הוה אמינא [הייתי אומר] כי מחיים כל עוד היבמה חיה — יש זיקה אבל לאחר מיתה — פקעה לה הזיקה, שכיון שמתה היבמה, פקע כל קשר הקירבה ביניהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שזיקה בכדי [לריק, לחינם], לא פקעה [איננה פוקעת], ואין הזיקה בטלה אלא על ידי מעשה, חליצה או ייבום, וכל עוד לא נעשה המעשה נשאר הקשר במקומו. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לרב יהודה, ממה ששנינו: יבמתו שמתה — מותר באחותה. ונדייק: באחותה — אין [כן], באמה — לא, וכדברי רב יהודה!

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי הוא הדין שאפילו באמה מותר, ואיידי דתנא רישא [ומכיון ששנה בראשה] של הברייתא אשתו שמתה מותר באחותה, ששם ההיתר הוא דוקא באחותה, אבל באמה לא, משום דהויא לה איסורא דאורייתא [שהרי היא איסור תורה] לשאת את אם אשתו גם אחר מותה — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] מותר באחותה, ולא דקדק.

מתיב [מקשה] על כך רב הונא בר חייא ממה ששנינו במשנתנו: אם מת אחד האחים ולאחר מותו נולד לו אח ולאחר מכן עשה האח הגדול בה (באשת המת) מאמר ומת — הראשונה פטורה מחליצה ומייבום מדין אשת אח שלא היה בעולמו, שהרי כשמת בעלה הראשון עדיין לא נולד היבם, והשניה חולצת ולא מתייבמת. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] דעבד [שעשה] בה מאמר, הא [הרי] אם לא עבד [עשה] בה מאמר — השניה נמי [גם כן] יבומי מייבמה [מתייבמת], ואי אמרת [ואם אומר אתה] יש זיקה, אם כן הויא לה [הרי היא] צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה, שהרי על ידי הזיקה היא נחשבת כצרת אשת אחיו!

אמר רבה: אין לדקדק, הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא עבד [עשה] בה מאמר — השניה מחלץ חלצה [חולצת] אבל יבומי לא מייבמה [להתייבם, אינה מתייבמת], משום שעל ידי הזיקה היא כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.

והא דקתני [וזה ששנה] מאמר דווקא, הרי בא הדבר לאפוקי [להוציא, לחלוק] על בית שמאי דאמרי [שאומרים] שמאמר קונה קנין גמור ביבמה, כדרך שהקידושין קונים קנין גמור באשה, ולכן אפילו חליצה אינה צריכה, כדין צרת ערוה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם אם עשה בה מאמר, אינה נחשבת כצרת ערוה ממש, ואין איסורה אלא מדברי סופרים, ולכן צריכה חליצה.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו: שני אחין בעולם אחד, כלומר, שהיו קיימים זה בחיי זה, ומת אחד מהן בלא ולד, ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו, ולא הספיק לעשות בה מאמר עד שנולד לו אח, ומת האח השני, וגם לו אשה, ונפלו שתיהן לייבום לפני האח הנולד, הרי הראשונה יוצאה ונפטרת משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו של הנולד, ושניה (אשת האח השני) — או חולצת או מתייבמת. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שיש זיקה, הרי הויא לה [הרי היא], אותה אשת השני, צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו על ידי זיקה!

ודוחים: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: אין זיקה. ושואלים: ומי סבירא ליה [והאם סבור] ר' מאיר אין זיקה? והתנן [והרי שנינו במשנה] וסתם משנה כר' מאיר היא: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו הנשואין האחיות, ונפלו שתי האחיות לייבום לפני האחים — הרי אלו, שתי האחיות, חולצות ולא מתייבמות. ולכאורה הטעם הוא משום שעל ידי הזיקה נעשו כשתי אחיות הזקוקות, שתיהן יחד, לכל אחד מן האחים.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שסבר ר' מאיר אין זיקה, הלא הני מתרי בתי קאתיין [שתי אחיות אלה משני בתים הן באות] שכל אחת היתה אשת אח אחר, ואם כן, האי לייבם חדא והאי לייבם חדא [שאח זה ייבם אחת ואח זה ייבם אחת]!

ומשיבים: לעולם תאמר שדעת ר' מאיר שאין זיקה. ומה שנאמר במשנה שחולצות ולא מתייבמות, זה משום דקסבר [שהוא סבור] אסור לבטל מצות יבמין. כלומר, אסור לגרום מצב שיבוא לביטול מצות הייבום. ואף במקרה שלפנינו — דדלמא אדמייבם חד מיית אידך [ששמא עד שייבם אחד, ימות האח האחר, השני] לפני שייבם לשניה, וקא בטלת [והתבטלה] על ידי כך מצות יבמין, שהרי אז תיפול לפני האח הנותר אחות זקוקתו, שאסורה להתייבם.

ומקשים: ואי [ואם] אין זיקה — תיבטל מצות יבמים! שאם אין חושבים את הזיקה כקשר הלכתי מחייב — נמצא שמצוה זו עדיין לא חלה בפועל! דהא [שהרי] רבן גמליאל אמר: אין זיקה, והוא אמר גם שמותר לבטל מצות יבמין.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם היו שני אחים נשואים לשתי אחיות, אחת גדולה (בוגרת) שהיו נישואיה נישואין גמורים, ואחת קטנה שאין נישואיה אלא מדברי סופרים, ומת האח הנשוי לגדולה, ונפלה לייבום לפני האח הנשוי לקטנה. הציעו חכמים ליעץ לקטנה שתמאן בנישואי בעלה, ועל ידי כך יוכל ליבם את אשת אחיו, שאם לא כן לא יוכל ליבמה משום שהיא אחות אשתו הקטנה, ותיפטר לגמרי מחובת הייבום, ומן הדין זיקת הגדולה שהיתה נשואה לאח המת בנישואין גמורים, חזקה מנישואי הקטנה ליבם. רבן גמליאל אומר: אם בינתים מאנה הקטנה מעצמה — מאנה, ואם לא מאנה — תמתין עד שתגדיל [שתגדל], ואז תצא הלזו (האחרת), הגדולה, משום אחות אשה. ונמצא שרבן גמליאל אינו חושש לביטול מצות יבמים מאחת מהן!

אמר ליה [לו]: מדבריו של רבן גמליאל על דבריו של ר' מאיר קרמית [אתה מטיל, מראה סתירה]?! הרי כל אחד מהם יש לו שיטה לעצמו! ומשיבים: לא, הכי קאמרינן [כך אנחנו אומרים], כך היתה כוונתנו לומר: כיצד יתכן לומר כי ר' מאיר חייש [חושש] אפילו לספיקא [לספק] של ביטול מצות ייבום, כפי שהסברנו שחושש שמא ימות אח אחד ותיבטל מצות יבמים, ואילו רבן גמליאל אפילו לודאי ביטול מצוה זו לא חייש [אינו חושש]! ותמוה שיהא הבדל גדול כל כך בין שיטותיהם ומשיבים: דלמא מאן דלא חייש [שמא מי שאיננו חושש] לביטול מצות ייבום — אפילו לודאי ביטולה לא חייש [אינו חושש], ומאן דחייש [ומי שחושש] — אפילו לספיקא חייש [לספק ביטולה חושש הוא].

לעצם מחלוקת רב הונא ורב יהודה אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] של רב יהודה ששומרת יבם שמתה אסור באמה — כשיטת רבו שמואל היא, ולא קיבל אותה מרב, שגם הוא היה רבו. וראיה לדבר ממה דתנן [ששנינו במשנה]: