עיברה (הרתה) מביאה זו — לא תאכל בתרומה, שכן העובר פוסל בכל מקרה. ואם נחתך העובר במעיה ומת, או שמת מיד לאחר שנולד — תאכל. היה האונס, המפתה או השוטה כהן שבא על בת ישראל — לא תאכל בתרומה, עיברה — לא תאכל, ילדה — תאכל, בשל בנה שהוא כהן. נמצא כחו של בן גדול משל אב, שהרי אביו של אותו ילד אינו מאכיל אותה, והבן מאכילה.

העבד פוסל אשה מאכילת תרומה משום ביאה, ואינו פוסל משום זרע. כיצד משום זרע? בת ישראל שנישאה לכהן, או בת כהן שנישאה לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש (בא) על השפחה, ונקט בלשון מגונה, בגלל הגנאי שבדבר, וילדה השפחה הימנו בן — הרי זה, אותו בן, עבד. ואם היתה אם אביו בת ישראל שנישאה לכהן — לא תאכל בתרומה, אם מת בעלה והעבד הוא הזרע היחיד שנשאר ממנו. אולם אם היתה בת כהן שנישאה לישראל ומת, וזה הזרע היחיד שנשאר ממנה — תאכל בתרומה. לפי שאין העבד נחשב כלל כזרעו של אביו.

ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת ישראל הנשואה לכהן, או בת כהן הנשואה לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד או לגוי וילדה הימנו בן — הרי זה ממזר (לשיטת תנא זה). היתה אם אמו בת ישראל הנשואה לכהן — תאכל בתרומה, שהרי נשאר זרע מן הכהן ואוכלת בגללו. ואם היתה בת כהן הנשואה לישראל — לא תאכל בתרומה שהרי יש לה זרע מן הישראלי.

כהן גדול, פעמים שהוא פוסל. כיצד? בת כהן שנישאה לישראל וילדה הימנו בת, והלכה הבת וניסת לכהן, וילדה הימנו בן — הרי זה ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח. והרי בן זה מאכיל את אמו, שהיא אוכלת בזכות בנה הכהן, ופוסל את אם אמו, שהרי נשאר לה זרע מבעלה הישראל, וזאת אם האם אומרת בתרעומת: לא ירבו כאלה שהם כבני (כלומר, נכדי) כהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה.

א גמרא ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו כבר במשנה לזה ששנו חכמים בברייתא]: שוטה וקטן שנשאו נשים, ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום. כמבואר כאן, שנישואי שוטה אינם נחשבים נישואין.

ב שנינו במשנה: כיצד? היה ישראל שבא על בת כהן — תאכל בתרומה, עיברה לא תאכל. ושואלים: כיון שאם עיברה לא תאכל? ליחוש [נחשוש] אם כן אף באנוסה ומפותה בכל מקרה שאשה נבעלה שמא עיברה! מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: מפרישין אותן, את הנשים שהוחלפו בשעת החופה, מבעליהן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן בביאה ראשונה. ואם כן, למה לא נחשוש גם כאן שמא התעברו ויפסלו מלאכול בתרומה, ומדוע שנינו במשנה שישראל הבא על בת כהן באונס או בפיתוי — אוכלת?

ומשיבים, אמר רבה בר רב הונא: ליוחסין חששו, ולכן מפרישים אותן, לתרומה לא חששו. ושואלים: וכי לתרומה לא חששו? והתניא [והרי שנינו בברייתא], האומר לאשה: "הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי", אם היתה זאת בת ישראל שנישאה לכהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שאנו חוששים מיד שמא ימות בעוד שעה, משמע שאף לתרומה גזרו מפני חשש!

אלא אמר רבה בר רב הונא: בנישואין — חששו, בזנות — לא חששו. משום שהאשה נוקטת באמצעי זהירות שלא תתעבר.

ושואלים: ובנישואין מי [האם] חששו? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בת כהן שנישאת לישראל, ומת בעלה באותו יום — טובלת לטהרה (שהרי היא נטמאה בביאה כמפורש בתורה), ואוכלת בתרומה לערב, אחרי מותו. משמע שאין אנחנו חוששים להתעברות מביאה אחת, אפילו בנישואין!

אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים יום למותו. שעד אז אין לחשוש, ומדוע? דאי לא מיעברא [שאם איננה מעוברת] — הא לא מיעברא [הרי איננה מעוברת], וחוזרת לבית אביה כנעוריה, ואי מיעברא [ואם מעוברת היא], הרי עד ארבעים יום מתחילת ההריון מיא בעלמא היא [מים סתם הוא], כלומר, אין העובר נחשב עדיין לנפש חיה, ואינו פוסל.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] אתה אומר, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: הוכר עוברה במעיה לאחר זמן — תהא מקולקלת למפרע. שכל אכילותיה בתרומה שאכלה עד היום היו בעבירה. ולכאורה משמע שקלקול זה נחשב משעה שמת בעלה, אפילו בארבעים יום הראשונים! הסביר רב חסדא: מאי [מה פירוש] "מקולקלת" — כוונתו מיום שהוכר העובר למפרע עד ארבעים יום לתחילת ההריון, שבאותם ארבעים יום הראשונים אינו נחשב לנפש ולא פוסל.

ג איתמר [נאמר]: הבא על ארוסתו בבית חמיו, שעדיין לא נשאה, ונולד ילד, ושניהם אומרים שהילד הוא ממנו — רב אמר: הולד הזה ממזר הוא, שודאי אינו מהארוס, ושמואל אמר: הולד שתוקי, ככל ילד שלא ברור מי הוא אביו. אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב שהוא ממזר ודאי, במקרה דדיימא מעלמא [שהיא חשודה מהכול], שיצא קול על אשה זו שהיא מופקרת, אבל כאשר היא לא דיימא מעלמא [חשודה מן הכול] — בתרא דידיה שדינן ליה [אחריו, אחרי הארוס, אנחנו מטילים אותו] את הילד הזה, ומניחים שהוא בנו.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מניין אני אומר זאת] — דקתני [ששנה] במשנה, שכהן שאנס את בת ישראל, אם ילדה — תאכל בתרומה בשביל הבן, ומעתה יש להבין: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא דדיימא מעלמא [אם תאמר שהיא חשודה מן הכול], גם אם ילדה אמאי [מדוע] תאכל? שמא הילד הזה איננו בנו של הכהן?! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שמיניה דיימא [שממנו היא חשודה], ולא דיימא מעלמא [חשודה מן הכול].

ומעתה קל וחומר הוא: ומה התם [שם] במקרה של אונס ומפתה — דלהאי איסורא ולהאי איסורא [שלזה, לאונס עצמו, היא אסורה, ולזה, לכולם גם כן אסורה] באותה מידה — בתרא דידיה שדינן ליה [אחריו אנו מטילים אותו, את הילד], ומייחסים אותו לו, הכא, דלהאי איסורא ולהאי היתירא [כאן, שלזה, לאחרים, היא אסורה איסור חמור, ולזה, לארוס היא מותרת בעצם] — לא כל שכן שראוי לייחס את הילד אליו?!

אמר ליה [לו] אביי: לעולם אימא לך [אומר לך] כל היכא דדיימא מיניה [כל מקום שהיא חשודה ממנו] אף על גב דלא דיימא מעלמא [אף על פי שאיננה חשודה מן הכול] וודאי הוא בנו של הארוס, על כל פנים אמר רב שהולד ממזר. ומאי טעמא [מה הטעם] שבדבר — כיון דאמרינן [שאנו אומרים]: מדאפקרא נפשה לגבי [מאחר שהפקירה את עצמה אצל] הארוס שאסורה לו כל זמן שלא נשאה — שמא אפקרא נפשה לעלמא [הפקירה את עצמה לכול], ומתניתין [ומשנתנו] שהבאת ממנה ראיה, מדובר בה שהיו שניהם בלבד חבושים יחד בבית האסורין שאין לחשוש שהפקירה עצמה גם לאחרים, מאחר שלא היה שם איש אחר. זו היתה לשון אחת של המחלוקת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך היתה המחלוקת: בבא עליה הארוס ודאי ומודה בכך — כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה [הכל אינם חולקים שאחריו אנחנו מטילים אותו, את הילד] ומייחסים אותו לו. והכי איתמר [וכך נאמר]: ארוסה שעיברה (שהרתה) וטוענת שהוא מן הארוס, והארוס אינו מודה שבא עליה, שרב אמר: הולד ממזר. ושמואל אמר: הולד שתוקי. אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב כאשר לא דיימא מיניה ודיימא מעלמא [אינה חשודה ממנו אבל חשודה מן הכל], שאז יש להניח שיש בסיס לחשד שהרתה לאחר, והוולד ממזר,