טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו – חרוב
"מתקיף לה רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני מי פליגי רבנן עליה? והתנן: מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית? בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו; ובית הלל אומרים: החרובין משישרשרו, והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו" (ברכות, לו ע"ב).
פירוש: מתקיף לה [מקשה עליה, על הלכה זו] רב שימי מנהרדעא: ובשאר אילני [אילנות], פרט לענבים מי פליגי רבנן עליה [האם חלוקים חכמים עליו] במה שלדעתו הפרי אף בשלב הראשון של הבשלתו נקרא "פרי"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: בתורה נאמר ביחס לפירות הגדלים בשביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו') ולמדו חכמים "לאכלה" — ולא להפסד. ומכיון שאסור להפסיד פירות שביעית, דנים מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית (בשנת השמיטה) כיון שבכך הוא גורם להשחתה. בית שמאי אומרים: כל האילנות משיוציאו, כלומר, מאותו זמן שבו נופלת התפרחת, ומתגלים הפירות בשלב הראשוני שלהם. ובית הלל אומרים שיש לחלק בין סוגי האילנות, החרובין אסורים להיקצץ משישרשרו, כשפרי החרוב מקבל צורה הדומה קצת לשרשרת. והגפנים משיגרעו (יבואר להלן), והזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חרוב מצוי שם באנגלית: Carob, Locust tree שם מדעי: Ceratonia siliqua
שם נרדף במקורות: חרוב, חרובה, חרובית וחרוביתא (שמות נקבה לחרוב)
נושא מרכזי: מהו השלב של "החרובין משישרשרו"?
לנושאים נוספים העוסקים בחרוב - לחץ כאן.
איסור קציצת האילנות המובא במשנה נובע מהציווי בפסוק "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ" (ויקרא, כה ו'). במילה "לאכלה" מקופל איסור להפסיד את הפירות ("לאכלה אמר רחמנא, ולא להפסד", פסחים, נב ע"ב). טעם נוסף מביא רע"ב: "אין קוצצין את האילן בשביעית - משום דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ואני שמעתי כיון דאפקרינהו רחמנא לפירות אם יקצצם הוי גוזל את הרבים". אמנם קציצת עצי פרי אסורה גם בשנים שאינן שנת שמיטה ולכן יש להסביר שהמשנה עוסקת במצבים מיוחדים שבהם איסור זה לא קיים:
"אין קוצצין אילנות בשביעית – ואם תאמר בלא שביעית נמי תיפוק ליה דאסור משום לא תשחית את עצה (דברים כ)? ויש לומר דלא טעין קבא דלא שייך ביה לא תשחית כדאיתא פ' לא יחפור (ב"ב דף כו.), אי נמי איירי דמעולה בדמים לעשות ממנה קורות דאז לא שייך לא תשחית ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד" (תוס', שם).
הרש"ס (שביעית, פ"ד הל' י') מביא הסבר נוסף בשם הר"י מסיפונטי. מדובר באילן סמוך לעיר שמותר לקצוץ אותו משום נוי העיר. איסור הקציצה קשור להשחתת פירות שביעית ומתחיל רק לאחר שהם נוצרו. האיסור פג עם סיום התפתחות הפירות משום שבשלב זה קציצת העץ אינה פוגעת בהם. בשורות הבאות נעסוק בסימן המציין את תחילת היווצרות פרי החרוב.
ראשית נציין שקיימות שתי גרסאות לביטוי "החרובין משישרשרו". הגרסה לפנינו היא "ישרשרו" אך במשנה (שביעית, פ"ד מ"י) נאמר: "מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית ב"ש אומרים כל האילן משיוציא ב"ה אומרים החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משינצו ושאר כל אילן משיוציא וכו'". גם בירושלמי (וילנא, שביעית, פ"ד הל' ח') הגרסה "ישלשלו". ב"שיטה מקובצת" אנו מוצאים את שתי הגרסאות: "ובית הלל אומרים החרובין משישלשלו. פירוש כשהחרוב יוצא נעשה כמו שלשלת. ויש גורסין משישרשרו מלשון שרשרות. והגפנים משיגריעו. פירוש שיש גרעינים בתוך הגרגיר". בניגוד לפירושים אחרים הרי שעל פי שני הסברים אלו אין להבדל הגרסאות השלכה על משמעות הביטוי ולשניהם השלב הקובע הוא מעבר למבנה דמוי שרשרת/שלשלת.
מהו "שלשול" או "שרשור" החרובים?
הריבמ"ץ (במשנה) פירש: "בית הלל אומרים החרובין משילשלו. פי' משיוציאו החוט שלהן והחוט דומה לשלשלת, ואחר כך מתעבה אותו החוט ונעשה חרוב. א"ר חנינה בר פפא חרובין שילשולן היא חנטן". לא הצלחתי להבין את דבריו ובמיוחד את מהותו של אותו ה"חוט". קיימות שתי חלופות להסבר אך שתיהן בעייתיות. א. "חוט" אחד הוא עוקץ הפרי המחבר אותו לענף אולם הוא אינו מתעבה ואינו הופך לחרוב. ב. אפשרות אחרת היא שהכוונה לשחלה של הפרח שמלכתחילה היא דקה ומתעבה תוך כדי גדילת הפרי. הקושי בזיהוי זה הוא בכך שהשחלה מופיעה כבר בפריחה וקשה לייחס אותה לחנטה (תמונה 1). רש"י בסוגייתנו מפרש: "משישרשרו - משיראו בהן כמין שרשרות של חרובין". ההשוואה לשרשרת המופיעה במפרשים איננה ברורה אך נוכל להיעזר בדבריו של י. פליקס. הוא הסביר שלאחר הפריית תפרחות החרוב הנקבי השחלות הערכות על ציר התפרחת מתכופפות ויוצרות כעין שלשלת (תמונה 2). הדבר מזכיר את מה שנאמר על ההדס המשולש שעליו ערוכים בדורים ("קן") של שלשות. נאמר בגמרא במסכת סוכה (לב ע"ב): "תנו רבנן: קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו הדס". מפרש רש"י: "בעינן עבות - מעשה שרשרת, שיהו מורכבין זה על זה".
במפרשים אחרים אנו מוצאים הסבר ממוקד יותר למונח "שילשול". הר"ש פירש: "משישלשלו - כשיתחיל להכביד ולתלות כעין שלשלת". הרמב"ם פירש: "משישלשלו, משישתלשלו ויתרפו". כוונתו כנראה לכך שעוקץ הפרי הופך לגמיש ומאפשר את תליית החרוב על הענף (תמונה 3). בירושלמי (וילנא, מעשרות, פ"א הל' ב'): "תני רבי חיננא בר פפא: חרובין שילשולן היא חנטן. וכל השחורין. כגון ענבי הדס וענבי סנה. משינקידו". מפרש הרש"ס במקום: "משישלשלו. משיתחילו להכביד ולהתלות ולרדת למטה. כל הורדה למטה קרויה כן. תרגום ותורידם בחבל ושלשלתינון". המדד להופעת הפרי על פי מפרשים אלו הוא השלב שפרחי הנקבה (דמויי חרוב) אינם נראים כחלק מתפרחת אלא כצבר של פירות. בניגוד לתפרחת שבה מסודרים הפרחים סביב הציר במבנה קבוע ומאורגן, בעיקר בניצב לציר התפרחת, הרי שהפירות נוטים כלפי מטה. ב"פני משה" בירושלמי אנו מוצאים שילוב של שני הפירושים: "ובית הלל אומרים החרובין משישלשלו. משיתחילו להכביד ויראו בהן כמין שלשלת של חרובין". פירוש מעין זה מובא בערוך (ערך "שלשל"):
"פי' משיתחילו להכביד ולהתלות לשון שלשלת. בסוף גמרא דפרק ב' בכתובות דמהדר ליה למתא שושילתא כלבא זוגא ואווזא פירוש שושילתא שהוא כעין עבות של ברזל ותולין בה זוגא שהוא תרגום פעמון ואווז וכלב קשורין לשלשלת וכשתברח אשה נכשלת בשלשלת ומתנודדת ונוקש הענבול בזוג ואווז וכלב צועקין ומתנערות המשמרות. בכלי מתכות פי"ד בכלים שלשלות של משואות פי' אלו שמושחין ומודדין הקרקע יש שמושחין בחבלים ויש שמושחין בשלשלאות של ברזל כדי לצאת ממה שגרסנו לא תעשו עול במדה זו מדידת קרקע".
עיתוי שלב "שילשול" החרובים
מהדיון בסוגיה בירושלמי (שביעית, פ"ד הל' ח) שבו מובאים דברי רבי חנינא (חיננא) משמע ששלב ה"שילשול" הוא שלב מוקדם מאד בהתפתחות הפרי – שלב החנטה. "תני רבי חנינא בר פפא חרובין שלשולן היא חנטן גפנים משיגרעו וכו'". על היות שלב זה תחילת היווצרות החרוב עמד גם המאירי בסוגייתנו:
"מותר לקוץ אילנות בשביעית לעצים קודם שיהא בהם פרי, אבל משיתחיל לעשות פרי אסור שהרי מפסיד האוכל, וכבר אמרו לאכלה ולא להפסד, עד שיגיעו פירותיו לעונת המעשרות שכבר הוציא פירותיו ובטל ממנו דין שביעית. ומאימתי נאסר לקוץ? החירובין משישרשו והוא שבתחלת בריאתם עושין כעין שרשרת וכו'".
מדבריו משתמע שמדובר בשלב מוקדם ביותר בהתפתחות הפרי ("בתחילת בריאתם"). החנטה בחרוב סמוכה לראש השנה. מאידך גיסא השתלשלות פירות החרוב מתרחשת חודשים רבים לאחר מכן דבר המעמיד קושי לפני פירוש זה.
הגדרת מועד החנטה בחרובים
שאלה שעסקו בה המפרשים היא במה התייחדו החרובים, הגפנים והזיתים שלדעת בית הלל נקבע להם מועד אחר לחנטה(1) או לתחילת איסור קציצת האילן? בניגוד לשאר האילנות שבהם מתחיל איסור הקציצה בשביעית "משיוציאו"(2) הרי שלגבי מינים אלו נאמר: "החרובין משישרשרו, והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו". הרש"ס מסביר שגפנים וזיתים משמשים בעיקר ליין ושמן לכן צריכים להראות סימני התקדמות כדי שתיאסר כריתתם(3). את מועד החרובים נימק בכך שקודם לכן הם מרים ואינם ראויים למאכל(4). ב"קול הרמ"ז" על המשנה מובא נימוק לגבי חרובים בכך שעיקר חשיבותם בדבש שהם מייצרים. ובלשונו: "ד"ה משישלשלו וכו'. דג' אלו שעורן חמור משאר אילנות משום חשיבות שלהם שאף החרובין היו מסתפקים הרבה מהם ונעשים ממנו דבש".
בשאלה שהצגתי דן באריכות הרב דוד בן יעקב פרדו (1718-1790) בספרו "שושנים לדוד" והוא נשאר למעשה ללא תשובה:
"לא מצאתי בגמרא ולא במפרשים טעם ברור לב"ה מה נשתנו אלו מאלו זולת זה ראיתי להרמ"ז ז"ל שכתב וזה לשונו: דג' אלו שיעורן חמור משאר אילנות משום חשיבות שלהם שאף החרובין היו מסתפקין הרבה מהם ועושים ממנו דבש עד כאן. ושותא דמר לא ידענא דאדרבא הני תלת קילי טפי משאר אילנות דאפילו אחר שהוציאו פרי אכתי שרי לכורתן עד הזמן המוגבל בהן ואי משום שחשיבי אם כן הוי ליה להקדים זמנן לשאר אילנות. ושוב מצאתי להר"ב הלבושי' בא"ח סי' ר"ב שנתן טעם על הענבים דמשום דעיקר נטיעתן אינו לאכילה אלא לעשות יין משום הכי לא מיקרו פרי מיד כשיוציאו אלא כשהגיעו לזמן שראויים קצת להוציא מהן המשקה והשנים האחרים הוציאם חלק. ובשלמא בזיתים שייך שפיר טעם הענבים שגם הן עיקרן לשמן אבל בחרובין לא שייך דאפילו נאמר כמו שכתב הרמ"ז שהיו עושין מהן דבש מכל מקום ודאי דעיקרן לאכלה ולא דמו לענבים וזיתים. ותדע דקי"ל דעל כל משקין היוצאין מכל הפירות מברכין שהכל חוץ ממשקה זיתים וענבים כדאיתא בסימן הנזכר ופשיטא דלא עדיפי חרובין מתמרים דאע"ג דנקראו בתורה בשם דבש אפילו הכי אין מברכין אלא שהכל במשקה שלהם דעיקרן לאכלה באופן שאין לי טעם מתיישב בזה וכעת צל"ע".
