אי אמרת בשלמא דמודעי להו [נניח אם אומר אתה שהיו מודיעים להם] — משום הכי [כך] לא נמנעו, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא מודעי להו [היו מודיעים להם], בשלמא [נניח] שבית שמאי מבית הלל לא נמנעו — משום שכל הנחשבות כטמאות לשיטת בית הלל — לשיטת בית שמאי טהרות נינהו [הן], ומשום כך לא היו צריכים להקפיד בכך.

אלא בית הלל מבית שמאי למה לא נמנעו? הלא טהרות לשיטת בית שמאי — לשיטת בית הלל טמאות נינהו [הן]! אלא לאו [האם לא] מדובר דמודעי להו [שהיו בית שמאי מודיעים להם] שדברים אלה הם טהורים רק לדעתם, והיו בית הלל פורשים מהם. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים על הוכחה זו: ומאי אולמיה דהך מהך [ומה תוקפו של זה מזה]? כלומר, מדוע ההוכחה מענין טומאות וטהרות טובה יותר מאשר ההוכחה מענין נישואין? שהרי ענין ההודעה לא נאמר בטומאות במפורש, והוצאנו אותו רק מסברה, ובאותה סברה אפשר היה להשתמש גם לענין נישואין! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] צרה שנישאת — קלא אית [קול פירסום יש] לה, שכיון שדבר זה אינו רגיל, הריהו מתפרסם ברבים, ולכן לכאורה אין צורך להודיע עליו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת היו מודיעים להם.

כיון שהזכרנו את דברי ר' אלעזר דנים לגופם של דברים. גופא, אמר ר' אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת. ותוהים: מאן [מי] הם המודים? אילימא [אם תאמר] שבית שמאי הם שמודים לבית הלל — פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו]! שהרי אם עשו כדברי עצמם הרי אלה צרות שנישאו לאחר בלא חליצה — בני חייבי לאוין בלבד הם, ואם כן כשרים נינהו [הם] שהרי בני חייבי לאווים אינם נחשבים כממזרים!

אלא תאמר שמודים בית הלל לבית שמאי — הלא היא גופא [עצמה], צרת ערוה הנישאת לאחד מן האחים, לדעת בית הלל חייבי כריתות היא, והוולד ממזר!

ומשיבים: לעולם תאמר שבית שמאי הודו לבית הלל בזה, ואין החידוש בדברים לענין מחלוקת זו, אלא ולאפוקי [ולהוציא, למעט] משיטת ר' עקיבא, שאמר: יש ממזר גם מחייבי לאוין, ולהוציא מדבריו קא משמע לן [השמיע לנו] דאין ממזר מחייבי לאוין שבזה הכל מודים שממזר הוא מחייבי כריתות בלבד.

ושוב מנסים להביא הוכחה לשאלה שעסקנו בה בראשונה, אם עשו בית שמאי כדבריהם, ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה ששנינו: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ונחלקו באחיות — שאם נפלו שתי אחיות כאחת לייבום (שהיו נשואות לשני אחים) לפני שני אחים — לדעת בית הלל אסורות שתיהן להתייבם, ואם עברו ונשאו אותן — יגרשו, ובית שמאי מתירים.

וכן נחלקו בגט ישן — גט שנכתב ולא ניתן, ואחרי זמן כתיבתו חיו יחד הבעל והאשה, שלדעת בית שמאי עדיין אפשר להשתמש בו לשם גירושין לאחר זמן. וכן בספק אשת איש, אם קטנה נשואה (ולא רק ארוסה) יכולה למאן, וכן במגרש את אשתו ולנה עמו לאחר מכן בפונדק, האם חושבים את לינתם יחד בפונדק כהוכחה שנישאו מחדש, או לא,

וכן בשאלה של קדושין בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, שלדעת בית שמאי אין קידושי כסף תופסים אלא בדינר ובשוה דינר, ולדעת בית הלל אף בפרוטה ובשוה פרוטה.

ולמרות שכתוצאה ממחלוקות אלה יש הבדל גדול לגבי מעמדן ההלכתי של נשים שונות, אם נשואות הן או אינן נשואות, ואם בניהן כשרים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך שיחסי חיבה וריעות היו נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). ר' שמעון אומר: נמנעו הן מן הודאי, ולא נמנעו מן הספק, שלא היו חוששים לאשה מבית שמאי שיש בה אחד מן הספקות הללו.

ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שעשו בית שמאי כדבריהם — משום הכי [כך] נמנעו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, אמאי [מדוע] נמנעו? ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך] שמדובר במקרה שעשו כדבריהם? נהי נמי [אם אמנם גם כן] נאמר שעשו בית שמאי כדבריהם, בשלמא [נניח] בית הלל נמנעו מבית שמאי משום שחייבי כריתות נינהו [הם] בני הצרות שהתייבמו וממזרים הם לשיטת בית הלל.

אלא בית שמאי אמאי [מדוע] נמנעו מלשאת בני צרות שנישאו לשוק כדעת בית הלל? הלא בני חייבי לאוין נינהו [הם] וכשרים נינהו [הם]! ומשיבים: כפי שאמר רב נחמן בר יצחק, בענין אחר: לא נצרכה הלכה זו, אלא לצרה עצמה ולא לבניה, הכא נמי [כאן גם כן] לא נצרכה אלא לצרה עצמה, שלא שנו את ההלכה שנמנעו ביחס לבני הצרות, אלא ביחס לצרות עצמן איך היו נוהגים.

ושואלים עוד: ומאי שנא [ומה שונה] שהיו פורשים מן הודאי כגון איסור צרות שהן ודאי אסורות לבית הלל — דאיסורא [שאיסור] הוא לדעתם, הלא גם באותם דינים שנחלקו בהם שהם בגלל ספק, כגון: המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק, נמי איסורא [גם כן איסור] הוא שגם אם טעמם של בית הלל הוא מפני הספק, מכל מקום לדעתם יש בכך משום איסור!

ומשיבים: לא תימא [אל תאמר, אל תפרש] שלא היו נמנעים מן הנשים שיש לגביהן ספק איסור (כגון נתגרש ולנה עמו בפונדקי שזהו רק ספק אם בא עליה), במובן שמקור ההלכה הוא מטעם של ספק, אלא אימא [אמור] ופרש במובן של מן הסתם. כלומר, שלא היו נמנעים מאשה סתם של בית הלל, שבמקרה שלא ידעו בבירור שהיה ספק קידושין בבני משפחה זו היו נושאים מהם נשים, אבל לא בספק גמור, ומדוע — דמודעי להו [שהיו מודיעים להם] שדבר זה אסור לשיטתם ופרשי [והיו פורשים], ואם לא הודיעו להם — סימן שאין כאן ספק.

ושואלים: אם כן, ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בזה — שאהבה וריעות היו נוהגים בית שמאי ובית הלל זה בזה ולכן סמכו על בני מחלוקתם שלא יבואו להכשילם בדבר שבעיניהם הוא אסור — הלא היינו רישא [הרי זה מה שכבר נאמר בהתחלה] ומה חידש אם כן ר' שמעון? ומשיבים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו] שברייתא זו כולה כדעת ר' שמעון היא ואין כאן מחלוקת בין שני חכמים, אלא ביאור לדברים שנאמרו קודם.

ומציעים הצעה אחרת לפתור את השאלה: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר ר' יוחנן בן נורי: היאך הלכה זו בענין צרות רווחת בישראל, כיצד ננהג בה? אם נעשה כדברי בית שמאי ונתיר הצרות לייבום — הלא הולד ממזר לדברי בית הלל, ואם נעשה כדברי בית הלל ונפטור את הצרות לגמרי — הרי הולד על כל פנים פגום לדברי בית שמאי, שהוא בן של אשה שיש בה איסור לאו ואף שאיננו ממזר — פגום הוא. אלא בואו ונתקן להן תקנה כללית לצרות,