שיהו חולצות ולא מתייבמות ויינשאו לאחרים. ועל ידי כך תיפתר השאלה לכל הדעות. לא הספיקו לגמור את הדבר כהצעתו של ר' יוחנן בן נורי עד שנטרפה השעה, שפרצה מלחמה, ולא יכלו להימנות ולקבוע הלכה.

לאחר זמן, כאשר שבו לדון באותו נושא אמר להם רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לצרות הראשונות מעתה? שהרי בינתיים כבר היו צרות שהתייבמו ואם נקבע עתה כתקנה זו שאין מתייבמות, יוכרזו איפוא בניהן של אלה כממזרים — ולכן מוטב שלא נקבענה.

ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שעשו בית שמאי כדבריהם — היינו דקאמר [זהו שאמר] רבן שמעון בן גמליאל מה נעשה, שהרי כבר נעשה מעשה וצרות אלה נישאו ליבמים ואין אנחנו יכולים לתקן את בני הצרות שנתייבמו בעבר. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, מאי [מה] אם כן פירוש דבריו שאמר מה נעשה? הרי למעשה לא התירו בית שמאי אף פעם לייבם את הצרות!

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה תקנה לבני הצרות, משום שלא עשו בית שמאי כדבריהם, אלא לצרה עצמה, כלומר, כיצד נוכל לתקן להבא את הצרות עצמן שנישאו לאחרים, שלדעת בית שמאי היה פסול בנישואיהן. וכך צריך לפרש: "ומה נעשה" — הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר: הנך [אותן] צרות שלפי בית הלל פטורות לגמרי, לשיטת בית שמאי היכי נעביד להו [איך נעשה להן], כיון שאותן צרות נהגו כבר כבית הלל ונישאו לאחרים בלא חליצה?

אם תאמר ליחלצו [שיחלצו] — מימאסי אגברייהו [ימאסו על בעליהן], שייראה לבעל שאשתו שהוא חי איתה זה מכבר צריכה עכשיו היתר לנישואין. וכי תימא לימאסן [ואם תאמר שימאסו] ולא איכפת לנו — הלא נאמר על התורה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז).

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, שאמר ר' טרפון (שהיה מתלמידי בית שמאי): תאבני (משתוקק אני), מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה, כלומר, אנהג בה כמנהג בית שמאי ואייבם אותה. משמע שהנוהגים כבית שמאי נהגו כשיטתם הלכה למעשה! ומתקנים: אימא [אמור] ואשיאנה. כלומר, אנהג בה כמנהג בית הלל, ואשיאנה לאחרים.

שואלים: והא [והרי] תאבני (משתוקק אני) קאמר [אמר], ואם כלל לא נהגו כדעת בית שמאי, מה חידש איפוא ר' טרפון במה שרצה לעשות מעשה כשיטת בית הלל, הלא הכל נוהגים כך! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן בן נורי, שהציע שכל הצרות יחלצו, רצה ר' טרפון שתהיה לו הזדמנות שיוכל להראות שאין הלכה למעשה כדבריו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו, ומת אותו אח בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה. והרי מכאן הוכחה גמורה שמייבמים את צרת הבת הלכה למעשה! ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לומר כך, שרבן גמליאל מתלמידי בית שמאי הוא? הלא רבן גמליאל היה מבני בניו של הלל, ובודאי החזיק בשיטת בית הלל בכל תוקפה!

אלא שאני [שונה] בתו של רבן גמליאל, שאילונית הואי [היתה], וכיון שהיתה אילונית ממילא לא חל איסור על צרתה, כמפורש במשנתנו. ושואלים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנויה בסופה] של אותה ברייתא, אחרים אומרים: בתו של רבן גמליאל אילונית היתה, מכלל הדברים אתה למד כי התנא קמא [הראשון] סבר כי לאו [לא] אילונית היתה! ומשיבים: המחלוקת ביניהם לא היתה לגבי עצם העובדה, שודאי היתה אילונית.

