טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אבל מליאה חרדל חייב – חרדל
"קופה שהיא מלאה כו'. אמר חזקיה: לא שנו אלא בקופה מליאה קישואין ודלועין, אבל מליאה חרדל חייב" (שבת, צא ע"ב).
פירוש: שנינו במשנה שקוּפָּה (סל) שֶׁהִיא מְלֵיאָה פירות אין חייבים עליה אלא אם כן הוציאוה כולה. ועל כך אָמַר חִזְקִיָּה: לֹא שָׁנוּ דין זה אֶלָּא בְּקוּפָּה מְלֵיאָה קִישּׁוּאִין וּדְלוּעִין שהם ארוכים, שאף כשמוציא את רוב הקופה עדיין נשאר חלק מכל הפרי בפנים, אֲבָל אם היתה הקופה מְלֵיאָה זרעוני חַרְדָּל חַיָּיב, משום שהוציא כמות של גרגירי חרדל אל רשות הרבים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חרדל לבן שם באנגלית: Mustard שם מדעי: Sinapsis alba
שמות בשפות אחרות: ערבית - חרדלא
נושא מרכזי: החרדל כסמל לפירות קטנים
לריכוז המאמרים שנכתבו על החרדל הקש/י כאן.
בסוגיות שונות הצבעתי על כך שבהרבה (ואולי בכול) מקרים חז"ל בחרו באופן מכוון בדוגמאות מוכרות היטב מעולם הצומח והחי על מנת לבטא באופן הטוב ביותר את הרעיון של הסוגייה. מסיבה זו הפכו מינים מסוימים לסמלים והשימוש בהם ב"מחזה" איננו אקראי. לדוגמה: העז משמשת כסמל להתנהגות שלוחת רסן ולכן היא החשודה העיקרית לנזקים שנגרמו לשדות וגינות. העורב הוא סמל לגזלן החוטף, בריש גלי, בשר או מזון אחר, מתחת ידי הבעלים. האגוז משמש כסמל לחפץ בעל כושר ציפה מעולה ואילו הרימונים הם הפרי הגדול ביותר. מבין הירקות "מככבים" בתפקיד ה"גדולים" הקישואים והדלועים.
בספרות המשנה והתלמוד נזכר החרדל פעמים רבות, ומן הסתם היה מצוי לרוב ומוכר לכל תושבי הארץ. אבותינו הכירו שלושה מינים: החרדל הלבן, החרדל המצרי וחרדל השדה. את החרדל גידלו כירק-מאכל, והיו נוהגים להשתמש בעיקר בראשי הגבעול ובעלים בבישול ובכבישה: "אמר רבי יהושע מימי לא לא גס ליבי לומר לאדם צא ולקט לך תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשרות" (תוספתא, מעשר ראשון ג').
לגבי הסגולות הרפואיות הטמונות בו, נאמר: "הרגיל בחרדל אחד לשלושים יום, מונע חליים מתוך ביתו. אבל לא בכל יום, מפני שהוא מחליש את הלב" (ברכות, מ ע"א).
החרדל מוזכר בספרות חז"ל כסמל בעיקר בשלושה הקשרים:
א. החרדל מופיע כסמל למאכל או ליתר דיוק מתבל המעניק לבשר מעמד יוקרתי. על אברהם אבינו מסופר שלקח שלושה בני בקר על מנת להאכיל את המלאכים ב"שלש לשונות בחרדל" (בבא מציעא, פו ע"ב).
ב. קבוצת האזכורים השנייה משתמשת בחרדל כסמל לגרגיר (זרע) קטן ביותר. דוגמה בולטת לתופעה זו היא דברי רבי זירא (מגילה, כח ע"ב): "בנות ישראל הן החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים". החומרה היא שאפילו כתם קטן ביותר מטמא(1). בקצה השני של טווח הגדלים נמצאים הקישואים והדלועים המשמשים בסוגייתנו כסמל לפרי גדול (לזיהוי הקשואים ראו "אין לך מר בקישות אלא פנימי שבו" והדלועים "מחתכין את הדלועין לפני הבהמה"). בסוגייתנו מהווה החרדל ניגוד לקישואין והדלועין הגדולים בכך שגרגירי החרדל שיצאו מתוך הקופה הוצאו לגמרי ואין להם חלקים שעדיין נשארו בתוך הבית. בלשון רש"י: "קישואין ודילועין - שהן ארוכין, ועדיין יש מהם בפנים, וכל מה דאגיד לגואי כל דהו - לאו הוצאה היא. אבל מליאה חרדל - שהרי יש ממנו כולן בחוץ, אף על פי שעל ידי הכלי הוא נאגד לצד פנים – חייב".
ג. בקבוצת האזכורים השלישית החרדל מבטא מספר גדול במיוחד. מאפיין זה נובע באופן ישיר מכך שגרגירי החרדל קטנים. דוגמה לכך מובאת בגמרא (נזיר, ח ע"א): "רואין את הקופה כאילו מלאה חרדל, ונזיר כל ימיו". כתוצאה מכך שגרגירי החרדל קטנים מאד מספרם ב"קופה" גדול מאד. ככל שגודל הגרגירים קטן יותר ניתן להכניס בנפח מסוים מספר גדול יותר. מדד זה למספר ימי הנזירות מקביל (אם נדר ב"סתם") למקבל על עצמו נזירות "כשער ראשי", "כעפר הארץ" וכחול הים".
בירושלמי (וילנא, נזיר, פ"א הלכה ד') אנו מוצאים באופן מפורש את החרדל בקצה התחתון של סקאלת הגודל: "... האומר הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו מליאה חרדל ונזיר כל ימיו: גמ' אמר ר' מני מטילין אותו לחומרין בתחילה רואין אותה כאילו מליאה אתרוגין ואחר כך רמונים ואחר כך אגוזים ואחר כך פונדקרין (אגוזים קטנים) ואחר כך פלפלין ואחר כך שומשמין ואחר כך חרדל וכו'". מפרש "קרבן העדה": "גמ' מטילין אותו לחומרין. מתחילין לבדקו בקל ואומרין לו שמא קופה מליאה אתרוגים נדרת ואם אומר לאו מחמירין עליו עד מליאה חרדל שהוא הקטן שבקטניות שדרך למלאות מהם הקופה".
הרחבה
ב. החרדל כסמל לגודל קטן
אנו מוצאים את החרדל כדימוי ליחידת גודל קטנה ביותר במקומות נוספים במשנה ובגמרא. במשנה בנדה (פ"ה מ"ב) מהווה החרדל דוגמה לכמות קטנה: "... ומטמאים בכל שהוא (הכוונה לשכבת זרע) אפילו כעין החרדל ובפחות מכן". ההדגשה "אפילו" במשנה זו ובדברי רבי זירא ("בנות ישראל החמירו על עצמן") מעידה על כך שמדובר ביחידת גודל קטנה ביותר דבר המתאים לגרגירי החרדל.
במסכת חולין (כד ע"ב) למדנו: "אמר רבי יונתן: התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל". רבי יונתן מציין את גרגירי החרדל הזעירים על מנת להדגיש את העובדה שהאוכל הנמצא בכלי מקבל טומאה למרות שאיננו נוגע בדפנותיו. גרגיר החרדל הנמצא במרכזו של הכלי מסמל את הדבר הנמצא במרחק הרב ביותר מדפנותיו משום שגם אם נניח שהטומאה מועברת אליו על ידי מגע בין גרגיר לגרגיר הרי שמספר מעברי הטומאה גדול מאד. בלשון רש"י: "ואפילו מלא חרדל - שהכלי אינו נוגע בכולו אלא במה שסמוך לדפנות, והאמצעיים מיטמאין מן האויר. ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד, ועוד אין אוכל מטמא אוכל, ועוד אם כן זה שני וזה שלישי והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים". גם התוספות במקום נדרש לשאלה מדוע נבחר החרדל להדגים את העיקרון. "התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל - לפי מה שמפרש ר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מדאורייתא פחות מכביצה, לא נקט חרדל דוקא, אלא כלומר ואפילו מלא ביצים. ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא וכו'".
גרגירי החרדל הקטנים ביותר מייצגים את שיעור של "כל שהוא". זרעי החרדל הם בגודל של 1-2 מ"מ ומשקל 1000 זרעים הוא כ – 2 גרם. משקל זה הוא פחות מחצי ממשקלם של גרגירי השומשום הנחשבים כמאכל הקטן ביותר (ראו במאמר "כביצה חסר שומשום" (ראש השנה, יג ע"א)). הגמרא שם שעסקה בטומאת אוכלין הביאה את גרגירי השומשום כדוגמה למאכל קטן ביותר ולא את החרדל משום שהחרדל נאכל רק לאחר טחינה ועיבוד.
ג. החרדל כסמל למספר גדול
בגמרא בבבא בתרא (עג ע"א) מסופר: "אמר רבה, אשתעו לי נחותי ימא: בין גלא לגלא תלת מאה פרסי, ורומא דגלא תלת מאה פרסי. זימנא חדא הוה אזלינן באורחא, ודלינן גלא עד דחזינן בי מרבעתיה דכוכבא זוטא, והויא לי כמבזר ארבעין גריוי בזרא דחרדלא, ואי דלינן טפי הוה מקלינן מהבליה"(2). "תפקיד" החרדל ב"מחזה" המסופר הולם אותו היטב משום שהוא מסמל את יחידת הגודל המינימלית מבין פירות הארץ והעץ ולכן מספר הזרעים בנפח ארבעים סאה הוא הגדול ביותר. מפרש הרשב"ם: "ביזרא - בית זרע ארבעים כור של חרדל דנפיש משל שאר זרעים".
(1) ראשונים ואחרונים מתקשים מהו הביטוי "אפילו" לגבי החרדל שהרי מדאורייתא דם כלשהו מטמא. ראה סכום תשובות בעמוד 4 במאמר זה.
(2) פירוש: ועוד אָמַר רַבָּה, אִשְׁתָּעוּ [סיפרו] לִי נָחוֹתֵי יַמָּא [יורדי הים]: בֵּין גַּלָּא לְגַלָּא תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי [בין גל לגל שלוש מאות פרסות], וְרוּמָא דְּגַלָּא תְּלָת מְאָה פַּרְסֵי [וגובה הגל שלוש מאות פרסות]. זִימְנָא חֲדָא הֲוָה אָזְלִינַן בְּאוֹרְחָא [פעם אחת היינו הולכים בדרך], וְדָלֵינַן גַּלָּא [והגביה אותנו הגל] עַד דְּחָזֵינַן בֵּי מִרְבַּעְתֵּיהּ דְּכוֹכָבָא זוּטָא [שראינו את בית מרבצו, מושבו של כוכב קטן], וְהָוְיָא לִי כְּמִבְזַר אַרְבְּעִין גְּרִיוֵי בִּזְרָא דְּחַרְדְּלָא [והיה גודלו כמו מקום שזורעים בו ארבעים סאים של זרע חרדל], וְאִי דָּלֵינַן טְפֵי [ואם היה מגביה אותנו יותר] הֲוָה מִקְּלִינַן מֵהֶבְלֵיהּ [היינו נשרפים מחומו של הכוכב].
רשימת מקורות:
ח. צ. אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 66-67).
ז. עמר, "הצומח והחי במשנת הרמב"ם – לקסיקון לזיהוי הצמחים ובעלי החיים שבפירוש המשנה לרמב"ם", בהוצאת מכון התורה והארץ, תשע"ה, עמ' 86-87.
לעיון נוסף:
מתוך אתר צמח השדה: חרדל לבן, חרדל השדה, כרוב שחור.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
