טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
הויא הנהו חנואתא אבראי, דהוו שטחו בהו שומשמי – שומשום מזרחי
"ההוא דאמר ליה לחבריה: בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך, הויא הנהו חנואתא אבראי, דהוו שטחו בהו שומשמי. אתא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: תנינא, אם אמר בית המרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך, הרי כולן מכורין" (בבא בתרא, סח ע"א).
פירוש: מסופר: הַהוּא [אדם אחד] שאָמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ [לו לחבירו]: "בֵּית הַבַּד וְכָל תַּשְׁמִישָׁיו אֲנִי מוֹכֵר לְךָ", הָוְיָא הָנְהוּ חָנְוָאתָא אַבָּרָאי דְּהָווּ שָׁטְחוּ בְּהוּ שׁוּמְשְׁמֵי [היו שם אותן חנויות מבחוץ שבנוסף לשימושן הרגיל היו שוטחים בהן שומשומים] לייבשם, לפני שיפיקו מהם שמן, ונחלקו המוכר והקונה אם החנויות הללו הן בכלל המכר או לא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא הקונה לפני] רַב יוֹסֵף בתביעה, אָמַר לֵיהּ [לו] רב יוסף: תָּנֵינָא [שנינו], אִם אָמַר: "בֵּית הַמֶּרְחָץ וְכָל תַּשְׁמִישָׁיו אֲנִי מוֹכֵר לְךָ" הֲרֵי כּוּלָּן מְכוּרִין, משמע שגם זה נמכר. אָמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי לרב יוסף, וְהָא תָּנֵי [והרי שנה] ר' חִיָּיא: אֵין כּוּלָּן מְכוּרִין! (באדיבות התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: שומשום מזרחי שם באנגלית: Sesame שם מדעי: Sesamum indicum - Sesamum orientale
נושא מרכזי: מדוע היה צריך לייבש את השומשום לפני עצירת השמן?
לריכוז המאמרים שנכתבו על השומשום הקש/י כאן.
על אופן עצירת השמן מהשומשום אנו יכולים ללמוד משתי סוגיות בבבא בתרא. בסוגייתנו אנו לומדים: "ההוא דאמר ליה לחבריה: בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך, הויא הנהו חנואתא אבראי, דהוו שטחו בהו שומשמי וכו'". בסוגייה קודמת למדנו "פאפי יונאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא. הוו הנך עצורי בשיבבותיה דכי הוו דייקי שומשמי הוה ניידא אפדניה, אתא לקמיה דרב אשי א"ל כי הואן בי רב כהנא הוה אמרינן מודי רבי יוסי בגירי דיליה"(1) (כה ע"ב). משתי הסוגיות עולה שהפקת השמן התבצעה בבית בד בתהליך הדומה אולי להפקת שמן זית. מתואר כאן תהליך שגרם לתנודות בבית ואולי היו אלו תנועות הקשורות לסיבוב אבן כבדה הטוחנת את הזרעים. תהליך הסחיטה בלבד לא היה אמור להניע את הבית השכן.
לדעת המפרשים היה צורך לייבש את השומשום הקצור כתנאי להפקת השמן ובאופן זה פירשו את דברי הגמרא. בסוגייתנו מפרש הרשב"ם: "שטחו בה שומשמי - ליבשן כדי לעשות מהן שמן בבית הבד זה כדתנן (שבת דף כ"ד) בשמן שומשמין אבל עיקר תשמישן למכור פת ויין הוא". למסקנה דומה ניתן להגיע מהשקלא וטריא של אביי ורב יוסף במועד קטן (יב ע"ב): "רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי. אמר ליה אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, כשותא חזי לשיכרא, אלא שומשמי למאי חזי? חזי לנזיי דאית בהו"(2). משאלת אביי משתמע שהשומשום נעקר ("ולמיעקר שומשמי") כאשר הוא עדיין לח ולכן איננו ראוי להפקת שמן באופן מיידי. מפרש הריטב"א: "אלא שומשמי למאי חזיא - פירוש שהרי אינן ראוין לאכילה ולא לשמן עד שיכמשו לאחר זמן, ופרקינן משום נזייתא דאית בהו כלומר אותן שמתייבשין במחובר דהנהו חזו לאכילה או לעשות מהן שמן, אבל אותן שאינן יבשין לא חזו למידי, ורבינו האי ז"ל פירש לנזייתא דאית בהו הגרעינין שלהן ראויין להסקה"(3).
המאירי מוסיף הסבר לכך שחלק מהזרעים הקדימו להתייבש: "... ואף על פי שהשומשמין אין ראוין לעשות מהן שמן עד שהם מתיבשים הרבה משנתלשו מכל מקום חזו לנזיאתא דאית בהו רצה לומר גרעינים הדקים שבהם שמתיבשים אף במחובר". לאור העובדה שלא מצאנו צורך דומה לייבוש בזיתים וגידולי שמן אחרים עולה השאלה מדוע דווקא בשומשום יש צורך בייבוש ולא בצמחי שמן אחרים?
התשובה נעוצה בתופעה גנטית ייחודית לשומשום שנתאר בהמשך. אחת מהבעיות הקשות בגידול השומשום שהפכו אותו ללא כדאי כלכלית היא איסוף הזרעים הקטנים. השומשום מהווה בגמרא משל לפרי שאיסופו קשה במיוחד. הגמרא מסתפקת לגבי אדם המוצא קב שומשומין מפוזר: "קב שומשמין בארבע אמות מהו? קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי, ושומשמין כיון דחשיבי לא מפקר להו, או דלמא משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן שומשמין כיון דנפיש טרחייהו טפי, מפקר להו"(4) (בבא מציעא, כא ע"א). בניגוד לרוב גידולי הגרגירים שאינם מתפזרים (5), בשומשום לא הופיעה מוטציה המונעת את התבקעות ההלקטים ולכן עם ההבשלה וההתייבשות הם התבקעו(6). כתוצאה מכך הזרעים התפזרו ואיסופם דרש עבודת ידיים מרובה. אחת מהשיטות להתגבר על פיזור הזרעים היתה לעקור את היבול בעודו לח לפני ההבשלה. בעקירה המוקדמת נפתרה גם הבעיה של חוסר האחידות בעונת ההבשלה (אם כי במשק הערבי בימינו עוקרים את השומשום באופן סלקטיבי).
מקובל לעקור את השומשום באופן ידני לאגוד את הצמחים כעומרים ולהניח אותם בערימות על גבי יריעה, כאשר פתחי ההלקטים מופנים כלפי מעלה. לאחר ההבשלה והתבקעות ההלקטים מנערים אותם אל תוך סדין נקי וכך אוספים את הזרעים. ייתכן וגם אבותינו נזקקו לפתרון זה ולכן בשלב הראשון לפני הכניסה לבית הבד היה צורך לשטוח את היבול לייבוש. הייבוש היה חשוב לא רק לצורך הפרדת הזרעים אלא גם במניעת רקבון והפרעה לתהליך עצירת השמן.
מסיבה זו, של קושי באיסוף מכני, עד קום המדינה עיקר הגידול של השומשום היה במשק הערבי. בשנת 1943 גילה לנגהם מוטנט של שומשום שלא התבקע. מתחילת שנות ה – 60 פותחו זני שומשום שלא התבקעו והתאימו לאיסוף מכני ובעקבות כך נעשו ניסיונות לגדלו גם במשק היהודי אך השטחים הלכו והצטמצמו בגלל חוסר כדאיות שנבעה מכמה גורמים. א. למרות ההתקדמות בפיתוח הזנים הניצולת עדיין נמוכה בהשוואה לגידולים אחרים בגלל התפזרות זרעים. ב. ירידה דרסטית בשיעורי המס על גידול זה הפחיתה את כדאיות גידולו.
תמונה 1. ערימות שומשום פרושות לייבוש - בקעת בית נטופה צילם: יצחק תור
 |
|
 |
|
תמונה 2. שומשום מזרחי |
|
תמונה 3. שומשום מזרחי - גבעולים והלקטים צילם: יצחק תור |
(1) פירוש: איש אחד שנקרא פָּאפֵּי יוֹנָאָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר הֲוָה [היה], בָּנָה אַפַּדְנָא [ארמון] במקום מושבו, הָווּ הָנָךְ עָצוֹרֵי בְּשִׁיבְּבוּתֵיהּ [היו שם עושי שמן שומשומין בשכנותו], דְּכִי הָווּ דָּיְיקִי שׁוּמְשְׁמֵי הֲוָה נַיְידָא אַפַּדְנֵיהּ [שכאשר היו דכים את השומשומים היה נד רועד הארמון שלו], אֲתָא לְקַמֵּיהּ [בא לפני] רַב אַשִׁי להתלונן, אָמַר לֵיהּ [לו]: כִּי הַוָאן בֵּי [כאשר היינו בבית] רַב כָּהֲנָא הֲוָה אָמְרִינַן [היינו אומרים]: מוֹדֵי [מודה] ר' יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּילֵיהּ [בחיצים שלו]. ואף כאן, כיון שהם גורמים נזק ישיר, צריכים הם להרחיק.
(2) פירוש: רב יהודה שרא למיעקר כיתנא, ולמיקטל כשותא, ולמיעקר שומשמי [התיר לעקור פשתן, ולהרוג, לקצץ כשות, ולעקור שומשומים]. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא כיתנא [נניח לגבי הפשתן] חזי [ראוי] הוא אפילו בחול המועד לחפיפה [לכסות] בו דברים, כשותא חזי לשיכרא [כשות ראויה לעשיית שיכר], להשתמש בה מיד, אלא שומשמי למאי חזי [השומשומים למה הם ראויים], שהרי הגבעולים קצרים ואינם ראויים לכיסוי, וגרעיני השומשומים צריכים זמן רב לייבוש עד שיהיה ניתן לעצור מהם שמן. אמר לו: חזי לנזיי דאית בהו [ראויים הם לפחות לשימוש לכוספא היוצאת מהם] לאחר סחיטת השמן מהשומשומים.
(3) שימוש נוסף אפשרי בשומשום מיד לאחר הקציר מובא על ידי הר"ן: "דחזינן לנזי דאית בהו. פירוש שהגרעינין נאכלין עם הדבש מבושלים". באופן זה פירש גם הרי"ד: "אמר ליה חזיין לנזיי דאית בהו. פירוש הגרעינין שלהן עושין מהן שמן, וגם נאכלין עם הדבש מבושלין".
(4) פירוש: קַב שׁוּמְשְׁמִין המפוזר בְּאַרְבַּע אַמּוֹת, מַהוּ? וצדדי השאלה: קַב בְּאַרְבַּע אַמּוֹת טַעְמָא מַאי [מה הטעם]? מִשּׁוּם דְּלָא חֲשִׁיבִי [שאינם חשובים], וְשׁוּמְשְׁמִין כֵּיוָן דַּחֲשִׁיבִי [שהם חשובים] ויקרים לָא מַפְקַר לְהוּ [אינו מפקיר אותם]. אוֹ דִּלְמָא [שמא] הטעם בקב חיטים הוא מִשּׁוּם דְּנָפֵישׁ טִרְחַיְיהוּ [שמרובה טירחתם] וְכָל שֶׁכֵּן שׁוּמְשְׁמִין, כֵּיוָן שהם זרעים קטנים ביותר דְּנָפֵישׁ טִרְחַיְיהוּ טְפֵי [שמרובה טירחתם יותר] מַפְקַר לְהוּ [מפקיר אותם].
(5) המעבר מחיטת הבר ושעורת הבר לזנים התרבותיים היה כרוך בשינוי גנטי שגרם לשבולים לא להתפרק לאחר ההבשלה. בטבע לשינוי כזה יש חסרון משום שהוא מונע את אפשרות פיזור הזרעים, אך בחקלאות הדבר מהווה יתרון מכריע ביכולת ניצול הגידול.
(6) בחקלאות המודרנית קיימים זנים חדשים שאינם מתבקעים ולכן ניתנים לקציר ממוכן.
תודה ליצחק תור על הערותיו החשובות.
רשימת מקורות:
מ. זהרי, עולם הצמחים (ע"מ 348-349).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 38-39).
Sesame From Wikipedia, the free encyclopedia
לעיון נוסף:
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (326-328). על תולדות הגידול והמסחר בשומשום.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