י. פליקס ניסה להציע שני הסברים לטעמם של בית הלל לקביעת שלבי היווצרות הפרי המיוחדים למינים שנימנו במשנה. לדעתו העובדה שזיתים וחרובים הם ירוקי עד ולא קיימת בהם התופעה הבולטת בנשירים, כלומר ליבלוב האביב, הביאה לצורך לקבוע בהם את סימני החנטה הראשונים. הוא העיר שהגפנים הנשירים מלבלבים באביב ולכן אין להסביר בכיוון זה את איזכורם בנפרד. לא ירדתי לסוף דעתו משום שהופעת העלים בלבלוב אינה מהווה חלק מסימני החנטה אלא אם כן נסבור שהמונח "משיוציאו" מתייחס לעלים(5). בהצעה שניה כתב:
"החרוב והזית הם הגדולים שבין עצי הפרי ועצם טוב לבנייה ולעשיית כלים. לעיתים כשעצים אלו מזקינים ונעשים חלולים, ערך עצם עולה על ערך הפירות שהם מניבים. לגבי מינים אלה האריכו ב"ה את העונה שמותר לקצצם, עד לחנטת הפרי. ואשר לגפנים, אצלם הפוך המצב, שעצם חסר תועלת כמעט, ואם החליט בעליהם לכרתם, סימן שיבולם מועט ביותר, לא ייגרם אפוא נזק רב לאוספי פירות שביעית אם תידחה תקופת איסור כריתתם".
לא מובן לי כיצד ייתכן שעצת עצים חלולים תהייה בעלת ערך רב כאשר מדובר במינים המשמשים לבנייה ועשיית כלים.
לענ"ד התשובה לשאלה במה התייחדו שלושת המינים היא שבניגוד לפירות אחרים שבהם נשירת עלי הכותרת של הפרח וחשיפת השחלה מעידים על תחילת התפתחות הפרי הרי שבחרוב הפרחים עצמם (ליתר דיוק השחלה) החסרים עטיף (עלי גביע ועלי כותרת) נראים כפירות (תמונה 1). מסיבה זו יש צורך בסימן נוסף המצביע על המעבר מפרח לפרי. באופן דומה ניתן לטעון שגם בגפן ובזית המעבר מפרח לפרי איננו ניכר מתוך נשירת עלי הכותרת ולכן נתנו חז"ל סימן אחר. פרחי הגפן הסגורים דומים לשחלה ואילו פרחי הזית קטנים וקשה לזהות את תחילת התפתחות הפרי (ראו במאמר "סמדר אסור מפני שהוא פירי" (פסחים, נב ע"ב)).
 |
|
 |
|
תמונה 1. חרוב - פריחה נקבית |
|
תמונה 2. חרוב - תחילת התפתחות החרובים |
 |
|
 |
|
תמונה 3. חרוב - פרי בשל |
|
תמונה 4. חרוב - פירות בוסר |
(1) אמנם הירושלמי מתייחס רק לחרוב וקובע שמועד תחילת איסור קציצת האילן זהה לחנטה אך ייתכן וגם בזית וגפן מתלכדים שני מועדים אלו ואם כן מנתה המשנה גם את סימני החנטה בשני מינים אלו ולא רק בחרוב.
(2) לכאורה נראה שהמועד "משיוציאו" בשאר האילנות לבית הלל זהה ל"כל האילנות משיוציאו" לבית שמאי. לדעת תוס' "אנשי שם" על המשנה "כל האילנות משיוציאו" לבית הלל הוא מועד מאוחר יותר מאשר "כל האילנות משיוציאו" לבית שמאי. ב"קול הרמ"ז" אנו מוצאים: "ושאר כל האילן משיוציא. האי משיוציא לאו כדרישא אלא שיוצי' בוסר וכ"כ הר"מ בפ"ה והכי מוכח במתני' דדוקא הני תלת בעי' שעור לפירותיהן אבל השאר משיוציא פרי. ועוד דאי האי משיוציא הוא כדרישא לישתקו ב"ה מיניה ולא לימרו אלא הני תלת".
(3) הסבר זה בשם הרש"ס הובא בפירוש י. פליקס למסכת שביעית (עמ' 290). את הסבר זה מצאתי בספר "שושנים לדוד" אך לא ברש"ס.
(4) טענה זו תמוהה לאור כך שהחרובים מרים עד ההבשלה גם כאשר הם "משולשלים" הם עדיין ירוקים (תמונה 4). מצאנו ב"פרי מגדים" (או"ח, אשל אברהם, סי' ר"ב ו'): "ויש אומרים. עיין מ"א. מפרש דברי בדק הבית שחולק הן על הטור, והן על מה שכתב דחרובין משישרשרו, דחרובין אף לאחר שרשרו מרין הם ואין מברך עד שיהא ראוי לאכילה, ומשום הכי לא כתב הר"מ מזה כלום דכל שאין ראוי ומר אין מברכין רק פרי האדמה, ודלא כמו שכתוב בשו"ע, ואפשר דהמחבר נמי הכי קאמר ובלבד שלא יהא מר, וחרובין אף לאחר שרשרו מרים המה וכו'".
(5) רש"י (פסחים, נב ע"ב): "משיוציאו - תחילת העלין בימי ניסן". בברכות (לו ע"ב) פירש: "משיוציאו - את הפרי".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
