"ראשונה" לא משתבש [איננו טועה], כי מאי [מה] פירוש "ראשונה" — ראשונה לנפילה, שהרי זו נפלה ראשונה להתייבם. ומאן דתני [ומי ששונה] וקורא לה "שניה" גם הוא לא משתבש [איננו טועה], כי מאי [מה] פירוש "שניה" — כוונתו שניה לנשואין. שהרי האח השני שמת היה כבר נשוי לאשה אחת, וזו, היבמה שייבם אותה, היא אשתו השניה. ותוהים: וכי סדר זה הוא הכרחי? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אפילו במקרה שיבם האח השני את אשתו של האח הראשון, ואחר כך כנס (נשא) אשה אחרת, ואף אז אין הבדל בדין וממילא באופן כזה היבמה היא גם הראשונה. אלא, כך יש להסביר: מאי [מה] פירוש "שניה" שכך מכנים את אשתו של האח הראשון — הכוונה היא שניה בנשואין שהרי כבר נישאה פעמיים לעומת אשת האח השני, שהיתה נשואה רק פעם אחת.

א עד כאן לבירור לשון המשנה, ומעתה לגופם של דברים. אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא [היכן היא כתובה] שבזו אין מצות ייבום? אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא [הכתוב] בתחילת הפרשה העוסקת בענין ייבום: "כי ישבו אחים יחדו" (דברים כה, ה), משמע שהיתה להם ישיבה אחת ("יחדיו") בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו. ועוד אנחנו למדים: "יחדו" — משמעו שמיוחדים בנחלה, שיש להם צד של ייחוד וצירוף, משום שהם יורשים אותה נחלה, ומשמע שלענין ייבום מדובר באחים מן האב דווקא — פרט לאחיו מן האם שאינם "יחדיו" לענין נחלה, לפי שכל אחד מהאחים מהאב יורש את אביו, ואלה אינם יורשים את האם.

רבה אמר: ענין זה שייבום הוא רק באחין מן האב יליף [נלמד] בגזירה שווה של "אחוה" "אחוה" מבני יעקב, שבייבום נאמר: "כי יישבו אחים", ובבני יעקב נאמר: "שנים עשר אנחנו אחים בני אבינו" (בראשית מב, לב), מה להלן בבני יעקב הם כולם אחים מן האב ולא מן האם שהרי הם מארבע אמהות, אף כאן לגבי ייבום — דווקא אחים מן האב ולא מן האם.

ומקשים: מדוע למדים מבני יעקב? ולילף [ושילמד] "אחוה" "אחוה" מעריות, שנאמר בפרשת עריות: "ערות אשת אחיך לא תגלה ערות אחיך היא" (ויקרא יח, טז), ובדיני עריות קירבת האחוה בין אחים (כגון לאיסור אשת אח) היא בין מן האב ובין מן האם! ומשיבים: יש להעדיף את הגזירה השווה הראשונה, כי דנין ולמדים "אחים" מ"אחים", שגם בבני יעקב וגם בדין ייבום נאמר "אחים", ואין דנין "אחים" שנאמר בייבום ממה שנאמר בעריות "אחיך".

ומקשים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], כלומר, מה ההבדל לענין גזירה שווה, גם אם יש שינוי מסויים בלשון, הא תנא דבי [הרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל על מה שנאמר בפסוק אחד "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט) ונאמר בפסוק אחר "ובא הכהן" (שם מד), דורשים: זו היא שיבה זו היא ביאה, ולמדים גזירה שווה מזה על זה, למרות שהמילים "ושב" "ובא" אינן דומות זו לזו, וזאת מכיון שיש להן משמעות אחת — אפשר ללמוד מהן גזירה שווה, ועל כל פנים רואים אנו שגזירה שווה נלמדת אף בשתי מילים שונות לחלוטין בצורתן — כל שכן שהבדל קטן בגיזרת המלה איננו מעכב! ומשיבים: הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה [דברים אלה אמורים היכן שאין דבר אחר, מלה אחרת, שדומה לו יותר] אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה [היכן שיש דבר אחר שדומה לו] — מדדמי ליה ילפינן [מזה שדומה לו יותר אנחנו למדים] וככל שהדמיון בין המילים גדול יותר, עדיף ללמוד מזה.

ומקשים מצד אחר: ולילף [ושילמד] "אחוה" "אחוה" מלוט, דכתיב [שנאמר] שאמר אברהם ללוט: "כי אנשים אחים אנחנו" (בראשית יג, ח). ומכאן אפשר היה להסיק כי "אחים" מובנו קרובים, ולאו דווקא אחים! ודוחים: מסתברא [מסתבר] שמבני יעקב הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], משום דמפני [שהוא מופנה, מיותר] שהמלה "אחים" בבני יעקב מיותרת בעניינה, ובאה ללמדנו גזירה שווה: מדהוה ליה למכתב [מתוך שהיה לו לכתוב] "שנים עשר עבדיך בני אבינו" (בראשית מב, יג) וכתיב [וכתוב] בכל זאת "אחים בני אבינו "— שמע מינה לאפנויי [למד ממנה, מכאן, שבא הדבר להפנות, לייתר את המלה], ללמדנו לענין אחר מהו הקרוי אחים.

ומעירים: ואף שרב יהודה ורבה למדו אותו דין משני מקראות שונים, איצטריך [צריך היה] גם לפי זה וגם לפי זה למכתב [לכתוב] "אחים" ואיצטריך למכתב [[וצריך היה לכתוב] "יחדו". דאי כתב רחמנא [שאם היתה התורה כותבת] "אחים" בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: לילף [שנלמד] "אחוה" "אחוה" מלוט, וכי תימא [ואם תאמר] שלא מפני [מופנה, מיותר] הוא כמו "אחים" בבני יעקב — לאי [לא כן], וודאי אפנויי מפני [מופנה, מיותר] הוא, שהרי מדהוה ליה למכתב [ממה שהיה לו לכתוב] אצל לוט "רעים", שהרי באמת לא היו אחים ממש אלא רק קרובים, וכתיב [ונאמר בכל זאת] "אחים" — שמע מינה [למד ממנה, מכאן] לכאורה שבא הדבר לאפנויי [להפנות, לייתר את המלה] וללמדנו שקרובים כאלה קרויים "אחים" אף לגבי ייבום, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "יחדו" ללמדנו: דווקא אחים המיוחדים בנחלה.

ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "יחדו" בלבד ולא כתבה "אחים" — הוה אמינא דמייחדי באבא ובאמא [הייתי אומר שהם צריכים להיות מיוחדים באב ובאם], ואם אינם אחים מאב ומאם אין מצות ייבום חלה עליהם — על כן נאמר "אחים" כמו אצל בני יעקב, שהם אחים רק מאב ולא מאם, ומשום כך איפוא צריכא [צריך] שייכתבו שניהם.

על סברה אחרונה זו, שהיה עולה על הדעת שבייבום צריך שיהיו אחים מאב ומאם, שואלים: והא מהיכא תיתי [וזו מהיכן היא באה], מדוע נעלה על הדעת שיש חשיבות באחווה גם מצד האם בענין זה? הלא יבום בנחלה תלא רחמנא [תלתה התורה], שנאמר בתורה שהיבם יקום על שם אחיו המת, כלומר, שהוא יורש אותו, ונחלה מן האב ולא מן האם היא באה! ומשיבים: אף על פי כן איצטריך [נצרך] הדבר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וחידוש הוא דין זה של ייבום דקמשתרי [שמותרת] אשה האסורה משום ערוה גביה [אצלו, אצל היבם], שהרי אשת אח בכלל ערוה היא, ואם כן אימא [אמור] שנגביל את ההיתר הזה עד דמייחדי באבא ובאמא [עד שיהיו מיוחדים גם באב וגם באם], על כן צריכא [נצרכה] הגזירה שווה של "אחים" מבני יעקב להיאמר.

ב אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם (אשה שמת בעלה וממתינה ליבם שייבם או יחלוץ לה) שמתה לפני שייבמו אותה — מותר אותו יבם באמה. שאין עצם חובת הייבום יוצרת קירבה ביניהם. אלמא קסבר [מכאן שהוא, רב הונא בשם רב, סבור] שאין זיקה. כלומר, שה"זיקה" — היות היבמה זקוקה ליבם — איננה יוצרת קשר הלכתי ביניהם. ושואלים: ולימא [ושיאמר] במפורש: הלכה כדברי האומר אין זיקה, שבעיה זו שנויה במחלוקת תנאים, ומדוע לא פסק בפשטות הלכה כדעת התנא האומר שאין זיקה!

ומשיבים: אי הוה אמר הכי, הוה אמינא [אם היה אומר כך, הייתי אומר]: הני מילי בתרי [דברים אלה אמורים דווקא בשניים] אם היו שני יבמים, וכל אחד מהם יכול לייבם, הייתי אומר שרק אז אין זיקה, כיון שהקשר בין כל אחד מן האחים ליבמה איננו קשר מוחלט, שהרי יתכן שאחיו הוא שישאנה, אבל בחד [באח אחד] — יש זיקה, שהרי יבמה זו זקוקה רק לו, ויש איפוא ביניהם קשר, ולכך שינה בלשונו, לומר שאין הזיקה יוצרת קשר הלכתי ביניהם אפילו באחד.

ושואלים: ולימא [ושיאמר]: הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בחד [באח אחד]! ומשיבים: אי אמר הכי, הוה אמינא [אם היה אומר כך, הייתי אומר]: אפילו מחיים, שאף כאשר יבמתו חיה וזקוקה לו לייבום, מותר לו לשאת את אמה — על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שלאחר מיתה — אין [כן] מותר באמה, אבל מחיים — לא. ומדוע — משום שאסור לבטל מצות יבמין. שהרי אם הוא נושא את אמה, אינו יכול עוד לייבם את הבת, שבת אשתו אסורה עליו, ונמצא שעל ידי נישואין אלה ביטל את מצות הייבום שחלה עליו.

ומקשים על רב הונא: תנן [שנינו במשנה]: יבמתו שמתה — מותר באחותה. ונדייק: באחותה — אין [כן], שהרי גם אם היתה זו אשתו שמתה — היה מותר באחותה. אבל באמה — לא,

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי אפשר לומר: הוא הדין שאפילו באמה מותר, ואיידי דתנא רישא [ומתוך ששנה בראשה] של משנה זו: אשתו שמתה מותר באחותה, ששם הלשון מדוקדקת: באחותה — אין [כן], אבל באמה — לא, דהויא לה איסורא דאורייתא [שהרי היא לו איסור תורה], שאסור לאדם לשאת אשה ובתה אף כשמתה אחת מהן — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסופה] של אותה משנה מותר באחותה, ואין לדקדק בלשון, ובאמת מותר בכל קרובותיה. עד כאן שיטת רב הונא.

ורב יהודה אמר: שומרת יבם שמתה — אסור באמה. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שיש זיקה, ושקשר הזיקה בין היבמה ליבם דומה לקשר נישואין, ומשום כך אסור בקרובותיה. ויש לשאול: מדוע הוא אומר זאת בצורה זו? ולימא [ושיאמר] במפורש: הלכה כדברי האומר יש זיקה!

ומשיבים: אי הוה אמר הכי, הוה אמינא [אם היה אומר כך, הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה] שיש זיקה, אמורים בחד [באח אחד], שהרי היבמה זקוקה רק לו, אבל בתרי [בשנים], אם היו שני יבמים, שיתכן וייבם אותה אחיו, ולכך אין זיקה, לכן שינה בלשונו, לומר שאפילו בשני אחים אין אחד מהם יכול לשאת את אמה. ומקשים: והא כי פליגי [והרי כאשר נחלקו] תנאים בענין זה — בתרי פליגי [בשני אחים נחלקו] וכיצד אפשר היה לחשוב שפסק שיש זיקה רק באחד? אלא, כך יש לומר: אי אמר הכי [אם היה אומר כך] כפסק הלכה: יש זיקה,