סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  


אלא שומשמי למאי חזי – שומשום

 

"רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו" (מועד קטן, יב ע"ב).

פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: שומשום מזרחי   שם באנגלית: Sesame   שם מדעי: Sesamum indicum - Sesamum orientale


נושא מרכזי:  מדוע היה צריך לייבש את השומשום לפני עצירת השמן? 


על אופן עצירת השמן מהשומשום אנו יכולים ללמוד משתי סוגיות בבבא בתרא: "ההוא דאמר ליה לחבריה: בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך, הויא הנהו חנואתא אבראי, דהוו שטחו בהו שומשמי. אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: תנינא, אם אמר בית המרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך, הרי כולן מכורין"(1) (סח ע"א). "פאפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא. הוו הנך עצורי בשיבבותיה דכי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה, אתא לקמיה דרב אשי א"ל כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגירי דיליה"(2) (כה ע"ב). משתי הסוגיות עולה שהפקת השמן התבצעה בבית בד בתהליך הדומה אולי להפקת שמן זית. מתואר כאן תהליך שגרם לתנודות בבית ואולי היו אלו תנועות הקשורות לסיבוב אבן כבדה הטוחנת את הזרעים. תהליך הסחיטה בלבד לא היה אמור להניע את הבית השכן.

מהשקלא וטריא של אביי ורב יוסף במועד קטן (יב ע"ב) "אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו" נוכל להסיק שהשומשום נעקר ("ולמיעקר שומשמי") כאשר הוא עדיין לח ולכן איננו ראוי להפקת שמן באופן מיידי. מפרש הריטב"א: "אלא שומשמי למאי חזיא - פירוש שהרי אינן ראוין לאכילה ולא לשמן עד שיכמשו לאחר זמן, ופרקינן משום נזייתא דאית בהו כלומר אותן שמתייבשין במחובר דהנהו חזו לאכילה או לעשות מהן שמן, אבל אותן שאינן יבשין לא חזו למידי, ורבינו האי ז"ל פירש לנזייתא דאית בהו הגרעינין שלהן ראויין להסקה"(3). המאירי מוסיף הסבר לכך שחלק מהזרעים הקדימו להתייבש: "... ואף על פי שהשומשמין אין ראוין לעשות מהן שמן עד שהם מתיבשים הרבה משנתלשו מכל מקום חזו לנזיאתא דאית בהו רצה לומר גרעינים הדקים שבהם שמתיבשים אף במחובר".

מקור נוסף ממנו ניתן משתמע הצורך לייבש את השומשום כתנאי להפקת השמן הוא דברי הגמרא בבבא בתרא (סח ע"א): "הנהו חנואתא אבראי, דהוו שטחו בהו שומשמי". מפרש הרשב"ם: "שטחו בה שומשמי - ליבשן כדי לעשות מהן שמן בבית הבד זה כדתנן (שבת דף כ"ד) בשמן שומשמין אבל עיקר תשמישן למכור פת ויין הוא". לאור העובדה שלא מצאנו צורך דומה לייבוש בזיתים וגידולי שמן אחרים עולה השאלה מדוע דווקא בשומשום יש צורך בייבוש ולא בצמחי שמן אחרים?

התשובה נעוצה בתופעה גנטית ייחודית לשומשום שנתאר בהמשך. אחת מהבעיות הקשות בגידול השומשום שהפכו אותו ללא כדאי כלכלית היא איסוף הזרעים הקטנים. השומשום מהווה בגמרא משל לפרי שאיסופו קשה במיוחד. הגמרא מסתפקת לגבי אדם המוצא קב שומשומין מפוזר: "קב שומשמין בארבע אמות מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי, ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו, או דלמא משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי, מפקר להו" (4) (בבא מציעא, כא ע"א). בניגוד לרוב גידולי הגרגירים שאינם מתפזרים(5), בשומשום לא הופיעה מוטציה המונעת את התבקעות ההלקטים ולכן עם ההבשלה וההתייבשות הם התבקעו(6). כתוצאה מכך הזרעים התפזרו ואיסופם דרש עבודת ידיים מרובה. אחת מהשיטות להתגבר על פיזור הזרעים היתה לעקור את היבול בעודו לח לפני ההבשלה. בעקירה המוקדמת נפתרה גם הבעיה של חוסר האחידות בעונת ההבשלה (גם במשק הערבי בימינו עוקרים את השומשום בעודו לח אם כי באופן סלקטיבי). מקובל לעקור את השומשום באופן ידני לאגוד את הצמחים כעומרים ולהניח אותם בערימות על גבי יריעה, כאשר פתחי ההלקטים מופנים כלפי מעלה (תמונה 1). לאחר ההבשלה והתבקעות ההלקטים מנערים אותם אל תוך סדין נקי וכך אוספים את הזרעים. ייתכן וגם אבותינו נזקקו לפתרון זה ולכן בשלב הראשון לפני הכניסה לבית הבד היה צורך לשטוח את היבול לייבוש. הייבוש היה חשוב לא רק לצורך הפרדת הזרעים אלא גם במניעת רקבון והפרעה לתהליך עצירת השמן.

מסיבה זו, של קושי באיסוף מכני, עד קום המדינה עיקר הגידול של השומשום היה במשק הערבי. בשנת 1943 גילה לנגהם מוטנט של שומשום שלא התבקע. מתחילת שנות ה – 60 פותחו זני שומשום שלא התבקעו והתאימו לאיסוף מכני ובעקבות כך נעשו ניסיונות לגדלו גם במשק היהודי אך השטחים הלכו והצטמצמו בגלל חוסר כדאיות שנבעה מכמה גורמים. א. למרות ההתקדמות בפיתוח הזנים הניצולת עדיין נמוכה בהשוואה לגידולים אחרים בגלל התפזרות זרעים. ב. ירידה דרסטית בשיעורי המס על גידול זה הפחיתה את כדאיות גידולו.




תמונה 1. ערימות שומשום פרושות לייבוש - בקעת בית נטופה           צילם: יצחק תור  
 

      
תמונה 2. שומשום מזרחי   תמונה 3. שומשום מזרחי - גבעולים והלקטים         צילם: יצחק תור

 
הרחבה

השומשום נזכר לפחות כ- 90 פעמים במקורות חז"ל השונים, הדבר מעיד על מידת התפוצה של השומשום בארץ. לא רק זאת, רוב המקורות מעידים על גידולו בארץ ולא על יבוא. כנראה שתפוצתו הנרחבת נבעה בעיקר בגלל תכולת השמן הגבוהה שלו. השומשום או השומשומין הוא אחד מגידולי השמן הראשונים שתורבת. עיקר השמוש הוא בזרעים לצורך הפקת שמן אך הם גם נאכלים בצורות שונות. במועד קטן (יב ע"ב) פירש רש"י: "לנזיי - כמו נזייתא דשיכרא (בבא קמא לה, א), לנזיי - גרעינין דאית בהו בשומשמין, דחזו למיעבד בהו משחא". השמן נחשב לשמן משובח לאכילה אך ניתן היה להשתמש בו גם למאור. במשנה נאמר: "אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים וכו'"ֶ(שבת, פ"ב מ"ב). "הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן, מֻתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן, מֻתָּר בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ, מֻתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים וכו'" (נדרים פ"ו מ"ט). מפרש הרמב"ם במשנה זו: "ושומשמין, נקרא בערבי אלסמ"ס". לדעת המפרשים מותר בשמן שומשומין שהרי הוא נדר משמן שהוא בסתם שמן זית ולא שמן שומשומין.

על העובדה שהשומשום נאכל ועל כך שגרגיריו קטנים ניתן ללמוד מהמשנה: "הַנּוֹפֵחַ בָּעֲדָשִׁים לְבָדְקָן אִם יָפוֹת הֵן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן ... וְהָאוֹכֵל שֻׁמְשְׁמִין בְּאֶצְבָּעוֹ, מַשְׁקִין שֶׁעַל יָדוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכִי יֻתַּן" (מכשירין פ"א מ"ו). גדלם הקטן של גרגירי השומשום לא מאפשר את אכילתם אלא על ידי אצבע.

הרמב"ם מתייחס לשומשום כקיטנית וכך גם מקובל בשפת היום יום. לעיתים מוזכר השומשום בנשימה אחת עם הקטניות לעניין הלכות פסח. אומר הרמב"ם (כלאים, פ"א ה"ח): "הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים. האחד מהן הוא הנקרא תבואה. והיא חמשה מינין, החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון. והשני מהן הוא הנקרא קטניות, והם כל זרעון הנאכל לאדם חוץ מן התבואה. כגון, הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן. והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה, והן שאר הזרעונין שאינן ראוין למאכל אדם. והפרי של אותו הזרע מאכל אדם, כגון זרע הבצלים והשומין וכו'". מהמשנה משתמע, לכאורה שהשומשום איננו קיטנית מתוך כך שהם נמנים בנפרד. "אֵלּוּ חַיָּבִין בַּמַּעַשְׂרוֹת וּפְטוּרִין מִן הַחַלָּה, הָארֶז, וְהַדחַן, וְהַפְּרָגִים, וְהַשֻּׁמְשְׁמִין, וְהַקִּטְנִיוֹת וכו'" (חלה, פ"א מ"ד). לאמיתו של דבר לפחות מנקודת מבט בוטנית אין השומשום קיטנית. הקטניות הן צמחים השייכים למשפחת הפרפרניים הניכרים במבנה פרח אופייני המזכיר סירה בעלת משוטים ומפרש (תמונה 4). השומשום הוא צמח ממשפחת השומשומיים הנכלל בסדרת הצינוריים בעל מבנה פרח המזכיר את בני משפחת הלועניים או השפתניים (תמונה 5). פרי השומשום הוא הלקט(7) בן שתי מגורות(8) מרובות זרעים ואילו פרי הפרפרניים הוא תרמיל. אדגים את ההבדל בעזרת הלקט ותרמיל של צמחים אחרים שתצלומיהם נמצאים ברשותי (תמונות 6-7).
 

ביולוגיה

משפחת השומשומיים היא משפחה קטנה המונה כ – 60 מינים ומוגבלת לארצות טרופיות וסוב טרופיות. אפריקה, אסיה, אוסטרליה והודו. המין החשוב ביותר מבחינה כלכלית במשפחה הוא השומשום המזרחי. למרות העובדה שרוב מיני הבר בסוג זה גדלים כצמחי בר לאפריקה שמדרום לסהרה הוכח שהביות הראשון של המין התרחש בהודו. נמצאו עדויות ארכאולוגיות לגידולו בעמק ההינדוס בשנים 2250 - 1750 לפני הספירה ועדויות מאוחרות יותר של זרעים מפוחמים מפקיסטן. בנוסף לכך הוכח שהמין המבויית דומה באופן מורפולוגי וציטוגנטי למין בר בהודו הנקרא Sesamum mulayanum Nair מהודו התפשט השומשום לארצות חמות באסיה, אפריקה והוכנס גם לאמריקה על ידי הפורטוגזים.

השומשום הוא צמח חד שנתי בגובה של 70-100 ס"מ. העלים נגדיים ודמויי ביצה והולכים וצרים כלפי מעלה. הפרחים גדולים בעלי מבנה פעמוני דו שפתני. השפה העליונה קצרה יותר מהתחתונה. הפרחים ערוכים כבודדים בחיקי העלים. קיימים כמה מופעים לצבע הכותרת: לבן, ורוד, כחול וסגול. הזרעים מכילים 50-60% שמן וכ – 20% חלבון. השומשום הוא גידול קיץ הנזרע בסוף האביב.

מחזור החיים נמשך כ – 90-100 ימים כאשר הפריחה מתחילה 30 יום לאחר הנביטה. ההפרייה בעיקר עצמית וההבשלה מפוזרת. הפריחה מתחילה כחודש לאחר ההצצה וההפריה עצמית, בעיקרה. אורך תקופת הגידול 90-100 יום. הפרי הוא הלקט שעיר וזקוף בעל 4 חריצי אורך הנפתח לאחר ההבשלה. ההבשלה בלתי אחידה. הזרעים זעירים (במשקל 4-5 גרם לכל 1,000) ובהלקט יש 100-80 זרעים. צבע הזרעים משתנה לפי הזן. הצמח קיצי, חובב חום ואור ומסתפק בכמויות משקעים קטנות יחסית ולכן ניתן לגדלו בתנאי בעל. יחד עם זאת, הוא דורש לחות גבוהה בקרקע ולכן זורעים אותו, למשל בבקעת בית נטופה, רק בקרקע לחה יחסית ורק בשנים גשומות.

שמן השומשום הוא מבין השמנים היקרים ביותר, הודות לאיכותו המעולה (ראה להלן בבבא מציעא ק"ד ע"ב). השמן חסר ריח, ואינו וכמעט אינו מתקלקל. השמן מכיל ריכוז גבוה יחסית לשמן המופק מצמחים אחרים, של חומצה לינולאית (9) ושל האנטי אוקסין sesamolin המסייע במניעת מחלות סרטן. הזרעים עשירים באופן יוצא מן הכלל בברזל, מגנזיום, מנגן, נחושת וסידן ומכילים ויטמין B1 וויטמין E. הזרעים מכילים פיטוסטרולים המפחיתים את רמות הכולסטרול בגוף. כדי לשפר את הקליטה של המינרלים יש לטחון או למעוך את הזרעים לפני הצריכה. המאכל הידוע "חלבה" שהוא למעשה תערובת של דבש ושומשום נאכל כבר בבבל העתיקה על ידי נשים כדי להאריך תקופת צעירותן ויופין ועל ידי חיילי רומא על מנת להתחזק. השומשום גורם לתגובות אלרגיות בחלק קטן מהאוכלוסייה הכללית (5-13 בני אדם לכל 100,000).
 

      
תמונה 4. אחירותם – משפחת הפרפרניים   תמונה 5. שומשום מזרחי

 

          
תמונה 6.  חצב - הלקטים בשלים   תמונה 7. טופח שעיר - תרמיל

  

 


(1) פירוש: מסופר: הַהוּא [אדם אחד] שאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ [לו לחבירו]: "בֵּית הַבַּד וְכָל תַּשְׁמִישָׁיו אֲנִי מוֹכֵר לְךָ", הָוְיָא הָנְהוּ חָנְוָאתָא אַבָּרָאי דְּהָווּ שָׁטְחוּ בְּהוּ שׁוּמְשְׁמֵי [היו שם אותן חנויות מבחוץ שבנוסף לשימושן הרגיל היו שוטחים בהן שומשומים] לייבשם, לפני שיפיקו מהם שמן, ונחלקו המוכר והקונה אם החנויות הללו הן בכלל המכר או לא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא הקונה לפני] רַב יוֹסֵף בתביעה, אָמַר לֵיהּ [לו] רב יוסף: תָּנֵינָא [שנינו], אִם אָמַר: "בֵּית הַמֶּרְחָץ וְכָל תַּשְׁמִישָׁיו אֲנִי מוֹכֵר לְךָ" הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין, משמע שגם זה נמכר. אָמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי לרב יוסף, וְהָא תָּנֵי [והרי שנה] ר' חִיָּיא: אֵין כּוּלָּן מְכוּרִין! (באדיבות ה"תלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(2) פירוש: איש אחד שנקרא פָּאפֵּי יוֹנָאָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר הֲוָה [היה], בָּנָה אַפַּדְנָא [ארמון] במקום מושבו, הָווּ הָנָךְ עָצוֹרֵי בְּשִׁיבְּבוּתֵיהּ [היו שם עושי שמן שומשומין בשכנותו], דְּכִי הָווּ דָּיְיקִי שׁוּמְשְׁמֵי הֲוָה נַיְידָא אַפַּדְנֵיהּ [שכאשר היו דכים את השומשומים היה נד רועד הארמון שלו], אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא לפני] רַב אַשִׁי להתלונן, אָמַר לֵיהּ [לו]: כִּי הַוָאן בֵּי [כאשר היינו בבית] רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן [היינו אומרים]: מוֹדֵי [מודה] ר' יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּילֵיהּ [בחיצים שלו]. ואף כאן, כיון שהם גורמים נזק ישיר, צריכים הם להרחיק.
(3)  שימוש נוסף אפשרי בשומשום מיד לאחר הקציר מובא על ידי הר"ן: "דחזינן לנזי דאית בהו. פירוש שהגרעינין נאכלין עם הדבש מבושלים". באופן זה פירש גם הרי"ד: "אמר ליה חזיין לנזיי דאית בהו. פירוש הגרעינין שלהן עושין מהן שמן, וגם נאכלין עם הדבש מבושלין".
(4) פירוש: קַב שׁוּמְשְׁמִין המפוזר בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מַהוּ? וצדדי השאלה: קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי [מה הטעם]? מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי [שאינם חשובים], וְשׁוּמְשְׁמִין כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבִי [שהם חשובים] ויקרים לָא מַפְקַר לְהוּ [אינו מפקיר אותם]. אוֹ דִּלְמָא [שמא] הטעם בקב חיטים הוא מִשּׁוּם דְּנָפֵישׁ טִרְחַיְיהוּ [שמרובה טירחתם] וְכָל שֶׁכֵּן שׁוּמְשְׁמִין, כֵּיוָן שהם זרעים קטנים ביותר דְּנָפֵישׁ טִרְחַיְיהוּ טְפֵי [שמרובה טירחתם יותר] מַפְקַר לְהוּ [מפקיר אותם].
(5) המעבר מחיטת הבר ושעורת הבר לזנים התרבותיים היה כרוך בשינוי גנטי שגרם לשבולים לא להתפרק לאחר ההבשלה. בטבע לשינוי כזה יש חסרון משום שהוא מונע את אפשרות פיזור הזרעים, אך בחקלאות הדבר מהווה יתרון מכריע ביכולת ניצול הגידול. 
(6) אחת מהתיאוריות לגבי מקור הסיסמה "סומסום היפתח" בסיפור "עלי בבא וארבעים השודדים", ששימשה לצורך פתיחת המערה, היא בהתנהגות תרמילי השומשום הנפתחים עם ההבשלה.
(7) הֶלְקֵט הוא פרי יבש המשמש מעין קופסה המכילה את הזרעים. ההלקט מורכב משתי שחלות או יותר הצמודות לפני ההבשלה ונפתח כאשר הפרי מבשיל. כאשר ההלקט מבשיל, השחלות נפרדות ליחידות הנקראות קשוות וכל אחת מהן מכילה זרע אחד או יותר.
(8) מגורה היא תא בתוך ההלקט. כל תא נוצר על ידי עלה שחלה אחד.
(9) חומצה לינולאית הינה חומצת שומן רב בלתי רוויה מקבוצת אומגה 6. היא נחשבת לחומצת שומן חיונית, כלומר כזו שהגוף אינו מייצר בעצמו, אך אנו מקבלים אותה בשפע מכל סוגי השמנים, הזרעים והדגנים המלאים.
 

 
תודה ליצחק תור על הערותיו החשובות.

 

רשימת מקורות:

מ. זהרי, עולם הצמחים (ע"מ 348-349).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 38-39).

Sesame From Wikipedia, the free encyclopedia

לעיון נוסף:

ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (326-328). על תולדות הגידול והמסחר בשומשום.
 
 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.



כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר