|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
היינו דקם רימא – שור הבר
"בשלמא למאן דאמר לא ירד מבול לא"י, היינו דקם רימא התם, אלא למאן דאמר ירד, רימא היכא קם? אמר רב ינאי: גוריות הכניסו בתיבה. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא והוי כהר תבור, והר תבור כמה הויא? ארבעין פרסי, משכא דצואריה תלתא פרסי, מרבעתא דרישא פרסא ופלגא, רמא כבא וסכר ירדנא. אמר רבי יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה. והאמר מר מרבעתא דרישא פרסא ופלגא? אלא ראש חוטמו הכניסו לתיבה. והא אמר רבי יוחנן לא ירד מבול לא"י? לדברי ריש לקיש קאמר. והא קסגיא תיבה? אמר ריש לקיש: קרניו קשרו בתיבה. והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו? ולטעמיך תיבה היכי סגיא? ועוד, עוג מלך הבשן היכא קאי? אלא נס נעשה להם שנצטננו בצידי התיבה" (זבחים, קיג ע"ב).
פירוש: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר [נניח לדעת מי שאומר, ר' יוחנן] שלא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַיְינוּ דְּקָם רֵימָא הָתָם [זהו ההסבר לכך שעמד הראֵם שם בארץ ישראל] בזמן המבול, וכך נשאר בחיים. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר [לדעת מי שאומר, ריש לקיש] שיָרַד מבול אף בארץ ישראל, רֵימָא הֵיכָא קָם [הראם היכן עמד], שהרי ברור שהראם במידותיו הגדולות (כמבואר להלן) לא יכול היה להיכנס לתיבת נח! ומביאים בתשובה לכך מה שאָמַר ר' יַנַּאי: הוא אכן נכנס לתיבה, ואולם לא היה זה ראם גדול במלוא קומתו, אלא גּוּרִיּוֹת (גורים) של ראמים הִכְנִיסוּ בַּתֵּיבָה, וכך נשתמרו הראמים לאחר המבול. ומקשים על כך: וְהָאָמַר [והרי אמר] רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי אוּרְזִילָא דְּרֵימָא בַּת יוֹמָא [אני ראיתי גור ראם בן יומו] וְהָוֵי [והיה גודלו] כְּהַר תָּבוֹר שבארץ ישראל. וְהַר תָּבוֹר כַּמָּה הָוְיָא [הוא גודלו]? אַרְבְּעִין פַּרְסֵי [ארבעים פרסה], מַשְׁכָּא דְּצַוָּארֵיהּ תְּלָתָא פַּרְסֵי [אורך צווארו של אותו גור ראמים היה שלוש פרסות], מַרְבַּעְתָא דְּרֵישָׁא פַּרְסָא וּפַלְגָּא [מקום מרבץ ראשו, צווארו, היה גודלו פרסה וחצי], רְמָא כָּבָא וּסְכַר יַרְדְּנָא [הטיל אותו גור ראמים גלל, וסתם את הירדן מרוב גודלו]. ואם כן אף את גור הראם אי אפשר היה להכניס לתיבה בשל גודלו! ומשיבים: אָמַר ר' יוֹחָנָן: רק את ראשׁוֹ של גור הראם הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה, בעוד שכל גופו היה מחוצה לה. ומקשים על כך: וְהָאָמַר מָר [והרי אמר החכם, רבה בר בר חנה]: מַרְבַּעְתָא דְּרֵישָׁא פַּרְסָא וּפַלְגָּא [מקום מרבץ ראשו, צוארו, היה בגודל פרסה וחצי], ואם כן אף את ראשו בלבד אי אפשר היה להכניס לתיבה! אֶלָּא צריך לתקן ולומר שרק את ראשׁ (קצה) חוֹטְמוֹ של גור הראם הִכְנִיסוּ לַתֵּיבָה, כדי שיוכל לנשום. ותמהים: ומדוע נזקק ר' יוחנן להסבר זה? וְהָא [והרי] אָמַר ר' יוֹחָנָן שלֹא יָרַד מַבּוּל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ולשיטתו היה הראם עצמו בזמן המבול עומד בארץ ישראל! ומשיבים: אכן ר' יוחנן לא נזקק לכך, ורק לְדִבְרֵי רֵישׁ לָקִישׁ קָאָמַר [הוא אומר], שכך יש להסביר לשיטת ריש לקיש. ושואלים לגופו של הסבר זה: כיצד ניתן היה להשאיר את הראם כשקצה חוטמו בתוך התיבה? וְהָא קָסַגְיָא [והרי היתה מהלכת] התֵּיבָה על פני המים! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: קַרְנָיו של הראם קָשְׁרוּ בַּתֵּיבָה וכך הוא נסחף עימה. ומקשים עוד על הסבר זה: וְהָאָמַר [והרי אמר] רַב חִסְדָּא: אַנְשֵׁי דוֹר הַמַּבּוּל בְּרוֹתְחִין קִלְקְלוּ וּבְרוֹתְחִין נִידּוֹנוּ, ואם כן כיצד שרד הראם במים הרותחים? ומשיבים: וּלְטַעֲמֵיךְ [ולטעמך, לשיטתך] שאי אפשר היה לשרוד במים הרותחים של המבול, התֵּיבָה עצמה הֵיכִי סַגְיָא [כיצד היתה מהלכת]? והרי היתה מצופה בזפת שנמסה במים רותחים! וְעוֹד, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, שלפי המסורת היה מאנשי דור המבול, ושרד בחיים, הֵיכָא קָאֵי [איך עמד, שרד] בתוך המים הרותחים? אֶלָּא בודאי יש לומר שנֵס נַעֲשָׂה לָהֶם, שֶׁנִּצְטַנְּנוּ המים שהיו בְּצִידֵּי הַתֵּיבָה, וכך שרדה התיבה, וגם גור הראם ועוג מלך הבשן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
באופן דומה ניתן להניח שחז"ל בחרו לקפל סודות ורמזים בתוך סיפור על בעל חיים גדול במיוחד על בסיס עובדתי המוכר לכל. בסיס זה הוא בעל החיים הגדול ביותר שהם הכירו בארץ ישראל שלגביו נסב הדיון. כדאי לשים לב שכל ארבעת האמוראים המשתתפים בדיון חיו לפחות חלק משנותיהם בארץ ישראל. כמו במקומות אחרים בש"ס גם כאן מצטיין רבה בר בר חנה במתן תאורים הנראים מוגזמים כחלק משיטתו להעביר את מסריו באופן זה. הרצף העיקרי והמפורסם של סיפוריו מופיע בפרק ה"מוכר את הספינה" בבבא בתרא. רבים נדרשו לפתרון דבריו בהם המהרש"א, רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן והרב קוק במאמרי הראי"ה. כל המפרשים נמנעו מלפרש את הדברים כפשוטם.
תוס' שולל את האפשרות שמדובר בדג שהרי לא נגזרה גזירת המבול על הדגים ואם כן אין מקום לשאלה כיצד שרד הראם במבול. הוא שולל גם את הפירוש שהראם הוא התאו (ג'אמוס בערבית) למרות שיש המכנים אותו בשם זה. זיהוי זה בלתי אפשרי משתי סיבות: 1. התאו קטן יחסית למה שנתפס כגודלו הענק של הראם. 2. בתאו ניתן להשתמש למלאכה כמו חרישה ומשיכת קרון ואילו הראם על פי הכתוב באיוב לא יכול לשמש למלאכה. מכאן מסיקים התוספות שהבפלו אינו הראם המקראי (שהוא חיה כמפורש ברשימת החיות בפרשת "ראה": דישון שמתורגם רימא) אלא מין בהמה, ולכן חלבו אסור. הרב יחזקאל דרוק הפנה את תשומת לבי לכך שחשיבות הדיון הנוכחי חורגת מזיהוי תיאורטי גרידא ויש לו השלכות הלכתיות. אומר הסמ"ג (עשין נט) כנראה בהתבסס על דברי התוס':
שלד שמור היטב של שור הבר בן אלפי שנים – החיצים מציינים את מקום פגיעת החיצים שקטלו אותו.
מקורות עיקריים:
יהודה פליקס, החי של התנ"ך – ספר הזואולוגיה המקראית (עמ' 21).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
|
