וכיון שהתחייב לשלם עבור הגזילה נתחייב גם על הפרה. ורבנן לטעמייהו [וחכמים לטעמם, לשיטתם] שלדעתם אין לו קנין בשדה, וממילא לא נקנתה לו כלל הפרה שהיתה בשדה, ולכן פטור גם על הפרה.

א משנה הגוזל את חבירו, או שהלוה (לווה) הימנו (ממנו), או שהפקיד לו, והיתה הגזילה או ההלוואה או ההפקדה במקום ישוב — לא יחזיר לו במדבר, במקום שאינו יכול לשומרו ואינו יכול ליהנות ממנו הרבה. אבל אם אמר לו הלווה או מקבל הפקדון על מנת לצאת במדבר — יחזיר לו אפילו במדבר.

ב גמרא שנינו במשנה שלא ניתן להחזיר מלוה במדבר, ועל כך ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מלוה משתלמת בכל מקום, ואילו אבידה ופקדון אין משתלמין אלא במקומן! אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר]: מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום, שיכול המלווה לתבוע את הלווה בכל מקום, ולאו דווקא במקום שבו הלווהו, אבל לענין ביצוע התשלום — המלווה יכול לסרב לקבל את החזרת ההלוואה במקום שאינו רוצה. ואילו אבידה ופקדון לא ניתנו ליתבע אלא במקומן, ואינו יכול לתבוע אותם מן המוצא או השומר שלא במקום המציאה או ההפקדה.

ג שנינו במשנה שאם אמר "על מנת לצאת במדבר" — יחזיר לו במדבר. ותוהים על כך: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאם התנה על כך, הכל לפי תנאו, ומה צורך יש לשנות זאת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] להישנות אלא במקרה שלא היה תנאי מפורש שיחזירנו שם, אלא דאמר ליה [שאומר לו המפקיד לשומר]: ליהוי האי [שיהא זה] פקדון גבך דאנא [אצלך, שאני] למדבר נפיקנא [יוצא], ואמר ליה איהו [לו הוא], אותו שומר למפקיד: אנא [אני] למדבר נמי בעינא למיפק [גם כן רוצה לצאת], ולכן אי בעינא לאהדרינהו [אם ארצה להחזיר] לך, התם מהדרנא [שם אחזיר] לך.

ד משנה האומר לחבירו: "גזלתיך", או "הלויתני", או "הפקדת אצלי", והוסיף "אבל איני יודע אם החזרתי לך אם לא החזרתי לך" — חייב לשלם לו. אבל אם אמר לו: "איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, אם הפקדת אצלי" — פטור מלשלם.

ה גמרא ומביאים ענין שיש לו ראיה ממשנתנו. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: התובע את חבירו ואומר לו "מנה לי בידך שאתה חייב לי ", ואין לו ראיה לכך, והלה אומר "איני יודע" — רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: במקרה כזה חייב הנתבע לשלם, ואילו רב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור.

ומסבירים תחילה את השיטות: רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: חייב, כי במקרה בו יש טענות ברי (ברור, ודאי) ושמא — ברי עדיף. והרי במקרה זה המלוה טוען טענת ברי, והנתבע אינו טוען אלא טענת שמא. ואילו רב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור, שלדעתם הכלל הקובע כאן הוא: אוקי ממונא [העמד את הממון] בחזקת מריה [בעליו], וכל עוד אין ראיה ביד התובע — ישאר הכסף ברשות המחזיק בו.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנתנו]: אבל אם אמר לו "איני יודע אם הלויתני" — פטור. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא דלא קא תבע ליה [אם תאמר שמדובר פה במקרה שאינו תובע אותו], אלא מעצמו בא ואומר זאת — רישא נמי דלא קא תבע ליה [בראש, במקרה הראשון שבמשנתנו גם כן צריך לומר שמדובר שאינו תובע אותו], אם כן אמאי [מדוע] חייב? הרי אין האחר תובע אותו! אלא צריך לומר שבמשנה מדובר דקתבע ליה [שהוא תובע אותו], וקתני סיפא [ושנה בסוף]: פטור מלשלם. ואם כן, מי שתבעו חבירו ואמר "איני יודע" פטור, והרי זו ראיה לרב נחמן ור' יוחנן וקשה על דעת רב הונא ורב יהודה!

ודוחים: לא, לעולם מדובר במשנה דלא קא תבע ליה [שאינו תובע אותו], ורישא [ובראש] המשנה ששנינו בה שחייב לשלם, מדובר בבא לצאת ידי שמים, שהוא חושש שמא הוא חייב כסף ורוצה לצאת ידי שמים, משום כך צריך הוא לשלם.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: האומר לחבירו "מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע" — חייב, בבא לצאת ידי שמים, אבל לא מן הדין.

ו משנה הגונב טלה מן העדר והחזירו לעדר בלא להודיע לבעלים, ומת הטלה או נגנב מן העדר — חייב הגנב באחריותו, שלא בטלה אחריותו ממנו על ידי השבה זו. אבל אם לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו, ומנו את הצאן ושלימה היא במספר, כמו שהיה המספר קודם הגניבה, ואחר כך מת או נגנב הטלה — פטור.

ז גמרא ונחלקו חכמים בדין הגנב וכן בפירוש משנתנו. אמר רב: אם לקח הגנב לדעת, שיודעים הבעלים שגנב — צריך דעת הבעלים כשמחזיר כדי לפוטרו. אם לקח שלא לדעת — המנין שמנה הבעלים ולא ראה שחסר טלה פוטר, שהדבר נחשב כאילו הטלה הוחזר לבעליו לגמרי. ואם כן, וכי קתני [וכאשר שנה במשנה] "ומנו את הצאן והיא שלימה פטור "— אסיפא [על סוף] המשנה מדובר, על המקרה שלא ידעו בגניבתו. אך אם ידע שנגנבה — אין המנין פוטר את הגנב מאחריות עד שיודיע לבעלים.

ושמואל אמר: בין שלקח לדעת בין שלא לדעת — מנין פוטר, וכי קתני [וכאשר שנה] "ומנו והיא שלימה פטור" — אכולה [על כל] המשנה מדובר, שבכל מקרה אם הבעלים מצאו שהכל נמצא בעדר — הרי הוא פטור.

ור' יוחנן אומר: אם לקח לדעת — מנין פוטר, שלא לדעת — אפילו מנין נמי [גם כן] לא צריך, וכי קתני [וכאשר שנה] "ומנו את הצאן והיא שלימה פטור "— דבר זה מתייחס רק ארישא [על ראשה] של המשנה, במי שגנב טלה ונודע הדבר לבעלים, שלגבי המקרה שבסוף — אין צורך בדבר.

ואילו רב חסדא אמר להיפך: אם גנבו לדעת — מנין פוטר, ואם לקחו שלא לדעת — צריך דעת הבעלים במפורש, וכי קתני [וכאשר שנה] "ומנו את הצאן והיא שלימה" — ארישא [על ההלכה הראשונה] מדובר, ולא על האחרונה, שאין די בכך.

אמר רבא: