טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש - סמר חד
"הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה, הדפין והעדשין והלולבין מדיחן, והעקלין של נצרין ושל בצבוץ מנגבן, ושל שיפה ושל גמי מישנן י"ב חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מגת לגת ומבד לבד" (עבודה זרה עה ע"א).
פירוש: הֲרֵי שֶׁהָיוּ גִּתָּיו וּבֵית בַּדָּיו (מקום דריכת הזיתים לשמן) טְמֵאִין, וּבִקֵּשׁ לַעֲשׂוֹתָן בְּטָהֳרָה, וצריך תחילה לנקותם ממה שבלעו דבר טמא, את הַדַּפִּין (קרשים שמניחים על הענבים ועליהם מניחים את הקורה) וְהָעֲדָשִׁין כלים עגולים, וְהַלּוּלָבִין עמודים להחזיק בהם את הקורה שדורכים בה מַדִּיחָן, וְהָעֲקָלִין (מעין סלים שמניחים בתוכם את הענבים והזיתים בזמן הדריכה) שהיו שֶׁל נְצָרִין (עלי דקל) וְשֶׁל בִּצְבּוּץ (קנבוס) מְנַגְּבָן באפר ומים, וְאם היו שֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי שעשויים מקני סוף מְיַשְּׁנָן (משאיר אותם בלי שימוש) שְׁנֵים עָשָׂר חדֶשׁ, מפני שהם סופגים הרבה מן היין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מַנִּיחָן מִגַּת לְגַת שמניחם עד לעונת הבציר הבאה וּמִבַּד לְבַד כשהיו אלה זיתים. (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: סמר חד שם באנגלית: Spiny Rush שם מדעי: Juncus acutus
שם נרדף במקורות: גמי, מגג
נושא מרכזי: מדוע שיפה וגמי בולעים יותר מצמחים אחרים?
לריכוז הנושאים על הגמי/גומא וקישוריות הקש/י כאן.
תקציר: הברייתא קובעת את אופן הטהרה של עקלים על פי סוג הצמח ממנו הם נקלעו. עקלים העשויים מנצרים או מבצבוץ (קנבוס) די לנגבם ואילו עקלים משיפה וגמי זקוקים ליישון במשך שנה. מקור ההבדל הוא בכך ששיפה וגמי הם צמחי מים בעלי איברים ספוגיים הבולעים כמות גדולה של יין ושמן בהשוואה לצמחים אחרים. על מבנהו הספוגי של הגמי אנו לומדים ממשנה מפורשת בכלים (פ"ט מ"ד): "ספוג שבלע משקין טמאין ונגוב מבחוץ ונפל לאויר התנור טמא שסוף משקה לצאת. וכן חתיכה של לפת ושל גמי וכו'".
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הברייתא מתארת את אופן הטהרה של העקלים (סלים) שהשתמשו בהם בטומאה בבית בד ומחלקת בין שני זוגות של חומרי גלם מהם עשויים הסלים. סלים העשויים מעלי דקל (נצרים) ומקנבוס (בצבוץ) די לנגבם באפר ומים ואילו סלים משיפה וגמי, לת"ק, יש לישנם במשך 12 חודש ולרשב"ג יש להניחם עד עונת הבציר הבאה. מסתבר שההבדל בין החומרים הוא בכמות היין או השמן שהם בלעו (בלשון רש"י כאן "בלעו טובא") ולכן שיפה וגמי הבולעים כמות נוזלים גדולה יותר אינם נטהרים בניגוב בלבד. על מנת שנוכל להבין מדוע שיפה וגמי בולעים יותר מאשר הנצרים והקנבוס עלינו להגדירם אך הדבר קשה משום שגם אם התרגומים בידינו חד משמעיים ייתכן וכבר בשפת המקור הוחלפו השמות. הקושי בזיהוי נובע מתוך כך שהאבחנה בין מיני צמחי המים (מהמשפחות סמריים, דגניים וגמאיים) קשה בגלל הדמיון הרב ביניהם. חשוב גם להעיר שכפי הנראה, לפחות הגמי, איננו שמו של מין אחד אלא שמה של קבוצת מינים דומים.
כדי להמחיש את הקושי אציין את השימוש הרווח שנעשה בשם "קנה סוף" למרות שלא קיים צמח בשם זה. המינים המוכרים הם "קנה" או "סוף" השונים מאד במבנה העלים והתפרחת. הקנה וסוף מוזכרים כמינים נפרדים למשל בישעיהו (יט ו'): "והאזניחו נהרות דללו וחרבו יארי מצור קנה וסוף קמלו". מפרש המלבי"ם: "קנה וסוף - סוף הוא מין גומא הגדל על שפת היאור, והיה מצוי בשפת יאורי מצרים, כמו שכתוב ותשם בסוף על שפת היאור, והוא לח יותר מן קנה. ורצה לומר לא לבד קנה, אלא גם סוף שלח יותר קמל ונכרת. קמלו, ענין כריתה ע"י יובש, וכן החפיר לבנון קמל". דרור פורת, מנהל מוזיאון "בית מרים" בפלמחים, מציע בשונה במעט מפירוש המלבי"ם שהפסוק מתייחס לגומחות השונות של הקנה והסוף. הקנה גדל בגופי מים במפלס גבוה יותר מאשר הסוף ולכן בעת בצורת, כאשר מפלס המים יורד בהדרגה, הקנה נחשף ראשון ליובש והסוף רק מאוחר יותר, כאשר המפלס ממשיך לרדת. לדעתו ייתכן ומקור השיבוש "קנה סוף" הוא בסמיכות השמות סוף וקנה בפסוק בישעיהו.
כאמור, מקור החלפת השמות בין צמחי המים והביצה הוא הדמיון בין המינים או אולי גם השימוש שנעשה בהם ומינים סיביים נוספים לצורך קליעת מחצלות, סלים וכד'. ככלל נראה לי שרבים מבין הצמחים הנכללים במחלקת החד פסיגיים מתאימים לקליעה משום שהם בעלי גבעולים ועלים סיביים. ב"מערת הלוחם" נמצאה מחצלת קנים וסלים בני אלפי שנים. עד היום חומרים אלו בשימוש בתרבויות שונות בעולם ואפילו אנחנו נוהגים להשתמש בנרתיקים ("קוישיקלך") לאגידת ארבעת המינים העשויים מעלי דקל (חד פסיגי).
קצה החוט שבו נשתמש לפענוח זהותם של השיפה והגמי יהיו תרגומיו של רש"י ללע"ז ושל הרמב"ם בפירוש המשניות. בסוגייתנו מתרגם רש"י: "ושל שיפא – פייו"ר", ושל גמי – יונ"ק בלעי טובא". ד"ר משה קטן מזהה בספרו "אוצר לעזי רש"י" את צמחים אלו כצמחי מים. את הלע"ז פייו"ר הוא מתקן לפויי"ל (paweil או paveil) ומתרגם "סוג של גומא (חזרן?)". בפירוש רש"י ביומא התרגום מסתבך. אומרת הגמרא: "ותו קא מבעיא להו מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים?" (עח ע"א) ומפרש רש"י: שעם - מין גומא שקורין פוי"י וכו'". כאן אנו מוצאים שהשעם הוא שם נרדף לשיפה. השעם מופיע גם במשנה (כלים, פי"ד מ"ה): "... סנדלי בהמה של מתכות טמאין, של שעם טהורין וכו'" ומפרש הרמב"ם: "ושעם, הוא גמי". לדעת ד"ר משה קטן המסתמך, כנראה, על פירוש רש"י והרמב"ם, לשעם בספרות חז"ל היתה משמעות שונה מהמשמעות המקובלת היום (Cork) והיא, כמו השם שיפה, שמו של אחד או יותר מצמחי הגמי (גומא). הוא מביא את גירסתו של לוי המתרגם את השיפה ל – pavoil. לדעת לוי שם זה נגזר מהמילה papyrus שהיא שמו של גומא הפפירוס שממנו הכינו נייר בעת העתיקה. את השם "גמי" מתרגם רש"י באופן עקבי יותר ליונ"ק (jonc). גם בגמרא בסוכה (טז ע"א) אנו מוצאים: "תניא כוותיה דרבי אמי בר טביומי: מחצלת של שיפא ושל גמי שיריה אף על פי שנפחתו מכשיעורה אין מסככין בהן". רש"י: "שיפא - לישק"א, ושל גמי - יונ"ק". ד"ר משה קטן מתרגם יונ"ק לצמח הסוף.
.jpg)
סמר חד - צולם בעינות צוקים
נראה לי שסביר יותר לזהות את היונ"ק כאחד ממיני הסוג סמר ששמו הלטיני הוא Juncus. הדמיון בין השם הלטיני והשם יונק"ו חד משמעי. בארץ שכיח מאד המין Juncus acutus הגדל בגושים ומגיע לגובה של 1.5 מ'. תפוצתו העולמית של צמח זה רחבה מאד והיא כוללת את החבלים הים תיכוני, האירנו-טורני ואפילו האירו-סיבירי כלומר הוא מצוי גם באירופה. צמחי הסמר משמשים למרעה וכחומר גלם לקליעת מחצלות וסלים וכמקור לסיבים צמחיים לשזירת חבלים. מתוך ההקשרים השונים ברור שהיו מינים שונים של צמחים שנקראו בשם גמי ותרגומו של רש"י מתייחס רק לאחד מהם - הסמר.
למרות שלא הצלחתי למצוא זיהוי חד משמעי לשיפה ולגמי אוכל להסיק שמדובר במינים של גומא או לפחות צמחים הדומים להם הגדלים גם הם בבית גידול מימי(1). מצמחים אלו קלעו את העקלים והשאלה העומדת בפנינו היא מה מייחד את צמחים אלו וגורם להם לספוג נוזלים בכמות גדולה יותר מאשר צמחים אחרים? התשובה לשאלה נעוצה בהכרת המבנה המיוחד של צמחי מים (מים מתוקים ומלוחים) וביצה. אחת מההתאמות המשותפות לצמחי מים הוא קיומה של רקמה ספוגית בעלת חללי אוויר גדולים באיברי הצמח השונים (עלים, גבעולים ושורשים) הנקראת אארנכימה. לחללי האוויר הגדולים הנמצאים ברקמה זו (ראה בתמונות הנופר הצהוב והסמר) יש תפקיד כפול: הם משמשים כמצופים המעניקים יציבות לחלקי הצמח הטבולים והצפים ומשמשים לאגירת והולכת חמצן מהחלקים שעל פני המים אל שאר חלקי הצמח ובעיקר לשורשים. שרשראות חללי האוויר יוצרים כעין צינורות המובילים אוויר לאורך עלי וגבעולי הצמח. חשוב להדגיש שהנופר הצהוב לא שימש לקליעה ותמונותיו הוצגו רק כדי להדגים את המבנה הספוגי של צמחי המים.
הסמר, הגומא, הקנה ודומיהם חיים בסביבות מוצפות והם מתאפיינים ברקמת ארנכימה מפותחת. רקמה ספוגית זו תופסת נפח גדול מעלי וגבעולי הצמח (עד 60% מנפחו) ולכן ברור שכושר הספיגה של צמחים אלו גבוה בהשוואה לצמחים יובשניים כמו למשל הקנבוס ("בצבוץ") ולכן נדרש תהליך ממושך יותר על מנת להפטר מהנוזלים (יין או שמן) שהם ספגו כאשר היו מעוניינים לטהרם.
 |
|
 |
נופר צהוב – חתך רוחב בעלה צילמה: שרה גולד
|
|
סמר (Juncus effusus) – חתך רוחב בעלה
צילם: Frank Vincentz
|
נופר צהוב צילם: אלי סולומון
(1) ר' יוסף אביב"י הסב את תשומת לבי לשמו של אחד מסוגי צמחי הבמבוק הנקרא Puelia הקרוב ביותר לכתיב פויי"ל בלעז (paveil) שהביא ד"ר משה קטן. האחרון גם פירש (עם סימן שאלה) את השם שיפה כחזרן שהוא שמו העברי של הבמבוק. סוג זה איננו נפוץ באזורנו אלא גדל כעשב בקרקע יערות טרופיים ולכן זיהוי זה, לענ"ד, לא סביר.
מקורות עיקריים:
א. פאהן, אנטומיה של הצמח, הוצאת הקיבוץ המאוחד (עמ' 69-71, 184-185).
לעיון נוסף:
אתר צמח השדה: "סמר חד", "נופר צהוב"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
