טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון – זית אירופי 

 

"גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה; והבדדין לוקחין מהן זתים במידה ושמן במידה, אבל לא זיתים במועט ושמן במועט; רשב"ג אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת" (בבא קמא, קיט ע"א).

פירוש: גבאי צדקה לוקחין מהן (מנשים וקטנים) דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, שיש לחשוש שהם נותנים ממון גנוב, שאינו שלהם. והבדדין (העובדים בסחיטת השמן בבית הבד) אנשים לוקחין מהן זתים במידה, ושמן במידה גדולה, שהיא נעשית בפרסום. אבל לא זיתים במועט ושמן במועט בכמות קטנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שהשמן יקר שם, שפעמים אדם הנזקק לכסף בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת כמות קטנה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

 

שם עברי: זית אירופי     שם באנגלית: Olive     שם מדעי: Olea europaea


נושא מרכזי: הגליל כמרכז לגידול זיתים והפקת שמן

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על הזית האירופי הקש/י כאן.

הזית היה גידול מרכזי בא"י בעל חשיבות כלכלית רבה ומכאן עצתו של רבי יוחנן (בבא מציעא, קז ע"א): "ברוך אתה בשדה - שיהו נכסיך משולשין: שליש בתבואה, שליש בזיתים ושליש בגפנים". במסכת בבא קמא (צא ע"ב) נאמר: "כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע! שאני זיתים, דחשיבי" (ראו בהרחבה במאמר "כמה יהא בזית ולא יקצצו? רובע" (בבא קמא, צא ע"ב)). איזור הגידול העיקרי בתקופה זו על פי כמה מקורות היה הגליל כפי שמשתמע מהנאמר בסוגייתנו לגבי חלקו של אשר, המושך שמן כמעיין, ומתיאור עסקת הענק של אנשי לודקיא שהתבצעה בגוש חלב. נחלתו של אשר השתרעה על פני עמקי הצפון, הגליל התחתון והגליל המערבי (גוש חלב מזוהה היום בגליל העליון). בספרי (דברים פרשת האזינו, שטז) נאמר: "ושמן מחלמיש צור, אלו זיתים של גוש חלב, מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בצפרי עלה והבא לנו זיתים מן העליה הלך ומצא את העליה שצפה בשמן".

השם "תקועה" כמקור השמן המשובח ביותר בארץ ("אלפא לשמן") וכמקום שאנשיו רגילים בשמן איננו מתייחס, כפי הנראה, ליישוב תקוע שביהודה השוכן ליד בית לחם בגבול המדבר ונזכר בדברי הימים (כ כ'): "וישכימו בבקר ויצאו למדבר תקוע וכו'" אלא לתקוע הגלילית ששכנה ליד מירון(1). תקוע זו מוזכרת כמקום שזיתיו אפילות (מאחרות להבשיל): " ... אם יש אפילות מהן אוכלין עליהן, ושאר ארצות אחת לזתים ולתמרים אוכלין בזתים עד שיכלה אחרון שבתקוע. ר' ליעזר בן יעקב אומר אף של גוש חלב וכו'" (תוספתא, שביעית (ליברמן) פ"ז הלכה טו). מסתבר שמדובר ביישוב גלילי (סמוך לגוש חלב) שפירותיו מאחרים להבשיל ולא ביישוב בספר המדבר בעל אקלים חם ולכן ממהר להבשיל פירות. כתב הרד"ק (שמואל ב', יד ב'):

"וישלח יואב תקועה - אמרו רבותינו ז"ל מאי שנא תקועה אמר רבי יונתן מתוך שרגילין בשמן חכמה מצויה בהם. והיתה העיר ההיא רבת זיתי שמן וכן אמרו תקוע אלפא לשמן רצה לומר העיר המשובחת בשמן בארץ ישראל היתה תקועה לפיכך קורא אותה אלפא לשמן כמו שהאל"ף ראש לאותיות. והיתה העיר בחלקו של אשר דכתיב ביה וטובל בשמן רגלו שמושך שמן כמעין".

מקור נוסף המעיד על כך שתקוע שממנה הובא השמן למקדש לא שכנה בסמוך לירושלים נמצא בהסבר המובא בתשובות הגאונים (מוסאפיה (ליק) סימן קד) לשמונת ימי חנוכה:

"למה אנו עושין שמנת ימי חנוכה? מפני הנס שאירע שטמאו יונים וכו' ומה טעם יש לשמנה לילות ולא הספיקו ממנו פחות או יותר? מפני שהשמנים באים מחלקו של אשר כדכתיב וטובל בשמן רגלו, ומקום היה לו שנקרא תקוע כדאמרינן (מנחות פ"ה ב) תקוע אלפא לשמן שממנו השמנים יוצאים ומשם עד ירושלם היה מהלך שמנה ימים בין הליכה וחזרה, והכי אמרינן במנחות ולפיכך המתין להם עד שיביאו משם שמן טהור וזהו שנעשה להם נס לשמנת ימים".

על מרכזיותו של הגליל כאיזור שבו מגדלים זיתים בתקופת הבית אנו לומדים מסיפור המובא בגמרא בסנהדרין (יא ע"ב):

"דתניא: מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה בהר הבית, והיה יוחנן סופר הלז עומד לפניו, ושלש איגרות חתוכות לפניו מונחות. אמר לו: טול איגרתא חדא, וכתוב: לאחנא בני גלילאה עילאה ולאחנא בני גלילאה תתאה, שלומכון יסגא מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא, לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא. וטול איגרתא חדא וכתוב: לאחנא בני דרומא, שלומכון יסגא! מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא, לאפרושי מעשרא מעומרי שיבליא וכו'"(2).

מפרש שם רש"י: "ממעטני זיתא - מקום קיבוץ הזיתים להתחמם זה על זה, בגליל הוי זיתים מרובין, ובדרום חטים מרובין, גליל ודרום מארץ ישראל הן, ואין צריך להודיען על העיבור שקרובים הן לבית דין, אבל לבני גולה שרחוקים מארץ ישראל צריך להודיעם על העיבור שלא יאכלו חמץ בפסח".

מקור חיצוני למעמד הגליל בייצור שמן אנו מוצאים בעדותו של יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים" (ספר ב' פרק כ"א). כשתיאר את מעללי יוחנן מגוש חלב שניסה, לדבריו, לכבוש את השלטון בגליל:

"... אחרי זאת חבל עצת ערומים: בדעתו, כי כל היהודים היושבים בסוריה נזהרים מן השמן אשר לא נעשה בידי אחיהם, קבל רשות [מיוסף] לשלוח אליהם שמן אל הגבול. הוא שלם במטבע הצורים, אשר מחירו ארבעה [דרכמונים] אַתּיקים לכל ארבעה הינים ומכר במחיר זה חצי ההין, והנה ארץ הגליל היא ארץ זבת שמן, והשנה ההיא היתה שנת ברכה ויוחנן לבדו שלח שמן רב אל המקומות אשר היה שם מחסור, ועל־כן אסף לו כסף רב עד לאין־מִספּר".

המקורות ההיסטוריים וממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על כך שעד התקופה החשמונאית ייצור שמן הזית התנהל במסגרת ביתית ולא תפס מקום חשוב בתוצרת החקלאית של הגליל(3). הענף התעשייתי החשוב בתקופה זו היה היין שאף שווק למקומות אחרים. לאחר שהחשמונאים כבשו את הגליל והעבירו אליו אוכלוסייה יהודית מיהודה, הועבר אליו גם הידע של גידול עצי זית והפקת שמן באמצעות בתי בד. גידול הזיתים וייצור השמן חדרו באופן נרחב לתרבות החקלאית של כפרי הגליל וזכו להצלחה רבה בזכות התאמת הקרקע והאקלים לגידול זה(4). מאוחר יותר תחת השלטון הרומאי התפשטה תעשיית השמן למקומות נוספים ועשרות בתי בד פעלו ביישובי היהודים והנוצרים. על היקף תעשייה זו ניתן ללמוד מתוך שפע השרידים הארכיאולגיים שנחשפו בגליל (ראו למשל במאמרו של מ. אביעם). ‏
 

ההלכות המיוחדות לגליל וקשורות לשפע השמן

במסכת שבת (מז ע"א) אנו לומדים על הלכה הנובעת מכך שמחיר השמן בגליל נמוך: "... אלא אמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים. מיתיבי: ושוין שאם יש בה שברי פתילה - שאסור לטלטל! אמר אביי: בגלילא שנו"(5). רבינו תם חולק בפירושו על רש"י:

"בגלילא שנו - פירש בקונטרס שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדי פשתן מצויין להם. ואין נראה לר"ת דהא אמרינן בשילהי ב"ק (דף קיח:) לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל משמע שמצוי פשתן הרבה שם. ומפרש ר"ת בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן ולהכי לא בטלי שברי פתילה אגב שמן וכו'".

מקור נוסף המתייחס למחיר השמן קשור לשאלה האם המקדיש מקדיש בעין יפה או רעה (נזיר, לא ע"ב): " ... ואלא מאי? בעין רעה מקדיש, חבית של יין שתעלה בידי ראשון ועלה של שמן – בית שמאי אומרים: הקדש, והא שמן עדיף מיין? אי משום הא לא קשיא, בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא וכו'"(6). מפרש רש"י: "הא לא קשיא דבגלילא שנו דחמרא עדיף טפי ממשחא - דלדידהו נפיש משחא כדגרסינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף צא) וניחא להו טפי בחמרא ואין שותין אלא יין, ואמטו להכי קאמרי בית שמאי דשל שמן גרוע משל יין(7) משום הכי הויא הקדש ומיתוקמא לכולהו מתניתין דבעין רעה מקדיש וקשיא רישא לרב חסדא". רש"י מציין את הגמרא בבבא בתרא (צא ע"א): "ת"ר: אין משתכרים בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות, שמנים וסלתות. אמרו עליו על רבי אלעזר בן עזריה, שהיה משתכר ביין ושמן. ביין - סבר לה כרבי יהודה בן בתירא; בשמן - באתריה דרבי אלעזר בן עזריה שכיח מישחא"(8). לדברי הגמרא רבי אלעזר בן עזריה היה רשאי לסחור בשמן, למרות "שיש בו חיי נפש", משום שמוצר זה היה זול. משתמע מדברי רש"י שמקום מושבו של רבי אלעזר בן עזריה היה הגליל ואמנם מקובל שלפחות באחרית ימיו גר כנראה בציפורי שבגליל. מקום קבורתו זוהה בימי הביניים על ידי עולי רגל ליד המושב עלמה, לצד אביו רבי עזריה ועוד תנאים".

סוגיה נוספת המעידה על כך שהגליל היה מרכז לגידול זיתים היא במסכת חגיגה (כה ע"א): "ובשעת הגיתות נאמנין אף על התרומה. ורמינהי: הגומר זיתיו ישייר קופה אחת, ויתננה לעני כהן! אמר רב נחמן: לא קשיא: הא בחרפי, הא באפלי. אמר ליה רב אדא בר אהבה: כגון מאי? כאותן של בית אביך. רב יוסף אמר: בגלילא שנו". מפרש תוספות: "בגלילא שנו - שיש להם רוב שמן ומאחרים בבדים ברוב שמן שיש להם לעשות".

בניגוד למקורות המעידים על גידול הזיתים הנרחב בגליל ומחירו הנמוך של השמן עומדת סוגיה שעמדתה ביחס למחיר השמן נתונה למחלוקת הראשונים. "... והבדדין לוקחין מהן זתים במידה ושמן במידה, אבל לא זיתים במועט ושמן במועט; רשב"ג אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת"(9) (בבא קמא, קיט ע"א). הסוגיה עוסקת באיסור קניה של מוצרים מסויימים מנשים, עבדים או תינוקות בגלל החשש שמא גנבו אותם ממשק הבית. מפרש שם רש"י: "בגליל העליון - שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט". מוצאים אנו אם כן מחלוקת בין רש"י ותוס' לגבי מחירו של השמן בגליל. לשיטת רש"י השמן שם יקר ואילו לשיטת התוס' מחירו בגליל נמוך. מחלוקת זו משליכה על האופן שבו ניתן להבין את דברי רשב"ג: "לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון וכו'" ופירש "פני יהושע" בסוגייתנו:

"בפרש"י בד"ה בגליל העליון שהשמן שם ביוקר עכ"ל. נראה דרש"י אזיל בזה לשיטתו שפירש כן בכל מקום דבני גליל עניים הם ומקפידים על דבר מועט והלכך הוצרך לפרש כאן דלרבותא נקט גליל העליון. אבל להתוספות שהשיגו עליו בכמה מקומות והעיקר בסוף פרק כירה [שבת מ"ז ע"א] גבי בגלילא שנו וכתבו משום דהשמן היה מצוי להם הרבה כדמשמע פ"ק דסנהדרין ואם כן נקט הכא גליל העליון לאורחא דמילתא דשמן מצוי שם וק"ל".

לשיטת רש"י התנא חידש שלמרות שתושבי הגליל היו עניים מותר היה לקנות מהנשים ואילו לתוס' הוזכר הגליל רק משום שהיה עשיר בשמן והמסחר בו נפוץ מאד. את שיטת רש"י שנימק את הוראת רשב"ג בכך שהשמן בגליל יקר, ניתן להבין לאור העובדה שרשב"ג פעל בדור שלאחר מרד בר כוכבא. ייתכן שאכן בתקופתו מחיר השמן היה גבוה. נאמר בירושלמי (וילנא, פאה, פ"ז הל' א'): "רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים. אמר רבי שמעון בן יקים: לא אמר רבי יוסי אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויין שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ, אבל עכשיו שהזיתים מצויין יש להם שכחה". בתקופת החורבן התירו רבי ובית דינו שמן עכו"ם מהטעם שאיסורו הוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. בתקופה זו לא ניתן היה למצוא שמן של ישראל.
 

תמונה 1.		תמונה 2. שמן זית שהופק זה עתה    צילום: Monica

 

תמונה 3. כרם זיתים ממערב לציפורי          צילם: שי לביא		תמונה 4. צילם: שי לביא

  

---

(1) ראו עוד במאמר "תקוע אלפא לשמן" באתר "ארכיאולוגיה תלמודית". לקריאה הקש/י כאן. 
(2) פירוש: דתניא [שכן שנינו בברייתא], מעשה ברבן גמליאל שהיה יושב על גב מעלה (מדרגה) בהר הבית, והיה יוחנן סופר הלז [הזה] עומד לפניו ומתכונן לכתוב את האגרות השייכות לדבר, ושלש איגרות קלף היו חתוכות לפניו מונחות ומוכנות כבר ליכתב, ואמר לו: טול איגרתא חדא [אגרת אחת] וכתוב: לאחנא [לאחינו] בני גלילאה עילאה [הגליל העליון], ולאחנא [ולאחינו] בני גלילאה תתאה [הגליל התחתון], שלומכון יסגא [שלומכם ירבה]! מהודעין אנחנא לכון [מודיעים אנו לכם] שזמן ביעורא מטא [הביעור בשנה השלישית או השישית לשמיטה הגיע], לאפרושי מעשרא ממעטנא דזיתא [להפריש את המעשר ממעטן הזיתים]. והוסף וטול איגרתא חדא [וטול אגרת אחת] וכתוב: לאחנא [לאחינו] בני דרומא [הדרום], יהודה וסביבתה, שלומכון יסגא [שלומכם ירבה]! מהודעין אנחנא לכון [מודיעים אנו לכם] שזמן ביעורא מטא [הביעור הגיע], לאפרושי מעשרא [להפריש את המעשר] מעומרי שיבליא [השבלים], כי רוב זיתי הארץ היו גדלים בגליל, ורוב דגני הארץ היו גדלים ביהודה.
(3) מסקנה זו עומדת בסתירה לפירוש האברבנאל והמלבי"ם שהסבירו את פשר מתנת "עשרים עיר בארץ הגליל" שנתן שלמה המלך לחירם (מלכים א', ט י"א) על רקע עושרם בעצי זית: "... כאשר כלה את הבנינים רצה שלמה שישאר זה ביניהם לעולם שהוא יתן לו צרכיו בזהב ועצי ארזים ותחת חיובו נתן לו עשרים עיר בארץ הגליל ששם ארץ מבורכת, שהשדות וכרמי הזיתים יהיו משועבדים לחירם להוציא מכל עיר אלף כור חטין ואלף כור שמן" (מלבי"ם).
(4) לא בכדי זכה השמן מאיזור זה לתואר "תקוע אלפא לשמן".
(5) פירוש: אלא אמר רבא: יש לפרש זאת באופן אחר: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא [היינו מטלטלים מחתה אגב האפר], ואף על גב דאיכא עליה [ואף על פי שיש עליה] שברי עצים, שמאחר שאפשר להשתמש באפר כדי לכסות בו לכלוך אינו מוקצה, ומותר לטלטל בשלו אף את המחתה. ואפילו יש עליה שברי עצים, שאינם ראויים לדבר, מכל מקום מתבטלים הם אגב האפר. על ההערה האחרונה מיתיבי [מקשים] ממה שאמרו: ושוין (מסכימים) ר' יהודה ור' שמעון שאם יש בה בנר שברי פתילה שאסור לטלטל את הנר, והרי ששברים אלה אינם מתבטלים, ומקצים את הנר כולו! אמר אביי: אין להביא מכאן ראייה כי ברייתא זו בגלילא [בגליל] שנו אותה, ושם השמן מרובה וזול, ולכן אין שברי פתילה בטלים אגב השמן (ר"נ גאון).
(6) פירוש: ומקשים כנגד הנחת יסוד זו: ואלא מאי [מה] אתה אומר בעין רעה מקדיש? הלא נאמר בהמשך המשנה "חבית של יין שתעלה בידי ראשון" ועלה של שמן, בית שמאי אומרים: הקדש. והא [והרי] שמן עדיף מיין ומדוע יהיה זה הקדש! ומשיבים: אי [אם] משום הא [זה] לא קשיא [אין זה קשה], בגלילא [בגליל] שנו משנה זו, דחמרא [שיין] עדיף ממשחא [משמן] בגליל, שהזיתים גדלים שם הרבה, והשמן זול מן היין. ואם כן אפשר לפרש כל האמור במשנה כשיטה שהמקדיש בעין רעה מקדיש".
(7) תוס' (שבת, מז ע"א): "... בגלילא שנו דחמרא עדיף ממשחא ויין היה מצוי להם הרבה כדאמר בהמוציא יין (לקמן עח.) גבי מים כדי לשוף בהן את הקילור וקאמר בגלילא שנו דרפואת מים שכיח טפי משתיה שהיה להן רוב יין והיו שותין הכל יין ואפילו הכי חמרא עדיף להו ממישחא כי השמן היה להם בזול יותר וכו'".
(8) פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים]: אין משתכרים, כלומר, אין לעשות מסחר בארץ ישראל בדברים שיש בהן חיי נפש, כגון: יינות, שמנים וסלתות, על מנת שלא לייקר את מחיריהם. אלא ימכרו המגדלים עצמם את תוצרתם בשוק. אמרו עליו על ר' אלעזר בן עזריה, שהיה משתכר, עושה מסחר, קונה מהיצרן ומוכר לאחרים בריווח, ביין ושמן. ומסבירים: ביין סבר לה [סבור הוא] כדעת רבי יהודה בן בתירא שהתיר להוציא יין מארץ ישראל, משום שהוא גורם לחטא, ולדעתו אין צורך למנוע התייקרות של היין, בשמן הטעם אחר, משום שבאתריה [במקומו] של ר' אלעזר בן עזריה שכיח מישחא [מצוי שמן], ולכן גם כשנעשה בו מסחר, אין לחשוש שבכך יעלה מחירו ויקשה על חיי העניים.
(9) פירוש: והבדדין (העובדים בסחיטת השמן בבית הבד) — אנשים לוקחין מהן זתים במידה, ושמן במידה גדולה, שהיא נעשית בפרסום. אבל לא זיתים במועט ושמן במועט בכמות קטנה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון, שהשמן יקר שם, שפעמים אדם הנזקק לכסף בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת כמות קטנה.

 

 

מקור עיקרי: 

מרדכי אביעם, "‏ראשית הייצור הנרחב של שמן זית בגליל בעת העתיקה", קתדרה 73, תשרי תשנ”ה, ספטמבר 1994, עמ' 26-35).

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)