אלא השאלה היתה האם הוא הכיר בה בשעת נישואין שהיא אילונית ונשא אותה על דעת כן, והיו שאמרו (לפני כן) שאם הכיר בה צרתה אסורה, או שלא הכיר בה בשעת הנישואין שהיא אילונית וצרתה מותרת, ובנושא זה איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שלשיטת התנא הראשון רק אם לא הכיר בה מלכתחילה — הרי זה מקח טעות, אבל אם הכיר בה ומכל מקום נשאה — צרתה אסורה, ואילו לשיטת אחרים, גם אם הכיר בה צרתה מותרת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ההבדל בין אחרים לתנא הראשון, בענין כנס (נשא) את השניה ולבסוף גירש את בת אחיו ורק לאחר מכן מת איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שהרי כבר דנו בשאלה האם אשה נחשבת כצרת ערוה מעצם הנישואין לאותו אדם ואף שגירש את הראשונה שהיא ערוה לאחיו, אין בכך כדי להתיר את צרתה כיון שלזמן מסויים היו הן צרות זו לזו, או שדנים לפי הזמן שבו חלה חובת הייבום (עם מותו של האח), ומכיון שבשעת מותו כבר לא היתה ערות אחיו נשואה לו, הרי שצרתה מותרת. ובכך נחלקו, שלדעת התנא הראשון כיון שגרש את בת אחיו ובשעת מותו לא היו הן צרות — הריהי מותרת, ולדעת אחרים, מאחר והיו הן צרות לזמן מסויים, אף שגירש את בת אחיו טרם מותו, הרי הצרה אסורה ולכך אמרו שטעם ההיתר של רבן גמליאל היה בכך שהיתה בתו אילונית.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שבשאלה אם יש תנאי בביאה איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שיש אומרים שהיתה בענין זה סיבה אחרת לביטול הנישואין, שלדעת התנא הראשון נשואה היתה בתו של רבן גמליאל בתנאי מסויים, והתנאי לא נתקיים וממילא נתבטלו הנישואין וצרתה אם כן מותרת לכתחילה. אבל לדעת אחרים, גם אם היה תנאי קודם בנישואין, ולא נתקיים התנאי, בכל זאת כיון שבא אותו איש על אשתו הרי עם הביאה כאילו ביטל את התנאי. ולכן לדעת אחרים יכול היה רבן גמליאל לייבם את צרת הבת, לא משום התנאי, אלא משום שהיתה בתו אילונית. ולענייננו אין איפוא מכאן כל הוכחה.

מתיב [מקשה] רב משרשיא על האומרים שלא עשו בית שמאי כדבריהם, ממה ששנינו במשנה: מעשה בר' עקיבא שליקט (קטף) אתרוג באחד בשבט בשנה השניה משנות השמיטה הנכנסת לשלישית, ונהג בו שני עשורין. כלומר, הפריש ממנו שני מעשרות, כאילו היה שייך לשתי שנות מעשר (מעשר שני ומעשר עני, שכל אחד מהם מפרישים בשנה אחרת).

מעשר אחד נהג כדברי בית שמאי שלדעתם ראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, ואם כן לשיטה זו צריך האתרוג להתעשר מעשר עני כדין השנה החדשה, ואחד כדברי בית הלל שלדעתם ראש השנה לאילנות הוא בחמישה עשר בשבט והריהו צריך להתעשר מעשר שני כדין השנה הקודמת. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם, שהרי ר' עקיבא שחשש לשיטת בית שמאי נהג הלכה למעשה כשיטה זו!

ומשיבים: ר' עקיבא גמריה אסתפק ליה [לימודו, מסורתו, היתה מסופקת לו] ואף שרצונו היה לנהוג כשיטת בית הלל ולא כבית שמאי, לא ידע אי [אם] בית הלל באחד בשבט אמור [אמרו] שהוא ראש השנה, או בחמשה עשר בשבט אמרו [אמרו] שהוא ראש השנה, שלא זכר במדוייק מהי שיטת בית הלל בזה.

ועוד: מתיב [מקשה] מר זוטרא לענין זה ממקור אחר: מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן בן, ולדעת שמאי אפילו תינוק שנולד חייב מיד בסוכה, ופיחת (הסיר) שמאי את המעזיבה (כיסוי הטיט שעל תקרת הבית) שבו דרה הכלה היולדת, וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן. אם כן שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם! ומשיבים: משם אין הוכחה, כי התם [שם] אין לחשוש לכלום, שכן הרואה שעושה כן ודאי אומר לעצמו כי לאפושי [להוסיף] אויר קעביד [הוא שעושה] כן, שהסרת המעזיבה היתה לא כדי לנהוג כשיטתו, אלא כדי להוסיף איוורור לבית, ובכגון זה מותר היה לנהוג כשיטתו, שהרי אין בכך משום עשיית אגודות אגודות.

ועוד מתיב [מקשה] מר זוטרא: מעשה בשוקת יהוא (שוקת מים שהיתה נקראת כך) שהיתה בירושלים, והיתה נקובה ומחוברת על ידי הנקב למקוה, וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על גבה, שהיו טובלים כלים בתוך שוקת זו. ושלחו בית שמאי והרחיבוה את הפירצה שבשוקת, משום שלדעת בית שמאי לא די בנקב כדי שייחשב כחיבור למקוה, לבית קיבול המים הסמוך לו, שהיו בית שמאי אומרים: עד שתיפחת ברובה שיהיה רוב החלל פתוח בין המקוה לבית השוקת הסמוכה,

ותנן [ושנינו במשנה] כמו כן שלדעת בית הלל, עירוב מקואות, שמקואות נחשבים מעורבים זה עם זה, כל שיש חור גדול כמו שפופרת הנוד (שפופרת ששמים בפי הנוד כדי לשפוך מתוכו ואליו) בעובייה ובחללה של שפופרת זו, והוא השיעור של כשתי אצבעות חוזרות למקומן, כלומר, אם אפשר להכניס באותו חור שתי אצבעות שתוכלנה להסתובב בו מכל צד — זהו השיעור. ואילו לדעת בית שמאי צריך שיהיה חור ברוב הדופן. ואם כן, שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם! ודוחים: התם [שם]