אבל דיימא מניה [כשחשודה ממנו], אף על גב דדיימא מעלמא [אף על פי שחשודה גם מהכול] — בתריה דידיה שדינן ליה [אחריו אנחנו מטילים אותו את הילד].

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אני אומר זאת] — דקתני [ששנה] בזו שנאנסה או נתפתתה על ידי כהן: ילדה — תאכל. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אילימא דדיימא מניה [אם תאמר שהיא חשודה ממנו] ולא דיימא מעלמא [חשודה מהכול] — האם צריכא למימר דתיכול [צריך לומר שתאכל]?! הרי מן הסתם הילד הוא בנו של הכהן! אלא לאו [האם לא] — דדיימא נמי מעלמא [שהיא חשודה גם כן מהכול],

ומה התם [שם], דלהאי איסורא ולהאי איסורא [שלזה, לאותו כהן, יש איסור, ולזה, לכל אדם אחר, איסור הוא] — בכל אופן בתריה דידיה שדינן ליה [אחריו אנחנו מטילים אותו, את הילד], הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא [כאן שלזה, לאחרים יש איסור לבוא עליה ולזה הארוס היתר] — לא כל שכן שנאמר שהארוס בא עליה ונייחס את הילד אחריו?!

אמר ליה [לו] אביי, אפשר לדחות הוכחה זו: לעולם אימא לך [אומר לך] כל היכא [מקום] דדיימא מעלמא [שהיא חשודה מהאחרים], אף על גב דדיימא מניה [אף על פי שחשודה גם ממנו], אמר רב שהולד ממזר. ומתניתין [ומשנתנו] עוסקת בדלא דיימא [במקרה שאינה חשודה] כלל, שאז, אם שניהם מודים, יש לומר שהוולד הוא שלו.

א שנינו במשנה כי העבד פוסל משום ביאה, אבל אינו פוסל משום זרע. ומבארים: מאי טעמא [ומה הטעם] שאינו פוסל משום זרע — אמר קרא [הכתוב]: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" (שמות כא, ד), משמע שבנה של השפחה (וכמו כן העבד) מתייחס אחר אמו ולא אחר אביו, ולכן גם לא נקרא זרע של אביו, ואינו פוסל מלאכול בתרומה.

ב עוד שנינו במשנה: ממזר פוסל ומאכיל. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "וזרע אין לה" (ויקרא כב, יג), אין לי ללמוד מזה שפסולה מלאכול בתרומה אלא בשל זרעה, ואולם שהיא פסולה אף בשל זרע זרעה מנין? תלמוד לומר: "וזרע אין לה" — מכל מקום, שאף זרע זרעה בכלל זה.

אין לי שפוסל אותה אלא זרע כשר, ואולם שפוסל אותה אף זרע פסול מנין — תלמוד לומר: "וזרע אין לה" ואנחנו דורשים: עיין עלה (עליה), וכל שתמצא זרע — הרי הוא נחשב, בין זרע כשר, בין לא.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאת אותו כבר]? שהרי מכתוב זה למדנו לזרע זרעה שפוסלה מתרומה! ומשיבים: זרע זרעה בעצם לא איצטריך קרא [הוצרך כתוב] מיוחד ללמדנו, שכן הכלל הוא כי בני בנים הרי הן כבנים. וכי איצטריך קרא [וכאשר הוצרך הכתוב], הרי זה לזרע פסול.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: כמאן [כמי] שיטת משנה זו — כדעת ר' עקיבא, שאמר: יש ממזר מחייבי לאוין? ולכן נאמר במשנה שמעבד וגוי הוולד ממזר. ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כדעת רבנן [חכמים], ומכל מקום בגוי ועבד מודו [מודים] אף הם שהוולד ממזר. דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יצחק בר אבדימי משום רבינו (בשם רבי): גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר.

ג שנינו במשנה: כהן גדול, פעמים שפוסל. תנו רבנן [שנו חכמים] בהרחבה בברייתא, שיכולה אשה זו לומר: הריני כפרת, כלומר, חביב עלי ואני מוכנה להיות כפרתו ותמורתו של בן בתי כוזא (כד קטן) כלומר, אפילו צאצא פגום כגון ממזר, שמאכילני בתרומה, שהרי בגללו היא אוכלת עדיין בתרומה, משום שהוא נחשב כזרעה. ואיני כפרת בן בתי כדא (הכד) הגדול, החשוב, שהוא כהן גדול — שפוסלני מן התרומה. כמבואר, שפעמים קורה שנכד פסול מכשיר את סבתו בת ישראל לאכול בתרומה, ונכד כשר פוסל את סבתו כשהיא בת כהן מלאכול בתרומה.

א משנה הכהן הערל (כגון שמחמת סכנה לא נימול) וכל הטמאים בכל מיני טומאה — לא יאכלו בתרומה, אבל נשיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה.

פצוע דכא וכרות שפכה שאסורים לבוא בקהל, אם כהנים הם — הן ועבדיהן יאכלו, שדבר זה אינו פוסל אותם ואת רכושם, אבל נשיהן לא יאכלו, שכן, אם באו על נשים אלה — עשו אותן חללות בביאת איסור, שהרי אסורים לבוא בקהל ה'. ואם לא ידעה (לא בא עליה הכהן) משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה — הרי אלו יאכלו, מכיון שנישאו לכהנים בהיתר.

ואי זהו פצוע דכא — כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו לא נפצעה אלא אחת מהן. וכרות שפכה — כל שנכרת הגיד (אבר הזכרות), ושיעורו של דבר, אם נשתייר מעטרה (החלק הבולט שבראש הגיד) ומטה לצד הגוף אפילו כחוט השערה — כשר, אף על פי שנכרתה כל העטרה. אבל אם לא נשתייר מן הגיד כלום, הריהו כרות שפכה הכתוב בתורה.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר: מנין לערל שאין אוכל בתרומה? נאמר "תושב ושכיר" בקרבן פסח ("תושב ושכיר לא יאכל בו". שמות יב, מה) ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה ("תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש". שם כב, י), מה "תושב ושכיר" האמור בפסח משמעו שערל אסור בו — אף "תושב ושכיר" האמור בתרומה מלמד שערל אסור בו.

ר' עקיבא אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא הרי הוא אומר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), וכפל הלשון "איש איש" — לרבות את הערל, שהוא כטמא, שאסור לאכול בתרומה. ומעתה מבררים ברייתא זו לגופה.

אמר מר [החכם], ר' אליעזר אומר: נאמר "תושב ושכיר" בפסח, ונאמר "תושב ושכיר" בתרומה, מה "תושב ושכיר" האמור בפסח ערל אסור בו, אף "תושב ושכיר" האמור בתרומה ערל אסור בו.

ומעירים: צריך לומר שהביטוי "תושב ושכיר" מופנה (מיותר) ואינו נחוץ לגופו, דאי לאו [שאם לא] מופנה הוא, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך ולהקשות] על השוואה זו, ולבטל את הגזירה שווה, בדרך זו: מה לפסח, שכן הוא מן הקדשים וחייבין עליו באכילתו כרת, וכן משום פיגול, אם חשבו בשעת ההקרבה לאוכלו שלא בזמנו, ומשום נותר, אם אוכלים לאחר הזמן המותר, וכן טמא, אסור לו לאכול את הפסח, ויש אם כן לומר שמפני חומרתו וקדושתו גם ערל אסור בו, אבל בתרומה מניין לנו. אלא לאיי [אכן, באמת], אפנויי מופנה הוא, ואינו נחוץ לגופו ויש איפוא ללמוד ממנו גזירה שווה.

ושואלים: הי [איזה מהם], מן הביטויים "תושב ושכיר", מופנה, לדרשה? אי [אם] זה שנאמר בתרומה, הלא מצרך צריכי [נצרכות הן המילים הללו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "תושב" — זה עבד עברי הקנוי קנין עולם (עבד נרצע), ו"שכיר" — זה עבד עברי שקנוי קנין שנים, ששניהם אינם אוכלים בתרומה בעודם אצל אדונם.

ושואלים: ויאמר "תושב" שאסור לו לאכול בתרומה ואל יאמר "שכיר", ואני אומר קל וחומר: אם זה הקנוי קנין עולם אינו אוכל — זה שאינו קנוי אלא קנין שנים לא כל שכן!

ומשיבים: אילו היה כתוב כן, הייתי אומר ש"תושב" זה שנאמר זה הקנוי קנין שנים והוא שאינו אוכל בתרומה, אבל הקנוי קנין עולם — אוכל, לכך כתב את שניהם ובא ה"שכיר" ולימד על "תושב" שכוונתו עבד המשועבד לצמיתות לבעליו. שאף על פי שקנוי קנין עולם — אין אוכל.

אלא זה של פסח מופני [מופנה] לדרשה, כי האי [זה] "תושב ושכיר" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בפסח מאי ניהו [מהו]? אי נימא [אם תאמר] שהוא תושב ושכיר ממש, כלומר, עבד עברי שנמכר למספר שנים או לעולם — דבר זה אינו מתקבל על הדעת, וכי משום דהוה ליה [שהריהו] תושב ושכיר איפטר ליה [נפטר לו] ממצות הפסח? ואם תאמר שכן הוא, שהעבד העברי גם הוא נחשב כקנין גמור (כמו העבד הכנעני) ואינו חייב עוד בכל המצוות כבן חורין, — והא קיימא לן גבי [והרי מוחזק לנו, ויודעים אנו אצל] תרומה דלא אכיל [שאינו אוכל] אצל אדוניו הכהן?