טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

בסימונא דאגמא – קנה מצוי

 

"אמר רב חסדא אמר רב יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא, ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה: אין שוחטין בה, ואין מלין בה, ואין מחתכין בה בשר, ואין מחצצין בה שינים, ואין מקנחים בה. אין שוחטין בה. והתניא, בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה! אמר רב פפא: בסימונא דאגמא" (חולין, טז ע"ב).

פירוש: אמר רב חסדא אמר ר' יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה], חמשה דברים נאמרו בקרומית (קליפה) של קנה, שהיא חדה, ואנשים משתמשים בה לחיתוך: אין שוחטין בה, מפני שבשעת החיתוך קיסמים נפרדים ממנה וננעצים בקנה ובוושט ופוגמים את השחיטה. ולכן גם אין מלין בה, מחשש סכנה. ואין מחתכין בה בשר שמא יינעצו בתוכו חתיכות קטנות ויבוא לידי סכנה. ואין מחצצין בה שינים, שמא ייפצע בה. ואין מקנחים בה לאחר עשיית צרכים. ודנים בדבר. על מה שנאמר: אין שוחטין בה, תוהים: והתניא [והרי שנויה ברייתא מפורשת], בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה! אמר רב פפא: שם מדובר בצמח הקרוי סימונא דאגמא [קנה של אגם], שכשהוא מתייבש הריהו מתקשה ואינו נפגם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: קנה מצוי     שם באנגלית:  Common Reed    שם מדעי: Phragmites australis


נושא מרכזי: מהי קרומית של קנה?

 

לריכוז נושאים על הקנה המצוי הקש\י כאן.

השימוש במתכות לצורך הכנת כלי עבודה היווה התפתחות טכנולוגית חשובה בתולדות האדם דבר הבא לידי ביטוי בתאור בספר בראשית (ד כ"ב): "וצילה גם היא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחושת וברזל…"(1). בעולם שקדם לתובל קין נבנו כלי העבודה מחומרים אחרים כדוגמת צור, זכוכית וקנה שנימנו בברייתא.

תמונה 1.  סכין צור מהתקופה הניאוליטית         צילם: דרור פורת מוזיאון "בית מרים" בפלמחים


למרות ההתפתחות הטכנולוגית שבאה לידי ביטוי בשימוש הולך וגובר בכלי מתכת המשיך האדם, מסיבות שונות, להשתמש גם בחומרים הקדומים כפי שאנו מוצאים למשל בברית המילה שערכה צפורה לבנה גרשום: ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי (שמות, ד כ"ה) ומילת בני ישראל בכניסה לארץ: "ויעש לו יהושע חרבות צורים וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות" (יהושע, ה ג'). דוגמה נוספת להכנת סכין שלא ממתכת אנו מוצאים במשנה (חולין, פ"א מ"ב): "השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה וכו'". המשנה איננה מפרטת את מבנה "סכין הקנה" אך בסוגייתנו אנו לומדים שהשתמשו ב"קרומית קנה" שעל טיבה נעמוד בהמשך. תנאי לכשרות הקנה היה ששפת הסכין תהייה ללא פגימות ולכן היה צורך לבדוק את הקרומית לפני השחיטה: "וכגון שבדק קרומית של קנה". המונח "קרומית של קנה" מעורר שתי שאלות שבהן נעסוק: מהו הקנה ומהי "קרומית"?

השם קנה מופיע פעמים רבות במקרא ובספרות חז"ל כביטוי לצינור חלול בעל קוטר צר, או גבעול גבוה של מין (או מינים) ממיני משפחת הדגניים, הנושא את העלים והפרחים. משמעותו של השם וודאית משום שהיא מתאימה לתיאורים הרבים במקורות (ראה במאמר "מלבן של קנים"). השם קנה מופיע בשפות רבות נוספות. מבין השפות השמיות: באכדית הוא נקרא בשם "קנו" (qanu), באוגריתית - "קן", בשומרית - "גן" (gen). בארמית - "קניא" ובערבית "קנא". בשפות אירופאיות: בספרדית קאסטיליאנית נקרא הקנה caña ובאנגלית נקרא קנה סוכר Suger Cane. מקור השם המדעי של הסוג קנה Phragmites הוא במלה היוונית Phragmos שמשמעותה מחיצה או גדר. שם זה נובע כנראה מהשימוש הקדום שנעשה בקנים לבניית גדרות או מחיצות. קרוב לוודאי שהשם קנה במקורות כלל מינים שונים בני הסוג קנה ואולי אף סוגים נוספים במשפחת הדגניים (2). ואולי מינים נוספים ממשפחה זו. מינים בולטים בעלי קנים הם קנה מצוי, עבקנה, קנה-סוכר גבוה ואולי אף מין או מיני חזרן (במבוק). במינים אלו ניתן למצוא את המאפיינים המתארים את הקנה בספרות חז"ל: גבעול העשוי פרקים, מחיצות רוחב בין הפרקים, צמר רך הממלא את המפרקים (ככי). בקבוצה זו יוצא מן הכלל הוא קנה הסוכר שגבעולו מלא ואיננו חלול כבמינים האחרים. .

זיהוי הקנה שניתן היה להכין ממנו סכין כשרה לשחיטה תלוי בדברי רב חסדא בסוגייתנו: "אמר רב חסדא א"ר יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: חמשה דברים נאמרו בקרומית של קנה: אין שוחטין בה, ואין מלין בה, ואין מחתכין בה בשר, ואין מחצצין בה שינים, ואין מקנחים בה. אין שוחטין בה. והתניא: בכל שוחטין: בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה? אמר רב פפא: בסימונא דאגמא". מפרש רש"י: "חמשה דברים כו' - כולהו משום שכשדוחקין אותם, קיסמין ניתזין ומפרשים הימנה ... וגבי שחיטה דלמא מנקבא להו לסימנין וכו'". על פי רש"י קרומית הקנה חייבת לעמוד בפני לחץ החיתוך באופן שלא ישתחררו ממנה שבבי עץ ("קיסמין") העלולים לנקב את ה"סימנים" (קנה וושט) הנחתכים בעת השחיטה. רב פפא מיישב את הסתירה בין שתי הברייתות, העוסקות בכשרות "קרומית של קנה" לשחיטה, בכך שהן עוסקות במיני צמחים שונים. הברייתא המכשירה מתייחסת לצמח "סימונא דאגמא". בשורות הבאות אתאר 4 חלופות לזיהוי "סימונא דאגמא" כלומר לזיהוי "קרומית הקנה" הכשרה לשחיטה מלכתחילה:

1. כריך
מפרש רש"י במקום: "בסימונא דאגמא - עשב הגדל באגמי מים וקרי לישק"א וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלים הימנו". ד"ר משה קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י": לישק"א = הצמח כריך (Carex). רש"י מתרגם ללישק"א גם את הצמח הנקרא בלשון הגמרא (סוכה, טז ע"א) שיפא. השם הלטיני של הסוג כריך (Carex) נגזר, לפי הסברה, ממילה יוונית שפירושה לחתוך כנראה בגלל עליו החדים. הכריך אף הוא צמח מים אלא שבניגוד לקנה אין לו גבעול חלול ונוקשה ("קנה") אלא גבעול אטום בדומה לגבעולי שאר בני משפחת הגמאיים (Cyperaceae). בתעשייה המסורתית תפסו מיני הכריך מקום חשוב בקליעת כלים ובעיקר סלים ומחצלות. אחד ממיני הכריך אף זכה לשם "עשב הסלים הגבוה". על הקשר בין "סימונא דאגמא" למשפחת הגמאיים ניתן אולי ללמוד משמן הערבי של מחצלות מיוחדות שנקראו "סמאניה" שנקלעו מצמח בשם "סאמאן". אדריסי כתב באמצע המאה ה – 12 שעשב זה הגדל בבית שאן עולה באיכותו על אלו הגדלים בסוריה רבתי. דאוד אלאנטאכי מזהה את ה"סאמאן" כסוג של "ברדי" כלומר גומא (3). מינים רבים של גומא שימשו לתעשיית מחצלות כך שקשה לקבוע האם מדובר במין ספציפי וייתכן, אם כן, שזיהוי זה מקביל לזיהויו של רש"י ומדובר בכריך שאף הוא ממשפחת הגמאיים. 

2. סוף
תרגום שונה ל"סימונא דאגמא" נמצא בפסקי רבינו ירוחם (ספר תולדות אדם וחוה נתיב ט"ו חלק ב'): "וקנה שאמרתי ששוחטין בו, מפרש בגמרא סימוניא דאגמא, פירוש עשב הגדל באגם וכשהוא מתיבש חותך בחודו ואין בדלין הימנו קסמים, והוא הנקרא אשפדני"א, אבל שאר קנים לא ישחוט לכתחלה, כי נבדלים ממנו קסמים" (4). השם אשפדני"א הוא שמו של הסוג סוף (Typha) בספרדית espadaña עד ימינו.(5) קשה לקבל את הצעה זו משום ששוליו של עלה הסוף אינם חדים.

תמונה 2. סוף מצוי - מקורות הירקון


3. עלה מכבד הביצות וחילף החולות
פרופ' זהר עמר מציע (שם) כאפשרות ש"סימונא דאגמא" המופיע בסוגייתנו הוא המינים חילף החולות ממשפחת הדגניים (תמונות 3-4) ומכבד הביצות ממשפחת הגמאיים (תמונות 5-6) משום ששולי העלים שלהם "משוננים וחדים כחלף השוחטים". מכבד הביצות הוא אכן צמח מים ממשפחת הגמאיים ולכן ייתכן והוא ה"סאמאן" אך חילף החולות הוא דגני שבית גידולו חולי ולכן ייתכן ולא ניתן לזהותו עם "סימונא דאגמא".

 

תמונה  3. חילף החולות           צילם: נעם עביצל		תמונה 4. חילף החולות - פיזור אבקה           צילם: נעם עביצל

 

תמונה  5. מכבד הביצות		תמונה 6. מכבד הביצות - עלה      שים לב לשינון בשולי העלה

זיהוי "סימונא דאגמא" עם צמחים שעליהם המשוננים היו כשרים לשחיטה חייב להתמודד עם שתי שאלות: א. מה משמעות המונח "קרומית" בביטוי קרומית של קנה? ב. האם אין שינון העלים פוסל אותם לשחיטה?

קרומית
ההשערה ש"קרומית של קנה" היא עלה של צמח מעוררת כמה קשיים כאשר הראשון שבהם הוא הקשר למילה "קרום". "קרום" הוא השכבה חיצונית של עצם מסויים כמו למשל קרום הלחם ולכן לא ברור הקשר בינו לבין השימוש בעלה לצורך שחיטה. בגמרא בחולין (נז ע"ב) אנו מוצאים: "אלא כי הא דשאל רבי יוסי בן נהוראי את ר' יהושע בן לוי: קדירת קנה בכמה? אמר לו: משנה שלמה שנינו עד כאיסר האיטלקי, אמר לו: והלא רחל אחת היתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה, ועשו לה קרומין של קנה וחיתה". בין אם נפרש שהכוונה להחדרת צינור חלופי לקנה או סתימת הנקב בעזרת פיסת קנה (כפירוש רש"י) נראה שהכוונה אכן איננה לעלה.

קשיים נוספים עולים מדברי המפרשים. התוס' בחולין (ג ע"א ד"ה כגון דבדק קרומית של קנה). מקשה כיצד ניתן לשחוט בקרומית של קנה הרי לצורך שחיטה יש להשתמש בכלי? מתרץ תוס': " ... כגון דתיקנה לקרומית ועשאה כעין כלי". עולה, אם כן, מדבריו שאת הקרומית יש לבנות באופן כלשהו ולהפכה לכלי. ההצעה שקרומית של קנה היא עלה של צמח, כמובן, איננה עולה בקנה אחד עם שיטת התוס'. גם מדברי רש"י משתמע שהקרומית איננה עלה. מפרש רש"י (חולין, טו ע"ב): "קרומית – צלע של קנה". צלע בוודאי איננה עלה אלא "צד" ולכן צריך להניח שהיא מיוצרת מפרוסה של קנה שנחתך לאורכו.

סכין משוננת
ההצעה ש"סימונא דאגמא" היא עלה משונן של מכבד הביצות או חילף החולות מעוררת את הצורך לברר מהי רמת השינון המותרת בסכין שחיטה? ככלל ניתן לומר שסכין משוננת פסולה לשחיטה משום שאין היא חותכת אלא חונקת. אומרת המשנה (חולין, פ"א מ"ב): "... ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והציפורן מפני שהן חונקין וכו'". מפרש רש"י: "מגל קציר - שקוצרין בה התבואה פלציל"א בלע"ז שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע. מגירה - סכין מלא פגימות ואין משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימות אוגרת ומגירה בלעז סייג"א (ד"ר משה קטן מתרגם "משור"). הם חונקין - שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות וכו'". בגמרא מצאנו (חולין, יז ע"ב): "סכין שיש בה פגימות הרבה תדון כמגירה". רש"י: "סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה - ואין בה חילוק בין אוגרת למסוכסכת (6) שאפילו כולם מסוכסכות פסולה. דמסוכסכת היינו שאין לפגימה אלא עוקץ אחד ועוקץ השני הוחלק במשחזת ומכשרינן לה לקמן כי איכא חדא פגימה בשהוליך ולא הביא שלא פגעה השחיטה בעוקץ משהגיע לסימנין". פוסק הרמב"ם (הלכות שחיטה, פ"א הלכה י"ד): "ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין, והוא שיהיה פיה חד ולא יהיה בה פגם, אבל אם היה כמו תלם בחודו של דבר ששוחטין בו ואפילו היה התלם קטן ביותר שחיטתו פסולה".

על פי האמור עד עתה נראה, לכאורה, שעלים משוננים אינם כשרים לשחיטה שהרי הם דומים למשור משום שהם משוננים לכל אורכם. בהעברת אצבע לאורכם של עלי מכבד הביצות וחילף החולות חשים כפי שמתאר הרמב"ם (שם, הלכה ט"ז): "כיצד סכין שתבדק בהולכה ולא תרגיש שיש בה פגם וכשתחזיר אותה בהבאה תרגיש שיש בה פגם, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא שחיטתו כשרה, ואם הביא שחיטתו פסולה". לעלים של שני הצמחים יש שינון הנוטה לצד אחד (ראה בתמונת המכבד) ולכן חשים בו בהעברת אצבע בכיוון אחד בלבד. אמנם על פי תיאור הרמב"ם שינון זה הוא מסוג "מסוכסכת" הכשר בדיעבד אך כל זאת כאשר מדובר בשן אחת ולא כאשר קיים שינון לאורך כל העלה משום שאז הוא פסול כמגירה (רש"י לעיל בד"ה "סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה"). למעשה גם אם היה מדובר בשן "מסוכסכת" בודדת לא ייתכן לזהות את "סימונא דאגמא" עם מכבד הביצות וחילף החולות משום שלדברי רב פפא הוא כשר מלכתחילה ולא רק בדיעבד.

שאלת מפתח להבנת הסוגיה היא מהו עומק הפגימות הפוסלות סכין? התשובה לשאלה טמונה בפירוש המונח "כדי חגירת צפורן". את מונח זה מצאנו בגמרא (חולין, יז ע"ב): "אמר רב הונא בר רב קטינא אמר רבי שמעון בן לקיש, שלש פגימות הן: פגימת עצם בפסח, פגימת אוזן בבכור, פגימת מום בקדשים; ורב חסדא אמר: אף פגימת סכין ... וכולן, פגימתן כדי פגימת המזבח. כמה פגימת המזבח? כדי שתחגור בה צפורן". בהסבר המונח "חגירת צפורן" רבו השיטות. רש"י מפרש: "שתחגור - אדישטי"ר". ד"ר משה קטן מתרגם ב"אוצר לעזי רש"י" "תתעכב". כלומר הפגם הוא בגודל המעכב את תנועת האצבע הנעה על חוד הסכין. הרא"ה בספרו "בדק הבית" מפרש (בשונה ממה שהביא הריטב"א בשמו) שתחגור הכוונה "תרגיש". על פי שני פירושים אלו ייתכן והעלים המשוננים יהיו פסולים שהרי בוודאי חשים בשינון שעל חודם. מאידך גיסא קיימים פירושים שייתכן ומשתמע מהם ש"כדי שתחגור" הוא שיעור פגימה גדול יותר. ריטב"א: "כדי שתחגור בו צפורן. פרש"י ז"ל וכל המפרשים שהוא לשון חגורה, והקשה מורי הרא"ה ז"ל דאם כן הוה ליה למימר שתחגור את הצפורן, לכך פירש שהוא מלשון (שמואל ב' כ"ב) ויחגרו ממסגרותיהם מלשון חיגר שאמרו רז"ל בכל מקום, ולפירוש הראשונים ז"ל י"ל דהכי קאמר שתחגור הצפורן עצמה בה כי הצפורן חוגרת עצמה בפגימה כשנכנס בה, ויש גורסין שתחגור בה צפורן".

התמונה מסתבכת כאשר אנו בוחנים את דברי רב אשי (חולין, יז ע"ב): "אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: דמיא לסאסאה, מאי? אמר ליה: מאן יהיב לן מבשריה ואכלינן". מפרש רש"י: "דמיא לסאסאה - ארישט"א זקן השבלים שאינו חלק כך סכין שאין פיה חלק אבל פגם אין לה אשפר"א בלע"ז". ד"ר משה קטן מתרגם: ארישט"א = זיף, אשפר"א = מחוספס. סאסאה הם המלענים של שבולת החיטה ומיני דגניים נוספים. רב אחא הסתפק מה דינה של סכין שחודה גורם לתחושה הדומה להעברת אצבע על מלען של שבולת ורב אשי השיב לו שסכין כזו כשרה מלכתחילה. על פי דברים אלו פוסק הרמב"ם (שם, הלכה יח): "סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה". מוצאים אנו, אם כן, אבחנה בין שינון הפוסל את הסכין לבין מגע ה"מסתבך באצבע" שאיננו פוסל. כיצד נגדיר את שינון מכבד הביצות? האם הוא דומה לסאסאה או ששינונו גס יותר ולכן עלה מכבד הביצות פסול לשחיטה (ולא ניתן לזהותו עם "סימונא דאגמא")? השוואה של צילומים מיקרוסקופיים של מלען ועלה של מכבד הביצות (ראה במאמר "דמיא לסאסאה") מצביעים על כך שהשיניים במכבד מסודרות בטור ישר לאורך "להב" העלה והן מסיביות יחסית. השיניים שעל גבי מלען החיטה מסודרות בטור לולייני מסביבו והן עדינות יותר. אשאיר את השאלה שהצגתי פתוחה משום שהתשובה תלויה במידה רבה באופן בו נגדיר את השיעור של "חגירת ציפורן".

4. קנה מצוי
זיהוי פשוט, ולדעתי גם סביר, ש"סימונא דאגמא" הוא הקנה המצוי או אחד מקרוביו וממנו הוכנה "קרומית של קנה" הכשרה לשחיטה. על מנת לאושש את סברה זו יהיה עלינו לדון בזהותו של הקנה מחד גיסא ובתאור המונח קרומית ואופן הכנת ה"סכין" מאידך גיסא. מרכיבים אלו בהסבר עשויים לתמוך זה בזה שהרי לא די בזיהוי הקנה אם לא נוכל להציע את אופן הכנת ה"סכין".

"קנה"
במהלך זיהוי הקנה שממנו הוכנה "קרומית של קנה" יש לתת את הדעת על העובדה שהן הקנים הכשרים לשחיטה ("סימונא דאגמא") והן הפסולים נקראים בלשון המשנה והברייתא בשם המשותף "קנה". בגמאיים ובסופיים ה"קנים" הם בדרך כלל עמודי הפריחה אך אלו מלאים בחומר צמחי רך לכל אורכם ואינם חלולים. "קני" משפחות אלו אינם מחולקים לפרקים כגבעול הקנה. קוטר "קני" רוב בני משפחת הגמאיים והסופיים קטן וקשה להניח שהם היו חזקים די הצורך על מנת לשמש להכנת מקל הליכה ("משענת הקנה הרצוץ") או מחיצת קנים (תוספתא עירובין פ"ב א'). בגמאיים יש לגבעולים 3 מקצועות (בחתך רוחב) בניגוד לחתך הרוחב העגול בדגניים. תכונות הגמאיים והסופיים אינן מתאימות לתאורים של ה"קנה" והשימושים שנעשו בו, דבר המעורר ספק לגבי הזיהויים של "סימונא דאגמא" שהובאו לעיל. ייתכן ובגלל הדמיון הרב בין משפחות צמחי המים חל בלבול בין השמות. ייתכן גם שהשימוש הנפוץ בימינו בשם השגוי "קנה סוף" (ראה ב"הרחבה") היה קיים בעבר וטשטש את הגבולות בין הקנה לבין הסוף.

התמונה המתקבלת מעיון במקורות השונים היא שקיימות שתי קבוצות של צמחי מים:

א. קבוצת צמחים הנכללים בשם "קנה" ממשפחת הדגניים בעלי גבעולים נוקשים בקוטר גדול ששימשו בעיקר לצורך בניית מחיצות או כחומר בסיס למחצלות (את הקנים חיברו זה לזה בעזרת גבעולים מקבוצה ב' להלן). ראה עוד במאמריו של פרופ' אבינועם דנין: "משענת הקנה"  ו"הכנת מחצלות".

ב. קבוצת צמחים השייכים למשפחות גמאיים, סופיים וסמריים הנקראים בלשון חז"ל "גמי ושיפה" בעלי גבעולים גמישים, בקוטר קטן ששימשו לקליעה. ראה מאמרו של דנין על הכנת חבלים מסוף כאן.

"קרומית"
לאחר הסרת השכבה החיצונית של הקנה המתקלפת בקלות (שכבה א' בתמונה 7) נחשפת שכבה בהירה דקה, מבריקה,  וקשה יחסית (תמונה 7 ב') הצמודה לשכבה עבה (תמונה 7 ג') שהיא, למעשה, עיקר הקנה. שתי השכבות הפנימיות (ב' וג') נשארות צמודות זו לזו גם לאחר התייבשות הקנה. שכבה עבה זו איננה נמצאת בגמאיים וסופיים. ניתן לבודד את שכבות אלו בעזרת חיתוך הקנה לאורכו, קילוף השכבה החיצונית (שכבה ג') וסילוק הרקמות הרכות. לאחר מכן ניתן להשחיז את הקליפה על מנת ליצור להב חד. ייתכן שבעת הכנת הקרומית לא חתכו את הקנה לכל אורכו והשאירו קטע שלם שיכול היה לשמש כעין ידית לאחוז את ה"סכין" (ראה תמונות 8-9). על מנת שהלהב יהיה חד יש להקפיד להשחיז אותו באופן ששכבה (ב') תהווה את חוד הלהב. שכבה זו קשה וחדה והיא המבצעת למעשה את החיתוך. יש צורך להשאירה צמודה לשכבה ג' העבה שמתחתיה על מנת שתצליח לעמוד בלחצים המופעלים עליה ולאפשר את אחיזתה באופן נוח. הסכין המצולמת בתמונה 9 הוכנה על ידי נתנאל מילס ונוסתה על ידו. לדבריו הוא הצליח לחתוך בעזרתה גם בשר.

תהליך זה ממלא את התנאי שהעלה התוס' בדבר הצורך "לעשות כלי". בחתך המתואר בתמונה 7 השכבה העיקרית (ג') עדיין ירוקה ובשלב זה לא ניתן לעבד אותה ויש להמתין להתייבשותה. כך נוכל להבין גם את דברי רש"י: "וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלים הימנו". בעת החיתוך בעזרת "סכין" שהוכנה בשיטה זו אין היא מתפרקת ולא משתחררים ממנה זיזים ולכן היא עונה על הדרישות מ"סימונא דאגמא".  

תמונה  7. חתך רוחב בגבעול קנה

 

תמונה 8. שלב ראשון בהכנת "קרומית של קנה"  -  הלהב עדיין לא הושחז ונותרו "קיסמין"   
הדגם  הוכן על ידי דרור פורת  מוזיאון "בית מרים" בפלמחים

תמונה 9.  "קרומית הקנה" לאחר ההשחזה.       הדגם הוכן על ידי נתנאל מילס


לאחר שהראנו שקיימת אפשרות ריאלית להכין סכין שחיטה מקנה מצוי וייתכן והוא ה"סימונא דאגמא" מתעוררת השאלה מהם מיני הקנים הפסולים? נחזור ונדגיש שבלשון המשנה והברייתא נכללים בשם המשותף "קנה" הן המינים הכשרים להכנת סכין והן הפסולים. בהתייחס לתיאורים של הקנה במקורות ניתן לכלול בשם זה את המינים: קנה מצוי, קנה קוצני, עבקנה שכיח, עבקנה נדיר, קנה-סוכר מצרי, קנה-סוכר גבוה וקנה-סוכר זקוף. על מנת לקבוע את זהות המינים שאינם כשרים יהיה צורך לבחון ולהשוות את עמידות ה"קרומיות", שהוכנו ממינים אלו, ללחץ המופעל עליהם והאם הלהב החותך מתפרק לשבבים ובלשונו של רבינו ירוחם האם "בדלין הימנו קסמים". הסבר מעניין שמעתי מנתנאל מילס שניסה להכין "קרומיות" מקנים שונים. לדעתו ההבדל בין ה"קרומיות" איננו נובע מהבדלים במין הקנה אלא בבית גידולו. "קרומית הקנה" בתמונה 9 הוכנה מקנה שגדל על גדת הירקון וזכה לאספקת מים סדירה ולא מוגבלת. בתנאים אלו חלוקת התאים בגבעול מתבצעת בקצב אחיד, מרקם הקנה הומוגני והשכבות מהן הוכנו ה"סכינים" היו עבות די הצורך. לעומת זאת נסיונותיו להכין "קרומית של קנה" מקנים שגדלו בסביבת מעיין קטן בעל אספקת מים קטנה ולא יציבה לא צלחו משום שמרקם השכבות בגבעול היה סיבי והן התפוררו בקלות. על פי הסבר זה המונח "סימונא דאגמא" לא נועד לזהות את שם המין הספציפי הכשר להכנת "קרומית של קנה" אלא לתאר את בית גידולו הסמוך לאגם.
 

הרחבה

הקנה המצוי הוא צמח רב-שנתי שגובהו 3-5 מ'. הוא גדל במקווי מים מסוגים שונים כמו גדות נחלים, שולי מעיינות, ביצות, מלחות ולאורך תעלות ביוב בכל חלקי הארץ. שורשו הוא קנה-שורש מסתעף הזוחל על-פני הקרקע בכיוון המים. הגבעולים הם קנים זקופים וגבוהים, חזקים וגמישים שכמעט ואינם מסתעפים. העלים ערוכים לאורך הקנה בשני טורים, אך לפעמים נוטים העלים בחצי העליון לצד אחד ומשווים לצמח מראה של דגל. טרפי העלים (הטרף הוא החלק המורחב של העלה) נצבים לקנה. בסיס הטרף צר, עם כתם לבן קטן. הפריחה בחודשים מאי-דצמבר. הפרחים נשאים על שיבוליות הערוכות בתפרחת דמוית מכבד גדול הנראית כמברשת שעירה בראשי הקנים. הזרעים נפוצים ברוח ומסוגלים לנבוט במקומות לחים ובתחום מליחויות רחב.

אחת הטעויות הנפוצות ביחס לקנה הוא השימוש בשם "קנה סוף". המינים המוכרים הם "קנה" או "סוף" השונים מאד במבנה העלים והתפרחת. לקנה יש גבעול גבוה (ה"קנה") שלכל אורכו מסתעפים ממנו עלים ואילו עלי הסוף מסתעפים מבסיסו. לקנה יש תפרחת מבודרת בצורת מברשת שעירה ואילו לסוף תפרחת מכונסת הנראית כגליל אחיד. את קרומית הקנה לא ניתן להכין מעלי הסוף משום שהם חסרים את הקרום הקשה העוטף את הגבעול.

הקנה וסוף מוזכרים כמינים נפרדים למשל בישעיהו (יט ו'): "והאזניחו נהרות דללו וחרבו יארי מצור קנה וסוף קמלו". מפרש המלבי"ם: "קנה וסוף - סוף הוא מין גומא הגדל על שפת היאור, והיה מצוי בשפת יאורי מצרים, כמו שכתוב ותשם בסוף על שפת היאור, והוא לח יותר מן קנה. ורצה לומר לא לבד קנה, אלא גם סוף שלח יותר קמל ונכרת. קמלו, ענין כריתה ע"י יובש, וכן החפיר לבנון קמל". דרור פורת, מנהל מוזיאון "בית מרים" בפלמחים, מציע בשונה במעט מפירוש המלבי"ם שהפסוק מתייחס לגומחות השונות של הקנה והסוף. הקנה גדל בגופי מים במפלס גבוה יותר מאשר הסוף ולכן בעת בצורת, כאשר מפלס המים יורד בהדרגה, הקנה נחשף ראשון ליובש והסוף רק מאוחר יותר, כאשר המפלס ממשיך לרדת. לדעתו  ייתכן ומקור השיבוש "קנה סוף" הוא בסמיכות השמות סוף וקנה בפסוק בישעיהו.
 

קנה מצוי		סוף מצוי         צילם: עמיקם שוב

טעות נפוצה נוספת הקיימת ביחס לקנה היא החלפתו עם קרוב משפחתו העבקנה. בניגוד להחלפה בין הקנה לסוף או בין השם "קנה" לשם השגוי "קנה סוף" הרי שלהחלפה בין קנה לעבקנה אין משמעות לענייננו משום שכפי הנראה חז"ל לא הבדילו ביניהם. הן הקנה והן העבקנה מתאימים להכנת "קרומית של קנה". עבור הקורא המתעניין מצ"ב טבלת מאפייני הקנה בהשוואה לעבקנה על פי האנציקלופדיה של החי והצומח בא"י: 




 

---

(1) ראה מאמרו של יצחק מייטליס "לטש כל חרש נחושת וברזל".
(2) בשפת הבוטנאים הקנה הוא הגבעול של כל בני משפחת הדגניים כולל המינים הקטנים אך קשה להניח שמשמעות דומה הייתה קיימת גם במקורות.
(3) זהר עמר, 'מוצרי מזון ותעשיה מהצומח בארץ ישראל בימי הביניים', הוצאת אריאל – ירושלים, תשנ"ו, עמ' 38-39.
(4) סביב נושא זה התפתח דיון הלכתי העוסק בשאלה האם קיים הבדל בין מיני הקנים של צמחי המים (ה"אגם") כאשר חלקם פסול משום שניתזים מהם קיסמים או שכל הקנים הגדלים במים כשרים. על פי הגישה השניה רב פפא מחלק בין קנים הגדלים במים שכולם כשרים והם הנקראים "סימונא דאגמא" לבין קנים הגדלים ביבשה הפסולים. "מנחת אפרים" (סימן ו ס"ק ד'-ה') מסיק מדברי הרמב"ם (הלכות שחיטה פ"א הלכה י"ד) שהוא פוסק שכל קני האגם כשרים: "ובאי זה דבר שוחטין, בכל דבר בין בסכין של מתכת בין בצור או בזכוכית או בקרומית של קנה האגם וכיוצא בהן מדברים החותכין וכו'".
(5) תודותי לפרופ' זהר עמר על הפניה למקור חשוב ותרגום מילה זו. 
(6) הגמרא מבחינה בין שני סוגי פגימות: "אוגרת" ו"מסוכסכת". "אוגרת" הוא פגם ניצב לחוד הסכין באופן הגורם ליצירת חודים משני צידיו ואילו "מסוכסכת" הוא פגם הנוטה בזווית לחוד הסכין ודומה לשיני מסור. במצב זה המעביר אצבעו לאורך חוד הסכין מרגיש את השינון רק בתנועה לאחד הכיוונים (בגלל נטיית השיניים). בדיעבד אם שחט בסכין מסוכסכת שחיטתו כשרה אלא שאז רק כאשר חתך בתנועה אחת ולא ב"מוליך ומביא". כיוון התנועה הכשר הוא רק בכיוון שאין חשים בשינון.


 

רשימת מקורות: 

יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 288-290).

לעיון נוסף:

על המעמד ההלכתי של כלי צור, זכוכית וקרומית קנה ראה מאמרו של הרב אברהם סתיו כאן.
מתוך אתר "צמח השדה":  סוף מצוי   קנה מצוי
מתוך פורטל הדף היומי:  "ושל שיפה ושל גמי"   "כורך עליה גמי"
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)