הרואה את הרחבת החור, אומר: לאפושי מיא [להרבות מים] הוא דקא עביד [שעשה] ולא שהתכוונו לשנות את ההלכה, אלא סברו שלא נכנסו המים במידה מספיקה לשוקת, והרחיבו לשם כך את השוקת, ואין איפוא להוכיח מדבר זה לענייננו.

ושוב מנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע]: שאמר ר' אלעזר בר צדוק: כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני שהיה מבית שמאי, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה (יבשה) במלח, וזה היה בשני בצורת. באתי והודעתי את אבא על אכילתו הדלה, אמר לי: הולך לו זיתים, והולכתי לו. ראה אותן ר' יוחנן, את הזיתים הללו, שהן לחין, משום הנוזל ("מוהל") היוצא מן הזית וכיון שהם לחים הרי הוכשרו לקבל טומאה, וחשש שמא בינתיים נטמאו, ולכך אמר לי: אין אני אוכל זיתים. שלא רצה לומר שהוא חושש משום הטומאה, אלא אמר בלשון מנומסת שאין הוא אוכל זיתים בכלל.

באתי והודעתי את אבא. אמר לי: לך ואמור לו: חבית שבה היו הזיתים נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים שבשמן וכתוצאה מכך נשארה רטיבות מסויימת בפנים, אולם מתוך שנקבו את החבית אין הזיתים שבתוכה נעשים מוכשרים לטומאה, שאין הכשר לטומאה אלא מרצון, ובכך שנקב את החבית בכוונה להוציא את המשקה, גילה את דעתו שאינו מעוניין בהכשרתם. ותנן [וכן שנינו במשנה]: חבית של זיתים מגולגלים (כבושים), בית שמאי אומרים: אין צריכה לנקב (להינקב), שלדעתם המשקה היוצא מן הזיתים הללו איננו מן המשקים המכשירים לקבל טומאה ואף שהזיתים נרטבים בו, אין בכך כדי להכשירם.

ובית הלל אומרים: צריכה לנקב, משום שלדעתם המשקה היוצא מן הזיתים נחשב כשמן, והוא מכשיר לקבל טומאה, וכיון שאין משקה מכשיר לקבל טומאה אלא אם כן היה שם מרצון, הרי מאחר שעשה נקב בחבית גילה דעתו שאיננו מעונין במשקה זה, ולכן אין הזיתים נעשים מוכשרים לקבל טומאה על ידי מגעם במיץ הזה. ומודים בית הלל שאם ניקבה החבית ברצון בעליה וסתמוה שמרים — שהיא טהורה, שלא הוכשרו הזיתים שבתוכה לקבל טומאה למרות שהם לחים. שהרי בנקיבת החבית גילה כבר דעתו שאיננו רוצה במשקה היוצא מן הזיתים.

ומעירים: ואף על פי שר' יוחנן החורני תלמיד שמאי היה — כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל. ולענייננו אי אמרת בשלמא עשו [נניח אם אתה אומר שעשו] בית שמאי כדבריהם — היינו רבותיה [זו גדולתו], שבכל זאת נהג כבית הלל. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] לא עשו — מאי רבותיה [מה גדולתו] וייחודו, הלא נהג כמנהג העולם?! ומכאן שכרגיל עשו בית שמאי כדבריהם.

ומוסיפים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו ששאלו את ר' יהושע: צרת הבת מהו? אמר להם: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. הוסיפו ושאלו אותו: והלכה כדברי מי? אמר להם: מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים, כלומר, בין שתי מחלוקות גדולות, בין בית שמאי ובין בית הלל, מתיירא אני שמא ירוצו (ירוצצו, ישברו) גלגלתי בהתנגשות בין שני "הרים" אלה.

אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים שבאו מבן עכמאי, ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות שנישאו לאחרים כבית הלל, ומהם כהנים גדולים, ושמשו על גבי המזבח. ובזה יכול אני להעיד שכך נהגו הלכה למעשה במשך הדורות.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שעשו בית שמאי כדבריהם — היינו דקאמר [הוא שאמר] מתיירא אני, שהרי אם יפסוק הלכה, הרי הוא קובע בזה שילדים מסויימים הם ממזרים, ושמא יבואו בני המשפחות הללו להינקם בו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, אמאי קאמר [מדוע אמר] מתיירא אני? ושואלים: ונהי נמי [ואם גם כן] נאמר שעשו, מאי [מה] טעם לאמור מתיירא אני יש כאן?

הא [הרי] אמר ר' יהושע לשיטתו: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, ולא מחייבי כריתות, ואם כן בני הצרות שהתייבמו שהם מחייבי כריתות לא ייתכן שיהיו ממזרים לדעת ר' יהושע, ולשיטתו לא אמר דבר רע כל כך! ומשיבים: אף על פי כן היה לו מקום להתיירא, נהי נמי [אם אמנם גם כן] שבן הצרה ממזר לא הוי [אינו], מכל מקום פגום מיהו הוי [הרי הוא על כל פנים] לענין כהונה.

ודבר זה למדים מקל וחומר מאלמנה: מה אלמנה, לכהן גדול שאין איסורה נוהג בכל, שהרי איסור זה של אלמנה הוא רק לכהן הגדול, ולא לכל אדם אחר, ובכל זאת בנה פגום לכהונה, זו, הצרה שאיסורה שוה בכל, וחל גם על ישראלים, כל שכן שבנה פגום לכהונה.

אגב אותו ענין מעירים: הרי קבעו מיניה [שאלו אותו] בענין צרות, וקפשיט ליה [וענה לו] בענין של בני צרות, ועל הצרות עצמן לא ענה כלל! ומסבירים: תרתי קא בעו מיניה [שני דברים שאלו ממנו]: צרות מאי [מה] דינן? ואם תמצי לומר [ואם תמצא לומר] ותסכם שלענין צרות הלכה כבית הלל שהן פטורות, בני צרות של בית הלל, כלומר, שיצאו בלא חליצה ונישאו לאחים — לדעת בית שמאי מהו, מה דינן?

ושואלים: אם כך, למאי נפקא מינה [למה, לאיזה חידוש דין יוצא ממנה], שכיון שהוא פוסק הלכה כבית הלל, מדוע צריך היה לעסוק בשאלה מה דעת בית שמאי על מנהג בית הלל? ומסבירים: על ידי תשובתו אפשר למיפשט [לפתור] בעיה אחרת: מה דינו של ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, כלומר, מי שהחזיר את גרושתו אחרי שנישאה לאחר, האם הילד שנולד מנישואין אלה כשר או פסול לכהונה?

מי קאמרינן [האם אנו אומרים] כך: קל וחומר, ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה לכהן גדול בלבד — בנה פגום לכהונה. זו, הגרושה שנישאה לאחר שאיסורה לחזור ולהינשא לראשון שוה בכל, שהרי האיסור הזה חל על כל אדם — אינו דין שבנה מנישואין אלו פגום?

או דלמא איכא למיפרך [או שמא יש לשבור] את ההשוואה הזו, ולומר: מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת, שאם הכהן הגדול בא על אלמנה, היא נעשית "חללה", והיא עצמה נפסלת ואסורה גם לכהן הדיוט, מה שאין כן בגרושה שהוחזרה, שאיננה חללה. ואמר להו [להם]: לגבי צרות מתיירא אני לפסוק הלכה, משום שהדבר יביא לסכסוכים,