סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

ויאמר לו: "עבדי אתה" לפי שהיה מיועד להיות לו כמשכון, ונמצא על ידי כך מוציא לעז על הבנים שיוולדו לו לאחר שיחרורו שהם בני עבד, לכן כופין בית דין את רבו השני, כלומר, זה שנעשה לו אפותיקי, ועושה אותו בן חורין, וכותב לו העבד שטר על דמיו, כלומר, בשוויו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד כותב אלא משחרר רבו הראשון ששיחרר אותו הוא שכותב ומשלם את דמי העבד לבעל החוב, שהרי היה מיועד לגביית החוב.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? - במזיק שיעבודו של חבירו, דבר המשועבד לו, קא מיפלגי [הם חלוקים]. דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שמזיק שיעבודו של חבירו חייב לשלם אף שהחפץ המשועבד עצמו עדיין אינו שייך לחבירו, ויש לו רק שיעבוד עליו. ולכן בענייננו המשחרר הוא זה שכותב שטר על דמיו. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא, סבור] שהוא פטור ולכן העבד הוא הכותב שטר על דמיו.

איתמר נמי [נאמר גם כן] שנחלקו בכך רבן שמעון בן גמליאל וחכמים: המזיק שיעבודו של חבירו, באנו למחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], ומשמע שאכן זה הוא בסיס המחלוקת במשנה.

עולא אמר פירוש אחר למשנתנו: מה שאמרו "שיחררו" מי שיחררורבו השני שהיה ממושכן לו עבור חובו. וכך יש לפרש את המשנה: שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות על ידי שיחרור זה, מפני שהשני עדיין אינו אדוניו, ואינו יכול לשחרר אותו, אלא מפני תיקון העולם, שהרי יצא עליו על ידי מעשה זה של רבו השני שם בן חורין, כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד לאדוניו שטר על דמיו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: העבד אינו כותב, אלא המשחרר, בעל החוב, הוא שכותב שטר לאדון.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]?בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי [הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] שאף היזק שאינו ניכר, שלא נגרם כל נזק מוחשי בגוף החפץ, אם גורם על ידי כך להפסד — שמיה [שמו] היזק, וחייב המזיק לשלם את מה שהזיק. ואף כאן כיון שעל ידי שיחרורו של השני נאלץ האדון לשחרר את עבדו, נחשב הדבר כנזק. ומר סבר [וחכם זה, תנא קמא סבור]: היזק שאינו ניכר לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] היזק עד שניתן לכפות אדם לשלם אותו.

ושואלים: עולא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב בפירוש משנתנו? ומשיבים: אמר [יכול היה עולא לומר] לך: וכי לשני, "רבו" קרית ליה [קורא אתה אותו]?! הרי אינו אדוניו, ובסך הכל יש לו רק שיעבוד עליו!

ומצד אחר שואלים: ורב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כעולא? ומשיבים: אמר [יכול היה רב לומר] לך: שני, "משחרר" קרית ליה [קורא אתה לו]? והרי אין המעשה שעשה נחשב מעשה שיחרור, שהרי אינו יכול לשחררו כשאינו שלו!

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בבעיה דומה: אדם העושה שדהו אפותיקי לאחרים לפרעון חובו להם ושטפה נהר, החכם המכונה אמי שפיר (יפה) נאה אמר בשם ר' יוחנן: המלווה אינו גובה משאר נכסים, שכיון שהיה שדה זה אפותיקי — הפסיד המלווה, ואבוה [ואביו] של שמואל אמר: גובה משאר נכסים.

אמר רב נחמן בר יצחק: משום שאמי שפיר (יפה) נאה הוא, אומר שמעתא דלא שפירן [הלכות שאינן יפות, שאינן נכונות]? תתרגם [תתפרש] שמעתיה [הלכתו], שאמר ליה [לו] הלווה בעל השדה למלווהו במפורש: לא שתהא שדה זו סתם משכון ואחריות לחוב, אלא שאמר לו: "לא יהא לך פרעון אלא מזו" ובמקרה כזה מובנים הדברים שכאשר אבד השדה — איבד המלווה את הכל.

תניא נמי הכי [שנויה בברייתא גם כן כך]: העושה שדהו אפותיקי לאחר ושטפה נהרגובה משאר נכסים, ואם אמר לו "לא יהא לך פרעון אלא מזו"אינו גובה משאר נכסים.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לכתובת אשה ואחר כך מכר את השדה — גובין משאר נכסים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעל חוב גובה משאר נכסים, אשה אינה גובה משאר נכסים, ומדוע? — לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין, ומתחילה היתה כוונתו לייחד לה שדה זה בלבד כדי לחסוך לה טירחה.

ב משנה מי שחציו עבד וחציו בן חורין כגון שאחד משני שותפים שהיו בעליו שיחרר את חלקו בעבד — עובד את רבו (אדוניו) יום אחד, ואת עצמו (עבור עצמו) יום אחד, אלו דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: על ידי סידור זה תקנתם את רבו, שאין רבו מפסיד דבר, ואולם את עצמו לא תקנתם, והעבד עצמו נמצא במצב בלתי אפשרי: מן הצד האחד, לישא שפחה אי אפשר — לפי שכבר חציו בן חורין, ובן חורין אסור בשפחה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר