ומקרקיש ליה זוזי [והעבד יקשקש לו, לפניו בכסף], שכיון שקטן הוא — יהא להוט אחריו ויגמור בדעתו לשחררו, וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה [ויכתוב לו שטר שיחרור על שמו].

א תנו רבנן [שנו חכמים], האומר: "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", או אמר: "עבדי עשוי בן חורין", או שאומר: "הרי הוא בן חורין" בכל המקרים הללו — הרי הוא נעשה בן חורין על ידי כל אלה.

אם אומר: "אעשנו בן חורין" — רבי אומר: קנה העבד את עצמו, וחכמים אומרים: לא קנה. אמר ר' יוחנן: וכולן שאמרנו שקנה, מדובר דווקא כשכתב דברים אלה בשטר ומסרו לעבד, אבל באמירה בעל פה אינו מועיל.

תנו רבנן [שנו חכמים] בדומה קצת לזה, האומר: "נתתי במתנה שדה פלונית לפלוני", או: "הרי שדה זו נתונה לפלוני", או: "הרי היא שלו", בכל המקרים הללו — הרי היא שלו, של המקבל. ואם אמר: "אתננה לפלוני" — ר' מאיר אומר: קנה פלוני את השדה, וחכמים אומרים: לא קנה. ואף בזאת אמר ר' יוחנן: וכולן מדובר שלא אמר זאת בעל פה אלא כשכתב את הדברים האלה בשטר ומסרו לאותו פלוני, שרק אז יש תוקף לדבר.

תנו רבנן [שנו חכמים], האומר: "עשיתי פלוני עבדי בן חורין", והוא, העבד, אומר: "לא עשאני בן חורין "— חיישינן [חוששים אנו] שמא זיכה לו האדון את שיחרורו על ידי אחר אלא שהעבד אינו יודע על כך, והעבד משוחרר. ואולם אם אמר האדון: "כתבתי ונתתי לו", והוא, העבד, אומר: "לא כתב לי ולא נתן לי", במקרה כזה — הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [נחשב], ומכיון שהעבד מודה שעדיין עבד הוא — נשאר בגדר עבד.

ועוד, במקרה דומה של אדם האומר: "נתתי שדה פלונית לפלוני", והוא, אותו פלוני, אומר: "לא נתן לי" — חיישינן [חוששים אנו] שמא זיכה לו את השדה על ידי אחר. ואם אומר "כתבתי ונתתי לו", והוא, אותו פלוני, אומר: "לא כתב ולא נתן לי" — הודאת בעל דין כמאה עדים דמי [נחשב].

ושואלים: במקרה זה שהנותן אומר שנתן לחבירו שדה, והמקבל אומר שלא קיבל, מי אוכל פירות של אותה שדה? שהרי כל אחד מהם אומר שאין השדה שלו. רב חסדא אמר: הנותן אוכל פירות, שהשדה נשאר בחזקתו, ורבה אמר: משלשין (מפקידים) את הפירות ביד שליש.

ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים] אלא הם מדברים במקרים שונים: הא באבא [זה באב], במקבל המתנה עצמו, שכל זמן שהוא חי ואומר שלא קיבל, בינתיים הנותן אוכל פירות, הא בברא [זה בבן] של מקבל המתנה, הטוען שאביו לא קיבל, שכיון שייתכן שהבן אינו יודע מה בדיוק אירע — משאירים את הדבר בידי השליש.

ב משנה עבד שעשאו רבו (אדוניו) אפותיקי (כמשכון מוגדר לפרעון חובו) לאחרים שלווה מהם, ואחר כך שיחררו — לפי שורת הדין אין העבד חייב כלום, אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב העבד שטר על דמיו כדי לשלם את החוב למלווה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב אלא משחרר.

ג גמרא שנינו במשנה: "עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו". ומבררים: מי שחררו? אמר רב: רבו הראשון שיחררו. וכך יש להסביר את המשנה: שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו השני, ומדוע?

כדברי רבא, שאמר רבא: הקדש שמקדיש אדם דבר, או איסור חמץ שחל עליו, או שחרור של עבד — מפקיעין מידי שיעבוד לחוב שהיה אותו דבר או אותו עבד משועבד לפרעונו. ואם כן, מצד הדין לאחר ששיחררו רבו הראשון, העבד משוחרר לגמרי ואין המלווה יכול לתפוס אותו, אלא מפני תיקון העולם, ומהו תיקון העולם? שמא ימצאנו המלווה את העבד בשוק