הדרא ליה עכנא [מסובב על ידי נחש] שזנבו בפיו, אמר ליה [לו]: עכנא, עכנא [נחש, נחש], פתח פומיך [פיך] ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח הנחש. אמר לנחש: יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. אמר: יכנס תלמיד אצל הרב, ואז פתח ליה [לו] הנחש ונכנס. בעא רחמי ואוקמיה [ביקש ר' יוחנן רחמים, התפלל על רב כהנא והקימו לתחיה].

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי [אילו ידעתי שדרכו של אדוני כך], שכך מראה פניו, לא חלשא דעתי [היתה נחלשת דעתי], השתא ליתי מר בהדן [עכשיו שיבוא אדוני איתי] ויצא מן המערה. אמר ליה [לו]: אי מצית למיבעי רחמי דתו [אם יכול אתה לבקש רחמים להתפלל ששוב] לא שכיבנא [אמות] — אזילנא [אלך איתך], ואי [ואם] לא — לא אזילנא [אלך]. ומספרים: הואיל וחליף שעתא, חליף [ועברה השעה, עברה] וכבר קם.

תייריה, אוקמיה [העיר אותו ר' יוחנן, העמיד אותו] שייליה [שאלו אותו] ר' יוחנן כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה [הספיקות שהיו לו ופתר אותם לו]. ומסכמים: היינו [זהו] שאמר ר' יוחנן בכמה מקומות: דילכון אמרי, דילהון [מה שאני אומר שלכם, שלהם, של בני בבל] היא שהם הדברים שלמד מרב כהנא באותו זמן.

א ועוד בענין מציל עצמו בממון חבירו, מסופר: ההוא דאחוי אמטכסא [אדם אחד שהראה לגוי על המשי] של ר' אבא, יתיב [ישב] ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ודנו בדינו של אותו אדם, ויתיב [וישב] ר' אילעא גבייהו [אצלם].

סבור לחיוביה מהא דתנן [סבורים היו לחייב אותו מזו ששנינו במשנה]: דן הדיין את הדין וטעה, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא — מה שעשה עשוי שפסק הדין הוא פסק, וישלם הדיין את מה שטעה מביתו, כלומר, מממונו, הרי שעל פי דיבור בלבד של הדיין הוא מתחייב לשלם.

אמר להו [להם] ר' אילעא, הכי [כך] אמר רב: והוא שנשא ונתן הדיין ביד. אבל אם רק פסק הלכה בדיבור — אינו חייב. כיון שכך היו צריכים לפטור את האיש, אמרי ליה [אמרו לו] לר' אבא: אם ברצונך שישלם לך אותו אדם את נזק המשי שגרם לך, זיל לגבי [לך אצל] ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת, דדייני דינא דגרמי [שהם דנים גם דיני גורמים לנזק] ולא רק נזק שעושה בעצמו, ולדעתם גם במקרה כזה משלם המזיק.

אזל לגבייהו, חייביה ממתניתין [הלך אצלם, וחייבו את האיש ההוא מתוך משנתנו], ששנינו בה: גזל שדה מחבירו וגזלוה ממנו אחרים, אם מחמת הגזלן גזלו אותה, שאינה מכת מדינה — חייב להעמיד לו שדה אחר, ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו זאת] במקרה דאחוי אחוויי [שרק הראה את הדבר] למציקים. משמע שיש מקור במשנה שאפילו על גרם כזה של נזק חייב לשלם.

ב ועוד מסופר: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא [אדם אחד שהיתה מופקדת בידו כוס כסף]. סליקו גנבי עילויה [באו גנבים עליו, לביתו], שקלה יהבה להו [לקח את הכוס ונתן אותה להם], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבה, פטריה [ופטר אותו את האיש]. אמר ליה [לו] אביי: הלא האי [זה] מציל עצמו בממון חבירו הוא, ועליו לשלם לחבירו! אלא אמר רב אשי: בדין זה חזינן [רואים אנו], אי איניש אמיד [אם אדם עשיר] הוא בעצמו — אדעתא דידיה אתו [על דעתו שלו באו] שממנו באו לגנוב והוא באמת מציל עצמו בממון חבירו, ואי [ואם] לא עשיר הוא — אדעתא דכספא אתו [על דעת כוס הכסף הזו באו] וכיון שלשם כך באו, נמצא שלא הציל עצמו בממון זה.

ועוד מספרים, ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא [אדם אחד שהיה מופקד אצלו ארנק] של כסף צדקה שהקדישו לפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה [באו גנבים עליו לביתו], שקלה יהבה ניהלייהו [לקח את הארנק נתן אותו להם], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, פטריה [ופטר אותו]. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] מציל עצמו בממון חבירו הוא! אמר ליה [לו]: אין לך פדיון שבויים גדול מזה, שהרי פדה עצמו מנזקים או ממיתה על ידי הכסף שהופקד לצורך זה.

ועוד מסופר: ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא, קמי דסליקו אינשי במברא [אדם אחד שהקדים והעלה את חמורו למעבורת, לפני שעלו אנשים במעבורת] והחמור השתולל בעי לאטבועי [רצה להטביע את המעבורת], אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא [בא אדם אחד ודחף אותו, את החמור של האיש ההוא והשליכו לנהר] וטבע החמור, אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבה, פטריה [ופטר אותו]. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] מציל עצמו בממון חבירו הוא! אמר ליה [לו] האי [זה] אותו אדם שהכניס את החמור מעיקרא [מתחילה] לפני שהאנשים עלו רודף הוה [היה] שגרם לסכן את האחרים, ומשום כך מותר היה להם להציל את עצמם בממונו.

רבה לטעמיה שאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, והרודף הזה שיבר את הכלים, בין ששיבר כליו של נרדף בין של כל אדם — פטור, שהרי מתחייב בנפשו על העבירה שהוא הולך לעשות.

ונרדף ששיבר את הכלים של רודף — פטור, שלא יהא ממונו של הרודף חביב עליו, כלומר, נחשב יותר מגופו, והרי מותר היה להציל את הנרדף אפילו בנפשו של הרודף. אבל אם שיבר הנרדף כלים של כל אדם — חייב, שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו.

אבל רודף שהיה רודף אחר רודף אחר כדי להציל את הנרדף, והוא שבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם — פטור. ולא מן הדין, שהרי בעצם מן הדין היה צריך לשלם הכל, אלא שאם אי (אין) אתה אומר כן, והמציל יצטרך לשלם נזקים — אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף, שהוא מתחיל לחשוש שמא יתחייב על ידי כך בנזקים.

ג משנה גזל קרקע ושטפה נהר, אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך, אף על פי שעל ידי שטיפת הנהר פחת הרבה ערך הקרקע משוויה בעת הגזילה.

ד גמרא ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר — חייב להעמיד לו שדה אחר במקומה, אלו דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך".

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], מהו העיקרון, הבסיס למחלוקתם? — הרי זה הבדל בדרשת הכתוב "וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו... או מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, כא. ויקרא ה כד). ר' אלעזר דרש ריבויי ומיעוטי [דורש את הפסוקים בשיטת ריבוי ומיעוט] כיצד? נאמר: "וכחש בעמיתו" — הרי זה ריבוי, בכל אופן שהוא, "בפקדון" — מיעט, ונאמר: "מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה כד) — חזר וריבה, נמצא

שריבה ומיעט וריבה — ולפי שיטה זו ריבה הכל, ומאי רבי [ומה ריבה]? — רבי [ריבה] כל מילי [דבר] שגוזל אדם,

ומאי [ומה] מיעט? — מיעט שטרות, שלפי שיטת ריבוי ומיעוט וריבוי מוציאים רק את הדבר שהוא רחוק ביותר מן הריבוי שבכתוב, ולפי שיטה זו דין שבועת שקר וגזל חלים גם בקרקע. והואיל ולדעתו יש דין גזל בקרקע — קנה אותה הגזלן, וחייב להשיב לו קרקע תמורתה.

ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים בשיטת כללים ופרטים], וכך הם דורשים: "וכחש" — כלל, "בפקדון" — פרט, "או מכל אשר ישבע עליו לשקר "— חזר וכלל, נמצא שיש פה כלל ופרט וכלל, ואי (אין) אתה דן לכלול אלא רק מה שהוא כעין הפרט.

ובאופן זה: מה הפרט הוא דבר המיטלטל וגופו (הוא עצמו) ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון חייבים עליו. יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו (הושוו בכתוב) לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שהם עצמם מטלטלין אין גופן ממון, אלא הם רק גורמים לממון. ומאחר שאין קרקע בכלל דין גזל — יכול לומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך".

ושואלים: והדתניא [וברייתא זו ששנויה]: הגוזל את הפרה ושטפה נהר — חייב להעמיד לו לנגזל פרה אחרת, אלו דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך", אם כן התם במאי קמיפלגי [שם במה הם חלוקים] שהרי כאן מדובר בפרה שהיא בוודאי דבר המיטלטל שחלים עליו דיני גזילה — והיו צריכים להסכים לדברי ר' אלעזר?

אמר רב פפא: התם במאי עסקינן [שם במה אנו עוסקים]? כגון שגזל שדה מחבירו והיתה