מאי טעמא [מה הטעם] של רב חסדא האומר שדווקא אם גנב שלא לדעת צריך דעת הבעלים בהשבה? — הואיל ואנקטה נגרי ברייתא [ולימד אותה בפסיעות זרות], כלומר, שכיון שהוציא את הטלה למקום אחר, לומד הוא ללכת לאותם המקומות, והואיל והבעלים אינם יודעים על כך — יש לחשוש שטלה זה יברח, אבל אם גנב לדעתם — כיון שיודעים שנגנב, ישמרו אותו ביתר שאת. ומדברי רבא יש להבין שהוא סבור כרב חסדא.

ועל כך שואלים: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבא: האי מאן דחזייה לחבריה דאגבה אימרא מעדרא דידיה [מי שראה את חבירו שמגביה טלה מן העדר שלו] כדי לגנוב, ורמא ביה קלא ושדייה [והשליך עליו צרור אבן והשליכו הגנב], ולא ידע בעל העדר אי הדריה אי [אם החזירו, אם] לא הדריה [החזירו], והלה החזירו בלא ידיעתו, ומת או נגנב טלה זה לאחר שהוחזר — חייב הגנב באחריותו.

מאי לאו [האם לא] חייב באחריותו אף על גב דמני [אף על פי שמנה] את הצאן, והוא שלא כדברי רב חסדא, שהרי לדעתו הגונב לדעת אינו צריך דעת, ומנין פוטר! ודוחים: לא, מדובר שם במקרה שלא מני [מנה]. אבל אם היה מונה — די בכך, ואינו צריך דעת.

ועוד שואלים בבירור השיטות: ומי [והאם] אמר רב הכי [כך] שהגונב צריך לכל הפחות מנין כדי להיפטר? והאמר [והרי אמר] רב: החזירו לעדר שבמדבר — יצא, משמע שאין צריך אפילו מנין! אמר רב חנן בר אבא: מודה רב ברקועתא [במנומרים], שטלה זה ניכר מיד ולכן הוא יודע בהשבתו.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שדבר זה שנוי במחלוקת תנאים] ששנינו: הגונב טלה מן העדר, או מטבע סלע מן הכיס — למקום שגנב יחזיר אף בלא להודיע על כך לבעלים, אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: צריך דעת בעלים.

סברוה [סברו הלומדים] כהנחה בסיסית דכולי עלמא אית להו [שלדעת הכל יש להם, מחזיקים] בדברי ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ויודע כמה יש בו. ואם כן מאי לאו [האם לא] הכוונה שנחלקו בסלע שגנב לדעת, ובפלוגתא [ובמחלוקת] של רב ושמואל, שלדעת ר' ישמעאל הואיל וממשמש בכיסו בכל שעה הרי זה מנין הפוטר כדעת שמואל. ואילו לדעת ר' עקיבא אין די בכך וצריך להודיעו, וכדעת רב?

ודוחים: לא, אין מכאן ראיה, כי מדובר בטלה שנגנב שלא לדעת, ובפלוגתא [ובמחלוקת] של רב חסדא ור' יוחנן. האם יש צורך בדעת, כיון שהורגל הטלה ללכת למקומות אחרים, וכדברי רב חסדא, וכן סבור ר' עקיבא. או שמא הואיל וגנב שלא לדעת — אף מנין אינו צריך, וכדעת ר' יוחנן, וכך סבור גם ר' ישמעאל.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: בשומר שגנב טלה מרשות בעלים — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהלכה כדברי רב חסדא, ואף ר' ישמעאל סבור כמותו. והכא [וכאן] בשומר שגנב מרשותו של עצמו שיחזיר למקום שגנב קמיפלגי [חלוקים], ר' עקיבא סבר [סבור]: כלתה לו שמירתו, כלומר, מכיון שגנב שוב אינו נחשב לשומר, ולכן צריך להחזיר לדעת הבעלים כשאר גנבים. ור' ישמעאל סבר [סבור]: לא כלתה לו שמירתו, וכיון שהחזיר — מוחזר.

ועוד מציעים: לימא [האם נאמר] שהשאלה הזו האם מנין פוטר את הגנב מאחריות תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגוזל את חבירו סכום מסויים והבליע לו בחשבון שבחשבון שהיה ביניהם הוסיף לו הגזלן את הכסף שגזל ממנו — תני חדא [שנויה הלכה בברייתא אחת]: יצא ידי חובת החזרה, ותניא אידך [ושנויה הלכה בברייתא אחרת]: לא יצא.

סברוה [סברו הלומדים], דכולי עלמא אית להו [שלדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי ר' יצחק, שאמר: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, ולכן כשהגיע הכסף שוב אליו אנו מניחים שמנאו. אם כן מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חולקים], דמאן דאמר [שמי שאומר] יצא, סבר [סבור]: מנין בלבד פוטר, ומאן דאמר [ומי שאומר] לא יצא, סבר [סבור]: מנין אינו פוטר?

אמרי [אומרים]: אי סבירא לן [אם סבורים אנו] כר' יצחק, כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שמנין פוטר, אלא בדברי ר' יצחק עצמו קמיפלגי [הם חלוקים], מר אית ליה [חכם זה יש לו] את דברי ר' יצחק, ומר לית ליה [וחכם זה אין לו] את דברי ר' יצחק, ולכן אין כאן מנין כלל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי ר' יצחק, ולא קשיא [ואין זה קשה]; הא דמני ורמא ליה בכיסיה [זה שמנה הגזלן את הכסף (והבליע) והניח אותו בכיסו של הנגזל] — יצא, מכיון שהלה ממשמש בכיסו. והא דמני ורמא לידיה [וזה שמנה ושם בידו], ולא בדק כמה כסף היה זה, ואינו יכול להסתמך על כך שהנגזל יניח את הכסף בכיסו, וידע שאכן יש בידיו סכום שנגזל ממנו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אידי ואידי דמני ורמא בכיסיה [זה וזה מדברים במקרה שמנה ושם בכיסו], אלא הא דאית ליה זוזי אחריני בכיסיה [זה שיש לו זוזים, מטבעות אחרים בכיסו], ולכן אינו יכול להבחין בדיוק שהחזיר לו את הגזילה, הא דלית ליה זוזי אחריני בכיסיה [וזה שאין לו זוזים, מטבעות אחרים בכיסו] שאז יודע שקיבל כסף נוסף על מה שהיה לו.

א משנה אין לוקחין (קונים) מן הרועים, שרועים צאן שאינו שלהם, צמר וחלב וגדיים, שיש לחשוש שהם גנובים מן הבעלים, וכן לא קונים משומרי פירות — עצים ופירות.

אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, ועגלים בשרון, מכיון שבמקומות אלה עושות הנשים מלאכה בדברים הללו, ומסתבר שעושות כן מדעת הבעלים ואין זו גניבה. וכולן, כל אלה שהתירו לקנות מהם, במקרה שאמרו לקונים מהם להטמין את הדברים שקנו ולא להראותם בגלוי — אסור לקנות, מפני שניכרים הדברים שגניבה היא. ולוקחין ביצים ותרנגולין מכל מקום, ואין חוששים שהם גנובים.

ב גמרא ועוד בענין קניה מן הרועים תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין מן הרועים לא עזים ולא גדיים, ולא גיזין (חבילה של צמר גזוז) ולא תלושין של צמר, אבל לוקחין מהן בגדים תפורין מפני שחזקה שהן שלהן. ולוקחין מהן חלב וגבינה במדבר, שמן הסתם נתנו הבעלים רשות לרועים למכור עבורם, שאינם יכולים להביאם בכל עת, ואולם לא בישוב.

ולוקחין מהן ארבע וחמש צאן, ארבע וחמש גיזין של צמר, שדבר כזה מן הסתם אין הרועים גונבים משום שהוא ניכר, אבל לא קונים מהם שתי צאן ולא שתי גיזין.

ר' יהודה אומר: בייתות (בהמות שחוזרות הביתה) לוקחין מהן, משום שבעל הבית מבחין בחסרונן, ואם אינן של הרועים — לא היו מוכרים. מדבריות אין לוקחין מהן, שהמוכר סומך על כך שהבעלים אינו חש בדבר. כללו של דבר: כל דבר שהרועה מוכר אותו לאחר ובעל הבית מרגיש בו בחסרונו — לוקחין מהן, דבר שאין מרגיש בו בעל הבית — אין לוקחין מהן.

ומעתה דנים בברייתא זו, אמר מר [החכם] בברייתא: לוקחין מהן ארבע וחמש צאן, ארבע וחמש גיזין. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] יש לומר ארבעה זבנינן [קונים אנו מהם], חמשה מיבעיא [נצרכה לומר]? אמר רב חסדא: הכוונה היא ארבעה מתוך חמשה צאן שהפקיד בעל הצאן בידו, שניכר הדבר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], שאמר רב חסדא תירוץ אחר: ארבעה מעדר קטן, וחמש מעדר גדול.

ועוד שואלים: הא גופא קשיא [היא עצמה, ברייתא זו, קשה מעצמה], אמרת: ארבע וחמש צאן, ארבע וחמש גיזין, ונדייק מכאן: ארבע וחמש — אין [כן], אבל שלש — לא. אימא סיפא [אמור את סופה]: אבל לא שתי צאן. ונדייק: הא [הרי] שלש זבנינן [קונים אנו]!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא בברייתא [זה בבריאות] שבעל הבית מחשיב אותן ושם לב אליהן, ואז גם שלוש יכול לקנות, שוודאי אם היה גונבן היה בעל הבית מבחין בחסרונן, הא בכחישתא [זה בכחושות] שכיון שאינן חשובות בעיניו אינו מבחין בחסרונן, ופחות מארבע אינו רשאי לקנות.

ג שנינו בברייתא שר' יהודה אומר: בייתות לוקחין מהן, מדבריות אין לוקחין מהן כו'. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] פירוש דברי יהודה, האם ר' יהודה ארישא קאי ולחומרא [על ראשה של ההלכה הוא עומד, מתייחס ובא להחמיר] לומר שבכל מקרה אין קונים מהם מדבריות אפילו בכמות גדולה, או דלמא אסיפא קאי ולקולא [שמא על סופה הוא עומד, מתייחס ובא להקל]?

ומפרטים: ארישא קאי ולחומרא [על ראשה הוא מתייחס ולהחמיר], ובאופן זה תובן הברייתא, שאמר החכם הראשון: לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן, ועל כך אמר ר' יהודה: הני מילי [דברים אלה אמורים] בבייתות, אבל מדבריות — אפילו ארבעה וחמשה לא יקח. או דלמא אסיפא קאי ולקולא [שמא על סופה הוא מתייחס ולהקל], ובאופן זה תובן הברייתא, שאמר החכם הראשון: אבל לא שתי צאן ולא שתי גיזין, ואמר ר' יהודה: הני מילי [דברים אלה אמורים] במדבריות, אבל בייתות — שתים נמי [גם כן] לוקחין?

ומתרצים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו מזה דתניא [ששנינו בברייתא] במפורש, ר' יהודה אומר: לוקחין בייתות מהן ואין לוקחין מהן מדבריות, ובכל מקום לוקחין מהן ארבעה וחמשה צאן.