שומרת יבם שמצפה לאחד האחים שייבם או יחלוץ לה, שקדש אחיו של אותו יבם את אחותה, משום ר' יהודה בן בתירה אמרו: אומרים לו לאח שקידש: המתן, ואל תישא את ארוסתך עד שיעשה אחיך מעשה — שיחלוץ או שייבם. כי עד אז חלה עדיין זיקת ייבום גם עליך, והאשה שקידשת היא אחות זקוקתך ואסורה עליך. ואמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה. משמע ששמואל הוא הסבור שיש זיקה.

אמר ליה [לו] רב יוסף: דאי דרב מאי [ואם של רב היא מה] ההבדל? אמר ליה [לו] אביי: אם כן קשיא [קשה] מדברי רב על דברי רב עצמו, שהרי רב הונא שאמר את ההלכה ששומרת יבם שמתה מותר באמה, אמר זאת משמו של רב, ומשמע אם כן מדברי רב עצמו שאין זיקה. אמר לו: דלמא אמוראי נינהו [ושמא מחלוקת אמוראים היא] רב הונא ורב יהודה ואליבא [ועל פי שיטתו] של רב? ומשיבים: כיון דאיתמר משמיה [שנאמר משמו] של שמואל בהדיא [במפורש], ומשמיה [משמו] של רב אפשר לפרש אותה רק כאמוראי [כמחלוקת אמוראים] — לא שבקינן [אין אנו עוזבים] דבר האמור משמיה [משמו] של שמואל בהדיא [במפורש] ומוקמינן כאמוראי [ומעמידים, מפרשים, אותו כמחלוקת אמוראים] ואליבא [ועל פי שיטתו] של רב.

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, הסוגיה הזו, לפני] רב זביד מנהרדעא, ומששמע זאת רב זביד, אמר: אתון, הכי מתניתו לה [אתם, כך שונים אתם אותה] ויש לכם ספקות! ואולם אנן, בהדיא מתנינן [אנחנו, במפורש שונים]: אמר רב יהודה אמר שמואל: שומרת יבם שמתה — אסור באמה. אלמא קסבר [מכאן שסבור] שמואל כי יש זיקה. ואזדא [והולך] שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר שמואל: הלכה כר' יהודה בן בתירה.

ומעירים: וצריכי [ונצרכו] שני הדברים שנאמרו בשם שמואל בשני הנושאים, ואינם חזרה על אותו רעיון. דאי אשמעינן [שאם היה השמיע לנו] את הכלל יש זיקה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי בחד [דברים אלה אמורים במקרה שיש רק אח אחד] ששתיהן זקוקות רק לו, אבל בתרי [בשניים] שאין הזיקה של השניה לו חזקה אז כל כך, שהרי יתכן וייבמה אחיו, לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בשניים יש זיקה, ולכן פסק כר' יהודה בן בתירה. ואי אשמעינן [ואם היה השמיע לנו] רק שהלכה כר' יהודה בן בתירה, הוה אמינא [הייתי אומר]: כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא מחיים, כאשר שומרת היבם חיה, אבל לאחר מיתה — פקעה לה זיקה ומותר בקרובותיה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שזיקה בכדי [בחינם, לריק] לא פקעה, אלא צריך שייעשה בה מעשה (ייבום או חליצה) כדי לפוטרה.

א משנה שני אחים, ומת אחד מהם ויבם השני שהיה נשוי מכבר לאשה אחרת את אשת אחיו, ואחר כך נולד להן אח שלישי, ומת האח השני ונפלו שתי נשיו לפני האח השלישי — הראשונה, אשת האח הראשון, יוצאה ונישאת לאחרים בלא ייבום או חליצה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו של האח השלישי, והשניה, שהיתה לפני כן אשת האח השני, יוצאת משום צרתה. אם עשה בה האח השני רק מאמר, ולא כנס אותה בנישואין, ומת — השניה חולצת ולא מתייבמת, שאין כוחו של המאמר תקף כנישואין לעשות אותה כצרת ערוה גמורה.

ר' שמעון אומר: האח, השלישי הנולד, מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה. כיון שנולד האח השלישי לאחר שייבם אחיו את האשה, הרי בימי חייו לא היתה זו עוד אשתו של האח הראשון ואינה נחשבת אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולכן יכול הוא לייבם אותה, משום שהיא "אשת אחיו שהיה בעולמו".

ב גמרא אמר רב אושעיא: חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה. כלומר, ר' שמעון חלק לא רק במקרה המפורש במשנה שלנו כאשר האח הנולד מצא כבר את אשת אחיו הראשון נשואה לאחיו השני אלא גם לגבי המשנה הראשונה של פרק זה, כאשר האח השלישי נולד עוד לפני שייבם האח השני את האלמנה, ולדעתו, אם רצה יכול הוא לייבמה. ממאי [ממה] מניין אנו יודעים זאת — מדקתני [מכיון ששנה] משנה יתירה, מזה למד רב אושעיא.

וכיצד, בבא דרישא [השער, הקטע, שבראש] המשנה הקודמת, למאן קתני לה [לשיטתו של מי, לצורך איזו שיטה שנה אותה]? אילימא לרבנן [אם תאמר לשיטת חכמים] שאוסרים אשת אחיו שלא היה בעולמו בכל מקרה, השתא [עכשיו, הרי] במקרה שלנו, כאשר יבם האח השני ולבסוף נולד אח שלישי, דכי אשכחה [שכאשר מצא אותה] האח הנולד — בהתירא אשכחה [בהיתר מצא אותה] אצל השני, שהרי בחייו לא היתה אשת האח שמת, אלא אשתו של האח החי, ובכל זאת אסרי רבנן [אוסרים חכמים] — נולד האח השלישי ואחר כך יבם השני את אשת הראשון שמת, כמבואר במשנה הראשונה, מיבעיא [נצרכה לומר]? ולשיטה זו די היה במשנתנו זו. אלא לאו [האם לא] לשיטת ר' שמעון איצטריך [הוצרך] לכפול את הדברים,

וכך יש להבין: תנא רישא [שנה את ההלכה המובאת במשנה הראשונה] להודיעך כחו של ר' שמעון, כלומר, להודיע את תוקף שיטתו של ר' שמעון שמתיר גם במקרה המבואר במשנה הראשונה, ותנא סיפא [ושנה את סופה], את ההלכה האמורה במשנה הזו להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], שאף בייבם ולבסוף נולד הם אוסרים. ובדין הוא, ראוי היה, דנפלוג [שהיה צריך שיחלוק] ר' שמעון גם ברישא [בראשונה], ולומר שהוא מתיר גם בזו, אלא נטר להו לרבנן עד דמסיימי למילתייהו, והדר פליג עלייהו [ששמר, המתין, להם לחכמים עד שסיימו את דבריהם, וחזר וחלק עליהם].

ושואלים: אלא אם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? כיצד מתקיימת הלכה זו, לפי שיטתו? ומשיבים: בחד אחא ומית [במקרה שהיה רק אח אחד, ומת] ונולד לו אח. אז אלמנת האח היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואסורה להתייבם לו. אי נמי [או גם כן] בתרי [בשני אחים] ולא יבם אף אחד מהם מן האחים הנותרים את אשת האח ולא מית [מת] אחד מהם ובינתיים נולד אח שלישי. שכיון שזיקתה לייבום היא מכוח האח שמת, שהוא נחשב לגבי הנולד כאחיו שלא היה בעולמו, אסורה להתייבם לו.

ומעתה באים לברר את שיטת ר' שמעון: בשלמא [נניח] במקרה שהיו שני אחים ומת אחד מהם ויבם אחיו את אשתו ואחר כך נולד אח שלישי, אפשר להסביר זאת: כי אשכחה [כאשר מצא אותה] האח השלישי, הנולד, את האשה הזו — בהתירא אשכחה [בהיתר מצא אותה], שהרי בחייו היא עבורו אשת האח החי שהיה בעולמו. אלא כאשר בתחילה נולד האח השלישי ואחר כך יבם השני את אשת המת מאי טעמא [מה טעם] מתיר ר' שמעון? הלא אין להחשיבה בכגון זה כ"אשת אחיו שהיה בעולמו", שהרי עדיין לא נתייבמה! ומשיבים: צריך לומר כי קסבר [סבור] ר' שמעון שיש זיקה, והזיקה עצמה יוצרת קשר קירבה, ויתר על כן: ואשה הקשורה בזיקה ככנוסה (נשואה) דמיא [היא נחשבת], וכיון שיש קשר זיקה בין היבמה לבין האח החי — הרי זה כאילו היתה כבר נשואה לו. וכיון שכך, הריהי נחשבת לגבי האח הנולד כאשת אחיו שהיה בעולמו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: השתא [עכשיו, הרי], כשקיימת זיקה ונעשה מאמר, בשניהם גם יחד מספקא ליה [מסופק לו] לר' שמעון אי [אם] ככנוסה דמיא [היא נחשבת] אי לאו [אם לא] ככנוסה דמיא [היא נחשבת] — כשאין אלא זיקה לחודה [לעצמה], מיבעיא [נצרכה] לומר שאינה ככנוסה?

ומאי [ומה] היא ההוכחה שזו שיטת ר' שמעון — דתנן [שכן שנינו במשנה]: שלשה אחין שהיו נשואין שלש נשים נכריות (זרות זו לזו), ומת אחד מהם, ועשה בה האח השני מאמר, ומת — הרי אלו, גם אשתו הראשונה של האח השני, וגם יבמתו שעשה בה מאמר, חולצות ולא מתייבמות.

ומה טעם אין מייבמים את אשת האח הראשון, שנאמר: "ומת אחד מהם... יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), ומכאן נלמד: מי שעליה זיקת יבם אחד היא שמתייבמת, ולא מי שעליה זיקת שני יבמין, שהרי האשה הזו היא מצד אחד יבמה מאשת האח הראשון שמת, ומצד שני (בגלל המאמר) היא יבמה גם מצד האח השני שמת.

ואילו ר' שמעון אומר: מייבם לאיזהו מהן שירצה, שאינו מקבל דרשה זו שיש איסור ב"זיקת שני יבמים" וחולץ לשניה. ומסבירים את שיטתו: יבומי תרוייהו [לייבם את שתיהן] לא מתיר ר' שמעון, ומדוע? — דדלמא [ששמא] יש זיקה, ובשל הזיקה לאח השני, מחשיבים את האשה הזו כאילו כבר היתה נשואה לאח השני, והוו [והרי הוא], שתי הנשים הללו, שתי יבמות הבאות