כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > תמר מצוי - "שתתמר כדקל" (כתובות קיא ע"ב)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים – תמר מצוי

"ת"ר: יהי פסת בר בארץ בראש הרים - אמרו: עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים; ושמא תאמר, יש צער לקוצרה? תלמוד לומר: ירעש כלבנון פריו, הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (כתובות, קיא ע"ב).

שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera

נושא מרכזי: התמר כסמל לעץ גבוה וקשה לטיפוס?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

מבוא

בדוגמאות רבות בספרות חז"ל ניתן לראות שצמחים ובעלי חיים המוזכרים בהקשר להלכות שונות אינם נבחרים באקראי אלא זוכים לתפקיד קבוע ב"מחזה" שבו הם משתתפים (הקישוריות על גבי השמות להלן מובילות לטורים שנכתבו עליהם בהקשר זה). החרדל משמש במקומות רבים כדוגמה לפרי קטן במיוחד ואילו הרימון הוא הפרי הגדול ביותר. האגוז מייצג כושר ציפה מעולה במים. העז זכתה למוניטין של בעל חיים "שובב" שידו בכל ויד כל בו. העורב מוזכר בדרך כלל כבעל חיים החוטף בשר והעכבר כמזיק האוכל מ"כל הבא לפה" כולל פריטים שאינם מזון מקובל. ייתכן והשימוש הקבוע בצמחים ובבעלי חיים אלו איננו רק בגלל התכונות הקבועות בהם אלא גם משום שהם מהווים סמל לאותן תכונות. היתרון בשימוש בסמלים קבועים הוא בכך שהדובר המשתמש בדוגמאות אלו איננו זקוק להוספת הבהרות לכוונתו.

היבט נוסף המצדיק את איסוף ההתייחסויות השונות של חז"ל לצמחים ובעלי חיים הוא האפשרות לזהות את מינים אלו ולהתאימם לשמות בעברית המתחדשת. כדוברי עברית אין אנו מודעים תמיד לכך שהשמות שבהם אנו משתמשים היום אינם מייצגים בהכרח את השמות המופיעים בספרות חז"ל. הגלות הארוכה והניתוק מנוף הארץ גרמו בהכרח לאיבוד מסורות זיהוי רבות וחידושן דרש ועדיין דורש עמל מחקרי רב. לדוגמה, ייתכן ובעל החיים הנקרא בפינו חולדה כלל איננו ה"חולדה" המופיעה בספרות חז"ל משום שאין וודאות שבעל חיים זה היה קיים בארץ באותה תקופה. ראיה חותכת לבעייתיות הרבה בזיהוי היא המחלוקות הרבות הקיימות בין המפרשים והחוקרים בתחום זה. זיהוי עץ התמר המופיע במקרא ובספרות חז"ל נחשב כוודאי, לא רק בגלל מסורת זיהוי לשונית, אלא בעיקר בגלל התיאורים הרבים שלו במקורות שאינם מותרים ספק ביחס לזהותו. בניגוד לתמר הרי שקיימים צמחים ובעלי חיים רבים המוזכרים בשמם בלבד או מתוארים באופן חלקי ולכן אינם ניתנים לזיהוי או שזיהוים מסופק מאד. כזה הוא למשל התחש המקראי והעופות הטמאים שהתורה מנתה בפרשת שמיני.

התמר כסמל לעץ גבוה

התמר מסמל עץ גבוה וזקוף על כל המשתמע מכך. הדגש הוא על הגזע הגבוה החסר ענפים צדדיים, תכונות בעלת השלכות רבות להקשרים בו הוא מוזכר. כאשר המדרש מתאר שפע הוא אומר: "עתידה חטה שתתמר כדקל". הדקל הגבוה מסמל את גודלה של החיטה. ייתכן ודווקא הדקל נבחר לסמל את גודל החיטה ולא הארז הגבוה ממנו משום שהארז הוא אילן סרק ולכן אינו מסמל ברכה בפירות. על פי הרד"ק (תהלים, צב י"ג) פירוש הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" קשור לגובהו של התמר: "צדיק כתמר. המשׁילוֹ לתמר ולארז, לפי שהם גבוהים מכל האילנות וכו'". ייתכן והדקל נבחר לסמל את גובהה של החיטה גם בגלל הדמיון במבנה הכללי. בשניהם החלק הפורה מרוכז ב"צמרת". שבולת החיטה נישאת על קנה דק בדומה לפירות הדקל הנישאים על גזע צר יחסית. מלעני השבולת הפונים כלפי מעלה מזכירים את סידור העלים בדקל (תמונות 1-2)..


תמונה 1. דקלים		תמונה 2. חיטת הלחם

דוגמה לשימוש בדקל כסמל לדבר גבוה אנו מוצאים בפתרון שפתר בר הדיא את חלומו של אביי (ברכות, נו ע"א): "אמרי ליה (אביי ורבא): חזן חביתא דתלי בדיקלא, לאביי אמר ליה: מדלי עסקך כדיקלא. לרבא אמר ליה: חלי עסקך כתמרי"(1). מקור נוסף הקשור לגובה הדקל והעובדה שאינו מסתעף מופיע בגמרא ביבמות (סד ע"ב): "והתניא: ניסת לראשון ומת, לשני ומת - לשלישי לא תנשא, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא. בשלמא גבי מילה, איכא משפחה דרפי דמא, ואיכא משפחה דקמיט דמא, אלא נישואין מאי טעמא? א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: מעין גורם; ורב אשי אמר: מזל גורם. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאירסה ומית; אי נמי, דנפל מדיקלא ומית"(2) (יבמות, סד ע"ב). שני מאפיינים אלו, גובה רב והעדר ענפים צדדיים, מהווים רקע לבחירתו כעץ שהנפילה ממנו עלולה לגרום למוות. לא בכדי אומר המדרש (בראשית רבה, תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ': "... ומה תמרה וארז כל מי שהוא עולה לראשן ואין משמר את עצמו הוא נופל ומת, כך כל מי שהוא בא להזדויג לישראל סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם".

הגובה הרב של העץ, העובדה שהפירות מתפתחים בצמרת בלבד (וקטיפתם אפשרית רק על ידי טיפוס) והקושי לטפס עליו בגלל היעדר ענפים צדדיים (ענפים שהיו יכולים לבלום את הנפילה) מגדילים את הסכנה שבנפילה מהתמר. כמובן שניתן לטעון שבחירת התמר היא בגלל היותו עץ הפרי הנפוץ ביותר בבבל אך אם זו הסיבה היחידה מדוע נקבה הגמרא בשמו ולא נאמר "עץ" באופן כללי. טענה אפשרית אחרת היא ש"מעשה שהיה כך היה". ייתכן ואכן כך הם פני הדברים ברוב איזכורי התמר בתלמוד אך בסוגייתנו טענה זו בלתי אפשרית שהרי מדובר בהצעה תיאורטית ל"נפקא מינה" בין שני נימוקים לריבוי מקרי המוות של בעלי אשה.

הסכנה שבטיפוס על דקל מסבירה היטב את הצורך למדוד את גובהו באופן עקיף כלומר ללא טיפוס. על שיטת מדידה זו אנו לומדים בגמרא בעירובין (מג ע"ב): "הרוצה לידע כמה עומקו של גיא מביא שפופרת ומביט בה, וידע כמה עומקו של גיא. והרוצה לידע כמה גובהו של דקל מודד קומתו וצלו, וצל קומתו, וידע כמה גובה של דקל". מפרש רש"י: "גובהו של דקל - ומתיירא לעלות בו ולמודדו". האדם "מתיירא" לטפס על הדקל הן בגלל גובהו הרב והן בגלל הקושי לטפס עליו בביטחון (על הרצון למדוד את גבהו של הדקל ראו במאמר "והרוצה לידע כמה גובהו של דקל").

אנו לומדים על התמר כעץ גבוה במיוחד גם בגמרא בעבודה זרה (סא ע"א): "אמר רב יוסף: וחלון כרשות הרבים דמי, ואשפה כרשות הרבים דמי, ודיקלא כרשות הרבים דמי. פסיק רישיה פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר למה ליה דסליק התם? ומאן דשרי זימנא דאבדה ליה בהמה וסליק לעיוני בתרה"(3). מתוך מהלך הסוגיה נוכל ללמוד על שני מאפיינים אנטומיים של הדקל. בראשיתה של הסוגיה, כאשר רב יוסף מונה את הדקל כמקום תצפית שממנו ניתן לראות אם הגוי נוגע ביין, ניתן היה לסבור שהדקל נבחר רק בגלל היותו עץ הפרי הנפוץ בבבל. רק לאחר הסבר מחלוקתם של רב אחא ורבינא ברור שהדקל נבחר גם משום היותו העץ הגבוה ביותר ולכן ניתן להשקיף מצמרתו למרחק רב. גם לאחר קציצת ראשו, כאשר כבר אין עליו פירות, נותר לו תפקיד כ"מגדל תצפית" ולעיתים טיפסו עליו על מנת לחפש בהמה שאבדה (בתמונה 1 ניתן לראות את יחסי הגובה בין הבית וכלי הגובה המיוחד המאפשר להגיע לצמרת הדקל).

התמר כעץ קשה לטיפוס

מקורות רבים מתייחסים לדקל כעץ קשה לטיפוס. קושי זה נובע, כאמור, מכך שלדקל אין ענפים צדדיים בגלל מבנהו האנאטומי (ראו את ההסבר ב"הרחבה"). הקושי בטיפוס מצטרף לגובהו של הדקל כהסבר לסכנה המיוחדת הקיימת בטיפוס עליו שעליה עמדנו בסעיף הקודם. בגמרא במגילה (כח ע"א) אנו לומדים: "שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה. סליק יתיב ארישא דדיקלא, אמר ליה: רבי, אם נאמר כבש למה נאמר אחד? אמר להו: צורבא מדרבנן הוא, שבקוהו"(4). כאשר אנו קוראים על כך שרבי עקיבא נמלט ממשרתיו של רבי נחוניא על ידי טיפוס על דקל צצה השאלה מדוע דווקא עליו? לכאורה, כאמור, ניתן להשיב שהיה זה העץ הקרוב ביותר ו"מעשה שהיה כך היה" אולם, אם כן, מדוע טרחה הגמרא לכתוב את שמו? אמנם שאלות מעין אלו עולות מדי פעם במדור "החי והצומח בתלמוד" אך מעניין לגלות שגם הרש"ש התחבט בשאלה זו: "סליק יתיב ארישא דדיקלא – יתכן משום דבדקל קשה לעלות כדאיתא רפ"ד דפאה לכן סליק עליה כדי שלא יוכלו לעלות אחריו מהר". כוונת הרש"ש היא המשנה: "הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים וכו'". על פי המפרשים ייחודו של הדקל הוא בכך שקשה לטפס עליו. מפרש הריבמ"ץ: "בחליקי איגוזים בעל הבית מוריד ומחלק - פי' דלית גפן גדולה המודלה על גבי עצים או על גבי אילנות אחרות. מנ' הני מילי, דכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך, מיכן שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע, יכול אף בדלית ובדקל כן, ת"ל קציר, מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהן כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהן כגדול וכו'". מפרש הרא"ש את הסיבה לקושי בטיפוס: "בדלית - ענבים מודלים על גבי כלונסאות ויש סכנה בעלייתם וכן דקל שהוא גבוה מוריד ומחלק וכו'".

גם מפירוש הרשב"ם בבבא בתרא (סט ע"ב) נוכל ללמוד על הקושי לטפס על הדקל. נאמר שם בגמרא: "אמר רב: כל שעולין לו בחבל הוי שיור, כל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור. ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו לא הוי שיור, כל שאין העול כובשו הוי שיור, ולא פליגי הא בדיקלי הא באילני"(5). מפרש הרשב"ם: "כל שעולין לו בחבל - ללקט פירותיו חשיב אילן, ובדקל מיירי כדמפרש לקמיה, שגבוה הרבה ופירותיו בראשו. הא באילני - שהעול כובשו דשיעור דעליית חבל לא שייך בהו דבלא חבל עולין בכל שאר אילנות על ידי ענפים המתפצלים לכל צד ושיעורא דכבישת עול נמי איכא למימר דלא שייך בדיקלי דאפילו היכא דכביש ליה עול חשיב הוא אם עולין לו בחבל".

הסוגייה עוסקת באדם שמכר שדה לחבירו והתנה שהאילנות שבתוכה לא ימכרו עימה. השאלה היא אלו מהצמחים בשדה נכללים בהגדרת אילן ולכן אינם נמכרים עם השדה ("שיור"). הגמרא דנה בשאלת ההגדרה של אילן לא רק כשלעצמה אלא גם בכפוף לסוגי העצים השונים שהיו באותה עת בשדה. למסקנת הגמרא קיימת אבחנה בין דקלים לעצי פרי אחרים ודברי רב ודייני הגולה מתייחסים לשני הסוגים. רב מגדיר דקל כאילן רק כאשר הוא גדול עד כדי כך שיש צורך לטפס עליו בעזרת חבל על מנת לקטוף את פירותיו. הדקל החד פסיגי (ראו גם ב"הרחבה") איננו מצמיח ענפים צדדיים ולכן אין אפשרות נוחה לטפס עליו ללא חבל. הדגשנו את דברי הרשב"ם "ופירותיו בראשו" שהרי רק בראש הדקל יש התפתחות של עלים, פרחים ופירות. דייני הגולה מתייחסים לעצים דו-פסיגיים ובהם עובי הגזע מגדיר את גיל וגודל העץ. עץ צעיר שעדיין לא התעבה נשאר גמיש ולכן מתכופף תחת לחץ העול. עצים מבוגרים שפיתחו גזע עבה אינם מתכופפים. בדקל לא ניתן להשתמש בקריטריון זה (כדברי הרשב"ם) משום שהדקל החד-פסיגי לא מתעבה וקוטרו נשאר קבוע במהלך כל חייו.

צל התמר

היעדר ענפים צדדיים מעניק לתמר צל יוצא דופן בהשוואה לעצים אחרים. הדבר הנובע מכך שעליו מרוכזים בצמרת ויחד עם זה הם רחוקים מבסיסו. על פי הרד"ק (תהלים, צב י"ג) פירוש הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" הוא: "צדיק כתמר. המשׁילוֹ לתמר ולארז, לפי שהם גבוהים מכל האילנות. ובדרש (שוחר טוב): מה התמרה הזאת צִלָּהּ רחוק ממנה, כך הצדיקים מתן שכרן רחוק מהם עד לעולם הבא וכו'". צלו של התמר "רחוק ממנו" שהרי, כאמור, הוא גבוה ועליו מרוכזים בצמרת (6). התייחסות לגובה התמר ולאופי צילו מופיעה גם בגמרא במגילה (יד ע"א): "והיא יושבת תחת תמר, מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד. דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים". ובהמשך: "מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד". מפרש רש"י: "משום יחוד - שהוא גבוה, ואין לו צל, ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית". היעדר הצל נובע מכך שלדקל אין ענפים צדדיים.


תמונה 3. גדיד בעזרת כלי גובה בשדה אליהו צילם: חנוך פלסר		תמונה 4. צילם: חנוך פלסר


תמונה 5. מטע תמרים – שדה אליהו		תמונה 6. דקל ושינגטוניה ניתן לראות את היחס בין עובי הגזע הדק לגובה העץ

הרחבה

הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים הקודמים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב (ראה בשרטוט).

תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל.

הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור" (ראו בהרחבה במאמר "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד"). חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול.

בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.

המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע. תופעה בוטנית זו עשוייה לשפוך אור על סוגייתנו וסוגיות נוספות:

א. "אמרי נהרדעי: האי מאן דזבין דקלא לחבריה - קני ליה משפוליה עד תהומא מתקיף לה רבא, ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך, עקור כורכמא דרישקא וזיל? אלא אמר רבא: בבא מחמת טענה" (7) (בבא בתרא, לז ע"ב). ייתכן והקוטר הקטן של גזע הדקל הביא לבחירתו כדוגמא גם בדברי נהרדעי. הסוגייה עוסקת בשאלה האם מוכר עצים לחבירו מכר עמם גם את הקרקע. המוכר שלושה עצים מכר גם קרקע ואילו המוכר עץ אחד לא מכר קרקע. במוכר שני אילנות חולקים ת"ק ורבי מאיר במשנה (בבא בתרא, פ"א ע"א). רצף המצבים (שלושה עצים, שני עצים ועץ אחד) הוא במגמה כזו שהקטנת מספר העצים הנמכרים מקטין את הזיקה לקרקע עד למוכר עץ אחד שבו לכו"ע אין לקונה קרקע. נהרדעי חידשו שלמרות שהמכר היה של עץ אחד, ועץ החסר נוף בחלקו התחתון, הקונה זכאי בשטח שמתחתיו (למסקנה הדין כך רק כאשר הקונה טוען שקנה אותו באופן מפורש).

ב. "ההוא דאמר להו פלגא לברת, ופלגא לברת, ותילתא לאיתת בפירי. איקלע רב נחמן לסורא, עול לגבי רב חסדא, אמר ליה: כי האי גוונא מאי? אמר ליה: הכי אמר שמואל, אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו אבדה כתובתה. אמר ליה: אימור דאמר שמואל התם דאקני לה בגופה דארעא, הכא פירא הוא" (8)(בבא בתרא, קלב ע"ב). בסוגיה זו מובאים דברי שמואל האומר שאשה שבעלה הקנה לה חלק בקרקע אבדה כתובתה. כדוגמא לקניין נוקט שמואל: "אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו". כפי שעולה מהדו-שיח בין רב חסדא ורב נחמן, קיימת אבחנה בין אם הבעל הקנה לאשה מטלטלין ובין אם הקנה קרקע ואפילו קנין זמני. בדברי הרשב"ם: "אלא דקל אחד - לאכול פירותיו עד שייבש האילן ושוב אין לה בקרקע כלום וכו'". לאור דברים אלו ניתן לומר ששמואל חידש שקניין מינימלי בקרקע (ורק בקרקע) די בו כדי לשלול את זכות האשה בכתובה. הדקל הוא הדוגמא הטובה ביותר מבין עצי הפרי לקנין מינימלי בקרקע שהרי כל חייו הוא נשאר דק ולכן תופס שטח קטן מאד בקרקע. בניגוד לעצים אחרים המתעבים הן בגזע עצמו והן בענפים המשתרעים לכל עבר כפי שראינו לעיל בסעיף א'. שמואל חידש שלא רק בעצים גדולים בעלי נוכחות גדולה בקרקע איבדה כתובתה אלא גם בעץ שכמעט איננו תופס שטח בקרקע. אגב, מסיבה זו ניתן לנטוע עצי דקל בצפיפות רבה כפי שניתן לראות במטעי תמרים (ראה תמונה). קשה להניח שהדקל נבחר בצרוף המילה "אפילו" בגלל חשיבותו הרבה כמקור לפרי משובח, משום שאז אין בו רבותא.

(1) פירוש: אמרי ליה [אמרו לו]: חזן חביתא דתלי בדיקלא [ראינו חבית התלויה בדקל]. לאביי אמר ליה [לו] כפתרון: מדלי [ירום] עסקך כדיקלא [כדקל]. ואילו לרבא אמר ליה [לו]: חלי [ימתק] עסקך כתמרי [תמרים}, שהם זולים מאד בבבל, וכך תאלץ למכור את סחורתך.
(2) פירוש: וְהָתַנְיָא [ואכן כן שנינו בברייתא]: נִיסֵּת אשה לָרִאשׁוֹן וּמֵת, לַשֵּׁנִי וּמֵת, לַשְּׁלִישִׁי לֹא תִּנָּשֵׂא, אלו דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לַשְּׁלִישִׁי תִּנָּשֵׂא, לָרְבִיעִי לֹא תִּנָּשֵׂא. ושואלים: בִּשְׁלָמָא [נניח] גַּבֵּי (אצל) מִילָה אפשר להסביר מה טעמה של החזקה בזה: אִיכָּא [יש] מִשְׁפָּחָה דְּרָפֵי דָּמָא [שדָמָהּ רפה] ואינו נקרש היטב ושותת בלי להיעצר וְאִיכָּא [ויש] מִשְׁפָּחָה דְּקָמֵיט דָּמָא [שדמה נקרש], אֶלָּא נִישּׂוּאִין מַאי טַעֲמָא [מה הטעם] שנחשוש אפילו כשיש חזקה? אָמַר לֵיהּ [לו] רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי: הָכִי [כך] אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב הוּנָא: מַעְיָן גּוֹרֵם, כלומר, יש איזה חולי באשה זו, שביאתה גורמת לבעליה למות. וְרַב אַשִׁי עצמו אָמַר: המַזָּל שלה הוא זה שגּוֹרֵם שבעליה מתים. ושואלים: מַאי בֵּינַיְיהוּ [מה ההבדל למעשה ביניהם] אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ [יש ביניהם] הבדל למעשה, כגון שאֵירְסָהּ וּמִית [ומת] אחד מהם, לפני נישואין, אִי נַמִי [או גם כן] שנָפַל מִדִּיקְלָא וּמִית [מדקל ומת], שאם החשש הוא בגלל הביאה הרי במקרים אלה היה המוות מסיבות אחרות, ולדעת החוששים משום מזל יש לחשוש גם כאן.
(3) פירוש: אָמַר רַב יוֹסֵף: וְחַלּוֹן של ישראל פתוח לאותו מקום כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי [נחשב], וְכן אַשְׁפָּה (מקום שמשליכים בו גרוטאות וכיוצא בהן) כיון שהולכים ועומדים עליה רבים כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי [נחשב], וְדִיקְלָא [ודקל] נמצא סמוך למקום כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמֵי [נחשב], משום שהגוי חושש שאדם העולה בדקל יראנו. אם היה פְּסִיק רֵישֵׁיהּ [חתוך ראשו] של הדקל פְּלִיגִי בָּהּ [נחלקו בכך] רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר [אחד מהם אוסר], וְחַד שָׁרֵי [ואחד מהם מתיר]. ומפרטים: מַאן דְּאָסַר [מי שאוסר] סבור שבדקל שכרות ראשו, הואיל ואין פירות צומחים בו לָמָּה לֵיהּ דְּסָלֵיק הָתָם [לו שיעלה לשם], ולכן אינו חושש שיעלו בראש הדקל ויראוהו. וּמַאן דְּשָׁרֵי [ומי שמתיר] סבור: זִימְנָא דְּאָבְדָה לֵיהּ [פעמים שאובדת לו] בְּהֵמָה לאדם, וְסָלֵיק לְעַיּוּנֵי בַּתְרָהּ [ועולה על הדקל כדי לחפש אותה מרחוק], ולכן חושש הגוי ואינו נוגע, שמא יראו מה הוא עושה ביין.
(4) גרסה אחרת של המדרש (בראשית רבה, תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ') מייחסת את תכונה זו גם לארז: "מה תמרה וארז צילן רחוק כך מתן שכרן של צדיקים רחוק".
(5) פירוש: שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמר לו: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה [באו סריסיו, משרתיו של ר' נחוניא והיכו אותו] את ר' עקיבא, כאדם השואל שאלות סרק, כאילו תוהה ומתרעם למה הוא זקן כל כך. ברח מהם, סליק יתיב ארישא דדיקלא [עלה וישב על ראש הדקל] אמר ליה [לו] לר' נחוניא: רבי, יש לי שאלה, נאמר: "הכבש אחד", ויש להבין, אם (מאחר) שנאמר "כבש" למה נאמר גם "אחד"? שהרי די היה לומר "כבש", וכיון ששמע רבי נחוניא שאלה זו שהיא שאלת חכם, אמר להו [להם] למשרתיו: צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] הוא זה, שבקוהו [הניחו לו].
(6) פירוש: אָמַר רַב: אם מכר לו שדה ואמר שאין האילנות בכלל, הרי כָּל אילן שהוא גדול עד שֶׁעוֹלִין לוֹ בְּחֶבֶל כדי להוריד פירותיו הָוֵי [הרי זה] שִׁיּוּר ואינו נקנה בכלל השדה. וכָּל שֶׁאֵין עוֹלִין לוֹ בְּחֶבֶל לֹא הָוֵי [אין זה] שִׁיּוּר, והריהו נמכר עם השדה. וְדַיָּינֵי גוֹלָה אָמְרִי [אומרים]: כָּל אילן שֶׁהָעוֹל שעל השוורים החורשים כּוֹבְשׁוֹ (מכופף אותו) תוך כדי החרישה והאילן אינו מעכבו לָא הָוֵי [אינו] שִׁיּוּר, שאילן שאינו חשוב הוא, כָּל שֶׁאֵין הָעוֹל כּוֹבְשׁוֹ הָוֵי [הריהו] שִׁיּוּר. ומעירים: וְלָא פְּלִיגִי [ואין הם חלוקים בהלכה], כי הָא [זה] שאמר רב כל שעולים לו בחבל מדובר בְּדִיקְלֵי [בדקלים], שאם היו גבוהים כל כך אינם נמכרים, הָא [זה] שאמרו דייני הגולה בְּאִילָנֵי [באילנות אחרים].
(7) פירוש: ועוד אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי [אמרו חכמי נהרדעא]: הַאי מַאן דְּזַבֵּין דִּקְלָא לְחַבְרֵיהּ [מי שמוכר דקל לחבירו] קָנֵי לֵיהּ מִשִּׁפּוּלֵיהּ [קונה אותו ואת הקרקע מתחתיתו] עַד תְּהוֹמָא [התהום]. מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רָבָא, מדוע קונה בעל האילן קרקע תחת האילן שלו? וְלֵימָא לֵיהּ [ושיאמר לו] בעל הקרקע: כּוּרְכְּמָא דְּרִישְׁקָא זַבֵּינִי [כרכום הגינה מכרתי] לְךָ, עֲקוֹר כּוּרְכְּמָא דְּרִישְׁקָא וְזִיל [את כרכום הגינה ולך], שלא מכרתי לך אלא זכות שימוש בקרקע לגידול הדקל, ולא את גופה של הקרקע! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כאן מדובר בְּבָא מֵחֲמַת טַעֲנָה, שהקונה טוען שהוסכם עם המוכר שהוא קונה את האילן והקרקע שתחתיו.
(8) פירוש: הַהוּא [אדם אחד, שכיב מרע] שאָמַר לְהוּ [להם] לעומדים סביבו: פַּלְגָּא לִבְרָת, וּפַלְגָּא לִבְרָת, וְתִילְתָּא לְאִיתַּת בְּפֵירֵי [חצי לבתי, וחצי לבתי האחרת, ושליש לאשתי בפירות]. אִיקְלַע [נזדמן] רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּי [נכנס אצל] רַב חִסְדָּא, אָמַר לֵיהּ [לו] רב חסדא: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי [כגון זה מהו]? מה עושים במקרה כזה? אָמַר לֵיהּ [לו] רב נחמן, הָכִי [כך] אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ לֹא הִקְנָה לָהּ לאשתו אֶלָּא דֶּקֶל אֶחָד לְשם פֵּירוֹתָיו אִבְּדָה על ידי כך כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר לֵיהּ [לו]: אֵימוּר [אמור] שאָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם [שם] בזמן שהקנה לה דקל לפירותיו דְּאַקְנֵי [שהקנה] לָהּ על כל פנים זכות בְּגוּפָהּ דְּאַרְעָא [של קרקע] שהרי הדקל מחובר לקרקע, הָכָא פֵּירָא הוּא [כאן רק פירות הם] שהקנה לה, ולא דבר בקרקע.

לעיון נוסף:

ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק התמר. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים