טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ממאי דהאי בד כתנא הוא - פשתה תרבותית
"... מאי משמע דהאי שש כיתנא הוא? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: דאמר קרא בד - דבר העולה מן הקרקע בד בד. ואימא עמרא? עמרא איפצולי מיפצלא. כיתנא נמי איפצולי מפציל? כיתנא אגב לקותיה מפציל. רבינא אמר מהכא: פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם" (יומא, עא ע"ב).
פירוש: מַאי מַשְׁמַע [מהיכן שומעים אנו] בכלל דְּהַאי [שזה] ה"שֵׁשׁ" כִּיתָנָא [פשתן] הוּא? אָמַר ר' יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא: שאָמַר קְרָא [הכתוב] גם "שש" וגם "בָּד", ו"בד" נדרש: דָּבָר הָעוֹלֶה מִן הַקַּרְקַע בַּד בַּד, כלומר: כל חוט לעצמו, וכך הם חוטי הפשתן שכל גבעול צומח לבדו, ואינו כשאר הצמחים כגון צמר גפן שחוטיו סבוכים זה בזה. ומקשים: וְאֵימָא עַמְרָא [ואמור שהכוונה היא לצמר], שאף בו כל נימה צומחת לבדה! ומשיבים: עַמְרָא אִיפְצוּלֵי מִיפַּצְלָא [הצמר מפוצל הוא], שכל שערה מתחלקת לכמה שערות, ואם כן אינו מוגדר לגמרי כ"בד". ומקשים: כִּיתָנָא נַמִי אִיפְצוּלֵי מִפַּצֵיל [פשתן גם כן מתפצל הוא] לנימים בודדות! ומשיבים: אינו דומה, כִּיתָנָא אַגַּב לְקוּתֵיהּ מִפַּצֵיל [הפשתן, בניגוד לצמר, מתוך שמכים עליו הוא מתפצל] אבל בדרך צמיחתו צומח הוא אחד אחד, ולא בפיצולים. רָבִינָא אָמַר מֵהָכָא [מכאן] יש ראיה לדבר, שנאמר בפירוש בספר יחזקאל: "פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל ראשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֵם", משמע ש"שש" ו"בד" שנאמר בתורה, פשתים הם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum
שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ
נושא מרכזי לעיון: במה שונים סיבי הפשתן והצמר?
לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.
הגמרא מתארת את הפשתן כצמח שגבעוליו עולים מהקרקע כבודדים ואינם מסתעפים וכך מפרש רש"י במקום: "דבר העולה מן הקרקע בד בד - הפשתן והקנבוס אין להן בדים וענפים כעצים, אלא עלין, ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי"(1). באופן שונה מעט פירש בזבחים (יח ע"ב): "העולה מן הקרקע בד בבד - קנה יחידי מכל גיזעי ואין ב' קנים עולים מגזע אחד". את הרעיון ש"בד בבד" מבטא בדידות או נוכחות כיחיד אנו מוצאים בדברי רבי יוסי בן רבי חנינא האוסר לימוד תורה בבדידות: "רב אשי אמר: כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה, והיינו דא"ר יוסי בר' חנינא: מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו? חרב על צוארי שונאיהם של ת"ח, שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד וכו'" (מכות, י ע"א). פשתן שנזרע באדניות אכן התפתח מבלי שגבעוליו הסתעפו. העלים מסודרים לאורך הגבעול כדברי רש"י: "... הפשתן והקנבוס אין להן בדים וענפים כעצים, אלא עלין וכו'". רק לקראת הפריחה הסתעפו ראשי הגבעולים (ראה בתמונה). מתוך הספרות המדעית עולה שתופעה זו קיימת אך רק בזני הפשתן המשמשים לסיבים.
פשתן - פריחה
הפשתן הוא גידול תרבות במצרים ושומר כבר לפני 6,000 שנה והוא נחשב יחד עם השעורה והחיטה לאחד מהגידולים העתיקים ביותר. ההפצה של הפשתן מהמזרח הקרוב לאירופה מתועדת היטב. סבורים שגידול הפשתן במערב אירופה התחיל בשנת 3,000 – 5,000 לפני הספירה כאשר אוכלוסיות של נוודים למחצה מהמזרח התיכון התיישבו בחלקים מבלגיה והכניסו את גידול הפשתן. כבר מהעת העתיקה נועד לפשתן תפקיד כפול וגידלו אותו עבור סיביו ששימשו לאריגת בדים או עבור השמן האצור בזרעיו. במצרים העתיקה השתמשו בבדי פשתן על מנת לעטוף את המומיות המלכותיות ובנוסף לכך השתמשו בשמן פשתן בתהליך החניטה של הפרעונים. במשך זמן רב נמשך הניצול הכפול של הפשתן אבל בימינו פשתן הסיבים ופשתן הזרעים מייצגים מאגרי גנים שונים.
במהלך הביות והטיפוח למטרות השונות התפתחו שני זני פשתן עיקריים: 1. פשתן לסיבים. גבעולי פשתן זה גדלים לגובה (90 – 120 ס"מ) ואינם מסתעפים. 2. פשתן לזרעים. גבעולי פשתן הזרעים (פשתן שמן) קצרים בהרבה ומסועפים מאד. באיזור המערבי של אירואסיה (גוש היבשות אירופה ואסיה) גידול הפשתן הוא בעיקר עבור סיביו ואילו בחלק המזרחי של אירואסיה הגידול הוא בעיקר עבור שמן. הבדלי המבנה בין הזנים משקפים ככל הנראה את מטרת הגידול. התפרחות (המכילות בסופו של דבר את הזרעים) מתפתחות בקצה הגבעול ולכן לפשתן הסיבים, שאיננו מסועף, יש תפרחת בודדת בלבד בקצה הגבעול הבודד. בזן זה יש חשיבות בעיקר לאורך הגבעול ולכן הועדפו גבעולים ארוכים על פני תפרחות רבות. לעומת זאת בזן הזרעים הסיעוף חשוב משום שיש צורך במספר תפרחות גדול עד כמה שניתן על מנת לגדל זרעים רבים לצורך הפקת השמן ותכונה זו באה על חשבון אורך הגבעולים. ברור שדברי הגמרא מתייחסים לפשתן הסיבים משום שממנו הכינו את בגדי הכהונה.
אם לגבי הפשתן הדברים ברורים וחד משמעיים הרי שדברי הגמרא ביחס לצמר דורשים עיון נוסף. הקושי הוא המעבר בין הבנת הגמרא בהו"א לבין ההבנה במסקנה. בהו"א מבינה הגמרא, כפי שאכן נראה לעיננו, שהשערות בפרווה גדלות כל אחת לעצמה ויוצאת מזקיק נפרד (זקיק הוא צבר התאים בעור המפריש את השערה) ולכן נשאלת השאלה מדוע צמר לא נכלל ב"בד בבד". בדברי רש"י (זבחים, שם) : "ואימא עמרא - שאף הצמר עולה מן הבהמה בד בבד נימא נימא לבדה". תשובת הגמרא היא שהשערות מתפצלות בסופו של דבר (מאליהן) ואילו הפרדת גבעול הפשתן לסיביו היא רק בעזרת הכאה בעת העיבוד (ראה בתמונה את סיבי הפשתן). רש"י: "מיפציל - הנימא מתפצלת ומתחלקת לשנים על גבי בהמה מאליה". "כיתנא נמי מיפציל - לפני טוויתו כותשים הגבעול והוא נחלק לנימין הרבה". "אגב לקותא - שמכין אותו וחובטים אותו בעץ או בגלגל הוא נכתש ונחלק".
לענ"ד גוף השערות איננו מתפצל ולכן ברצוני להציע מנגנון שונה העשוי להסביר את כוונת הגמרא בדבריה "עמרא מיפצל". צילומים מיקרוסקופיים מלמדים שפני השטח של שערות הפרווה בכבשים אינם חלקים אלא בנויים מקשקשים הרעופים זה על זה. בנוסף לכך השערה, כאשר איננה מתוחה, מתפתלת ויוצרת מבנה סלילי צפוף. לעיתים קרובות מתלכדות שערות סמוכות ונראות כשערה בודדת. התלכדות זו עשוייה להתרחש כאשר זקיקי השערות צפופים מאד או כאשר יש לזקיק אחד כמה זקיקי משנה. השערות הקרובות מתלכדות בעזרת הסלילים הזעירים ובעזרת החיכוך הנוצר על ידי קשקשי השערה. מבנה זה של השערות הוא הבסיס לתעשיית הלבד הידועה לאדם מזה אלפי שנים. בתעשייה זו לחץ על גבי השערות גורם להן להתלכד וליצור מאסה הומוגנית אחת. שערות שעברו ליכוד בשלב כזה או אחר על גבי הבהמה עשויות להפרם בחלקן המרוחק ולגרום לכך שהשערה נראית כמפוצלת. בהו"א התייחסה הגמרא לצורת הגידול של השערה בבסיסה שבה כל שערה בוקעת מזקיק נפרד ואילו במסקנה ההתייחסות היתה למראה של חלק מהשערות על פני הפרווה. במבט שטחי על פני השטח אכן נראות חלק מהשערות כמתפצלות.
גבעול פשתן מפוצל לסיבים מקור
זרעי פשתה חומה
פשתה תרבותית - הלקטים
פשתה שעירה
(1) הדמיון בין הפשתן ובין הקנבוס עורר דיון בראשונים שהוביל בין השאר לסברה שקנבוס הוא שם נרדף או זן של פשתן. נצטט כמה מהם:
תוספות (יומא, עא ע"ב): "ואימא עמרא - מדלא פריך ואימא קנבוס שגם הוא עולה בד בבד היה מדקדק רבינו אפרים זצ"ל דמה שאנו קורין קנבוס הוא פשתן ואסור לתפור בו בגדי צמר ורבינו חיים כהן זצ"ל דוחה דהא דלא פריך ואימא קנבוס משום דבגדים כתיב וכל בגדים סתם שבתורה צמר ופשתים וכו'".
תוספות הרא"ש (שם): "ואימא עמרא. הקשה ה"ר אפרים אמאי לא קאמר ואימא קנבוס שהוא ממש כעין פשתן שהוא עולה בד בבד ולא מיפציל, והא ודאי אינו כשר לבגדי כהונה שלא כשר בהן אלא בוץ דוקא, ומתוך זה היה מדקדק מה שאנו קורין קנבא הוא פשתן ואסור לתפור בו בגדי צמר, והא דאמרינן בפרק בתרא דמסכת כלאים הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה דמשמע שאינו מין פשתן אין זה קנבא שלנו דבמסכת כלאים תנן שהוא עושה אחד לשלש שנים ושלנו עושה בכל שנה ושנה כמו פשתן, ונראה דלא קשיא מידי דפשיטא ליה לתלמודא דכל בגדים האמורים בתורה אינן אלא צמר ופשתים כדאמרינן במנחות וביבמות ובשבת תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמרו בגדים בתורה סתם אינן אלא צמר ופשתים וכו'".
רשימת מקורות:
לעיון נוסף:
פורטל הדף היומי: והם מתאוים לכלי פשתן; ספר שתפרו בפשתן; כגון גלימא דעמר ושחקיה, סדינא דכיתנא ושחקיה
צמח השדה: פשתה תרבותית
סרטון על עיבוד הפשתן
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
