ומן הצד האחר, לשאת בת חורין אי אפשר — שכבר חציו עבד, ואסור הדבר. אם תאמר יבטל מנישואין בכלל, והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח)! אלא מפני תיקון העולם כדי שיוכל העבד לקיים יישובו של עולם בהעמדת ילדים — כופין (מכריחים) את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד שטר חוב על חצי דמיו (שוויו) ופורע אותו לאדון במשך הזמן. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אדון המשחרר רק את חצי עבדו — רבי אומר: קנה, כלומר, נגמר הדבר וחציו של העבד אכן משוחרר. וחכמים אומרים: לא קנה.

אמר רבה: מחלוקת זו היא דווקא כששיחררו האדון בשטר שיחרור, שרבי סבר: נאמר בשפחה חרופה "והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה" (ויקרא יט, כ), ומוזכרות בפסוק שתי אפשרויות של שיחרור זו ליד זו: פידיון ("והפדה") — בכסף, ושיחרור ("חופשה") — בשטר.

ובזה מקיש (משווה) הכתוב שטר לכסף; מה בכסף יכול העבד לקנות בין את כולו ובין את חציו, אף שטר נמי [גם כן] יכול לחול בין על כולו בין על חציו.

ורבנן גמרי [וחכמים למדים] בגזירה שווה: "חופשה לא ניתן לה" (ויקרא יט,כ) "וכתב לה ספר כריתות" (דברים כד, א) מגירושי אשה; מה אשה שמתגרשת בשטר חציה לא, שאינו יכול לגרש חציה בשטר גירושין, אף עבד נמי [גם כן] חציו לא. אבל בכסף — דברי הכל קנה העבד את מחציתו, ושפחה הנמצאת במצב זה הריהי פדויה ואינה פדויה.

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים]; דמר סבר [שחכם זה, רבי, סבור]: לימוד מהקישא עדיפא [היקש עדיף] ולכן הוא סומך יותר על ההיקש שבמילים "והפדה לא נפדתה, או חופשה לא נתן לה", ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: גזירה שוה עדיפא [עדיפה] ולכן סומכים על גזירה שווה של "לה" "לה"?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [של דעת הכל], בדרך כלל, גזירה שוה עדיפא [עדיפה], ואולם לדעת רבי שאני הכא דאיכא למיפרך [שונה כאן, שיש מקום לפרוך] את הגזירה השווה, ולומר: מה לאשה שכן אינה יוצאה (מתגרשת) בכסף כלל, תאמר בעבד שיוצא (משתחרר) בכסף? ויש לומר שגם כן יוצא לחצאין. עד כאן לפי שיטת רבה.

ורב יוסף אמר: מחלוקת רבי וחכמים היא דווקא בכסף, שרבי סבר [סבור]: מן הכתוב אנו יכולים ללמוד כן, שהרי נאמר "והפדה לא נפדתה" — שהכתוב מדבר במי שנשתחררה חציה בכסף והריהי פדויה ואינה פדויה, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: דברה תורה כלשון בני אדם ומשמעות הביטוי — שלא נפדתה כלל. אבל במשחרר חציו בשטר — דברי הכל לא קנה.

מיתיבי [מקשים] על רב יוסף ממה ששנינו בברייתא: המשחרר חצי עבדו בשטר, רבי אומר: קנה, וחכמים אומרים: לא קנה, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב יוסף! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ומציעים: בברייתא זו (נימא [נאמר]) בשטר הוא דפליגי [שחלוקים], אבל בכסף לא פליגי [אינם חלוקים] שהיא נפדית, ואם כן, לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רב יוסף בתרתי [בשתים], אחת, שלדעתו בשטר רבי מודה ואילו בברייתא שנינו שהוא חולק, והשניה, שלדבריו המחלוקת היא בכסף ואילו מדיוק דברי הברייתא ניתן להבין שבכסף מודים חכמים שקנה!

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב יוסף: פליגי [חלוקים הם] בשטר, והוא הדין בכסף, והא דקא מיפלגי [וזה שנחלקו] במפורש בשטר — להודיעך כחו של רבי עד כמה הוא מתיר.

ושואלים: וליפלגי [ושיחלקו] בכסף, ולהודיעך כחן דרבנן [של חכמים] עד כמה הם אוסרים! ומשיבים: כח דהיתירא [של היתר] עדיף ליה [לו] להשמיע לנו, ולכן מנוסחת המחלוקת בצורה זו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה שדרשו תנאים בברייתא על הפסוק העוסק בשפחה חרופה: מה שנאמר "והפדה", יכול לכל, שהיא פדויה גמורה? — תלמוד לומר: "לא נפדתה". אי [אם] "לא נפדתה", יכול לכל שהיא שפחה גמורה? — תלמוד לומר: "והפדה"; הא [הרי] כיצד יתקיימו שני הכתובים? — פדויה ואינה פדויה. דברים אלה אמורים במי שנפדתה בכסף ובשוה כסף.

ואין לי אלא בכסף, בשטר מנין? — תלמוד לומר: "והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה" (ויקרא יט, כ) ולהלן הוא אומר: "וכתב לה ספר כריתת" (דברים כד, א), מה להלן באשה בשטר הוא, אף כאן לגבי יציאת השפחה לחופשי מדובר בשטר.

אין לי אלא שחציו של עבד יכול להיפדות בכסף ("והפדה לא נפדתה") או כולו בשטר ("חופשה"), חציו בשטר מנין? — תלמוד לומר: "והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה", מקיש הכתוב שטר לכסף, מה כסף בין כולו בין חציו יכול להיפדות בו, אף שטר נמי [גם כן] בין כולו בין חציו. עד כאן לשון הברייתא.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רב יוסף בתר דאיתותב [אחרי שהושב, שנדחו דבריו] והוא מסביר שבין בשטר ובין בכסף נחלקו רבי וחכמים, הא מני [ברייתא זו כשיטת מי] — כשיטת רבי היא, שבשניהם משתחרר חציו. אלא לשיטת רבה שנחלקו רבי וחכמים רק בשטר, אבל בכסף לדברי הכל קנה חציו, רישא [ראשה] שמשתחרר חציו בכסף כדברי הכל, וסיפא [וסופה] שמשתחרר חציו בשטר דווקא כשיטת רבי?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבה: אין [כן], רישא [ראשה] דברי הכל, וסיפא [וסופה] כשיטת רבי. רב אשי אמר: ברייתא זו כולה דברי רבי היא.

ושואלים: אלא מתניתין דקתני [משנתנו ששנה] בה: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, בשלמא [נניח] לדעת רבה, מוקים לה [מעמיד אותה] במקרה ששיחרר האדון את חציו של העבד בכסף ודברי הכל היא, אלא לרב יוסף, לימא [האם תאמר] שלדעתו משנתנו כשיטת רבי היא ולא שיטת רבנן [חכמים]? שהרי לדעתו חכמים סבורים שאינו יכול לשחרר חצי עבדו כלל, בין בכסף ובין בשטר! אמר רבינא: