טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
ראיתי נחש כקורת בית הבד – נחש
"מתניתין: איזו היא שבועת שוא? ... נשבע על דבר שאי אפשר לו, אם לא ראיתי גמל שפורח באויר, ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד וכו'" ...ולא? והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא? אמר שמואל: בטרוף. כולהו נמי מיטרף טריפין? בשגבו טרוף" (שבועות כט ע"א).
פירוש: שנינו במשנה בענין נשבע על דבר שאי אפשר לו: "וְאִם לא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד". ושואלים: וְלא? וכי אין נחש גדול כזה? וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה [והרי היה אותו נחש שהיה] בִּשְׁנֵי [בשנותיו] של שָׁבוֹר מַלְכָּא, הֲוַה חַד דְּאַחֲזִיק תְּלֵיסַר אוּרְוָותָא תִּיבְנָא [היה אחד שהחזיק, שבלע, שלוש עשרה אורוות של תבן]! אָמַר שְׁמוּאֵל: לא מדובר במשנתנו בנשבע על גודלו של הנחש שהוא כקורת בית הבד, אלא בְּצורתו, שהוא טָרוּף, שהוא ישר ושטוח כמו קורת בית הבד. ואומרים: כּוּלְּהוּ נַמִי מִיטְרַף טְרִיפִין [כל הנחשים כולם גם כן שטוחים]! ומשיבים: בְּנשבע שֶׁגַּבּוֹ טָרוּף, שהנחשים שטוחים בגחונם, אבל לא בגבם". (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: נחש שם באנגלית: Snake שם מדעי: Serpentes.
שם נרדף במקורות: חיויא, עכנאי
נושא מרכזי: הבסיס הריאלי לקיומו של נחש בגודל קורת בית הבד.
כאשר אנו מתייחסים למגוון מיני הנחשים החיים בא"י, המשנה מובנת היטב כפשוטה, משום שאכן אין בארץ נחשים שגדלם (בדברי רש"י עובים) עשוי להגיע לגודל קורת בית הבד (על קורת בית הבד ראה במאמר "כלונסות של ארז שמעמידין בהן את הקורה"). הנחש הגדול ביותר בישראל הוא זעמן שחור (תמונות 1-2) שאורכו המקסימלי מגיע ל – 2.4 מ' ומשקלו ל – 2 ק"ג ולכן אם נשבע שראה נחש כקורת בית הבד שבועתו היא שבועת שוא.
 |
|
 |
|
תמונה 1. זעמן שחור - פרט צעיר |
|
תמונה 2. זעמן שחור - פרט צעיר |
התמונה מסתבכת כאשר אנו עוברים לדברי הגמרא משום שמסופר בה על נחש שהיה בימי שבור מלכא(1) שבלע 13 אורוות תבן. מפרש רש"י: "דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא - מלא שלש עשרה אורוות סוסים תבן, שהיה בולע בני אדם, ועשו חבילות תבן ונתנו בהן בהמות וחיות וגחלי אש טמונים בהן, ובלעם, ובערו בגופו ומת. לישנא אחרינא גרסינן ארידתא חבילות". בנדרים (כה ע"א) מפרש רש"י שהכוונה היא שהנחש בלע 13 אבוסי תבן. מגרסת הערוך "אדריתא" ומפירושו שם משתמע שהכוונה לפוחלצים של בעלי חיים שהיו מלאים בתבן. מלשון הגמרא "והא ההוא דהוה בשני שבור מלכא" משתמע שמדובר באירוע יוצא דופן. שאלת הגמרא היא, אם כן, מדוע הנשבע שראה נחש כקורת בית הבד חייב משום שבועת שוא הרי איננו נשבע על דבר בלתי אפשרי. יש להעיר שאמנם המאורע בימי שבור מלכא היה יוצא דופן אך נחשים גדולים כקורת בית הבד היו נפוצים למדי. כתב הרמב"ם (נדרים, פ"ג מ"ב): "כקורת בית הבד, בגדלה, לפי שזה מצוי הרבה ואין זה גוזמא, אלא הכונה כצורתה ותארה וכו'".
לפני שנפנה לתאר את ההיבט הריאלי שבקושיית הגמרא מן הראוי להתייחס לתאור המוגזם, לכאורה, של גודל הנחש. לענ"ד עלינו לנתח את דברי הגמרא לא רק במישור הריאלי אלא גם במישור הסמלי. לא בכדי מופיע המספר 13 כמתאר את גודל הנחש המסוכן הזה. מספר זה מופיע פעמים רבות באגדות חז"ל כמספר בעל משמעות מיוחדת ועל כך ראה מאמרו של הרב עמית משגב "דרוש שלוש עשרה". ראו הרחבה לפסקה זו בהערת השוליים.(2) יחד עם זאת עלינו לזכור שלעיתים חז"ל נקטו לשון גוזמה כמו למשל בדברי רבא במסכת חולין (צ ע"ב): "תנן התם: תפוח היה באמצע המזבח, פעמים היה עליו כשלש מאות כור. אמר רבא: גוזמא. השקו את התמיד בכוס של זהב, אמר רבא: גוזמא. אמר רבי אמי: דברה תורה לשון הואי, דברו נביאים לשון הואי, דברו חכמים לשון הואי. דברו חכמים לשון הואי - הא דאמרן, דברה תורה לשון הואי - ערים גדולות ובצורות בשמים, דברו נביאים לשון הואי ותבקע הארץ לקולם - אמר ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל, בשלשה מקומות דברו חכמים לשון הואי, אלו הן: תפוח גפן ופרוכת". דוגמה נוספת אנו מוצאים בגמרא בערכין (יא ע"א): "במתניתא תנא: היא אמה, וגבוה אמה, וקתא יוצא הימנה, ועשרה נקבים היו בה, כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. אמר רב נחמן בר יצחק: וסימניך, מתניתא גוזמא". על יוסף מוקיר שבת מספרת הגמרא (שבת, קיט ע"א): "... אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא". הוא מכר את המרגלית בשלוש עשרה עליות מלאות בדינרי זהב. מפרש רש"י: "תריסר עיליתי דדינרי - עליות מלאות דינרי זהב, וגוזמא בעלמא הוא, כלומר: הון עתק מאד, כך פירש רבינו הלוי, וכן בכל מקום, כגון תליסר גמלי ספיקי טריפתא (חולין צה, ב), וכן תליסר טבחי דלעיל".
אם נחזור לעולם הריאליה נוכל ל"הסתפק" בנחשים הגדולים ביותר בעולם שהם הפיתון המרושת שאורכו מגיע עד ל – 10 מ' ופיתון בורמזי המגיע למשקל 190 ק"ג (נזכר בזעמן השחור גדול נחשי א"י שמשקלו עד 2 ק"ג). בשנת 2007 דווח על ידי גן החיות בקורוגסוו (Curugsewu) באינדונזיה, כי ברשותם נחש מסוג פיתון מרושת (תמונה 3) שאורכו 14.85 מטר ומשקלו 447 קילוגרם. תפוצת נחשים אלו היא בדרום מזרח אסיה ולא מן הנמנע שפרטים בודדים הרחיקו מערבה או שתפוצתם הייתה מערבית יותר. קיימים דיווחים על טריפת בני אדם ובמיוחד ילדים על ידי מינים אלו. אין בכוונתי לקבוע מסמרות לגבי הזהות המדוייקת של הנחש האימתני אלא רק להעלות אפשרויות ולהציע דרך להסביר את מציאותם של נחשים כה גדולים. ראו גם את רשמיו של פוסאט על מפגש עם נחשי האנקונדה במצגת שערך חנוך פלסר. לקריאה לחץ כאן).
על מנת ליישב את דברי המשנה עם המציאות המוכרת לו מפרש שמואל שכוונת הנשבע לא הייתה להשתמש בהשוואה לקורת בית הבד מבחינת גודל הנחש אלא לתכונה "טרוף" שנעמוד עליה בהמשך. גם הסבר זה לא סיפק את הגמרא שהרי כל הנחשים טרופים ולכן מסיימת הגמרא שכוונת הנשבע הייתה לומר שראה נחש שגבו טרוף כקורת בית הבד ודבר זה לא ייתכן. הגמרא בנדרים (כה ע"א) מוסיפה עוד נדבך לשקלא והטריא: "ולתני טרוף? מילתא אגב אורחיה קמ"ל, דקורת בית הבד גבו טרוף. למאי נפקא מינה? למקח וממכר, לומר לך: המוכר קורת בית הבד לחבירו, אי גבו טרוף - אין, ואי לא – לא". שואלת הגמרא מדוע נכתב שהנשבע תיאר באופן עקיף את הנחש שראה בביטוי "כקורת בית הבד" במקום לומר באופן ישיר שראה נחש שגבו טרוף? ומתרצת: שיש בדברים אלו חידוש לעניני מקח וממכר.
התחבטו הראשונים בפירוש המושג "טרוף". בסוגייתנו מפרש רש"י: "בטרוף - הא דקאמר כקורת בית הבד שיש בו חריצים כך ראיתי נחש מנומר. כולהו נמי מיטרף טריפי - ומשני בשגבו טרוף נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו". בנדרים מחליף ה"מפרש" את המילה "חריצים" ב"בקעים". בניגוד למשתמע בקריאה פשוטה של דברי הגמרא, מלשון רש"י ניתן להסיק שאין לנחשים חריצים אלא שהנימור שלהם מעניק להם מראה הדומה לחריצים הקיימים בקורת בית הבד. באופן דומה ניתן להסיק גם מדברי ה"שיטה מקובצת" (נדרים, שם): "בטרוף. לא תימא גדול כקורת בית הבד, אלא אימא מנומר כקורות בית הבד, שאמר: שבועה אם לא ראיתי נחש מנומר כקורות בית הבד שהיא פגומה בעיגול כל סביביה כי האי (כנראה שבמקור הופיע שרטוט). כולהו נחשים מטרף טריפי. וכולן הן מנומרין ומשתכח דקושטא אישתבע וכו'". מסתבר שגם ה"שלמי נדרים" הבין כך בדברי רש"י וה"מפרש":
"והנה בפירושא דטרוף, הר"ן פירש שעשוי בקעים בקעים, ובירושלמי טרוף מרובע, והמפרש בכאן ורש"י בשבועות [דף כט ב] פירשו טרוף מנומר. ובשיטה מקובצת הקשה על פירש"י דמאי מעליותא לקורת בית הבד אם הוא מנומר עיין שם. ולפע"ד כבר הרגישו רש"י והמפרש בכאן שכתבו דומיא דקורת בית הבד יש בו חריצים וחדקים, כן ראיתי נחש שגבו מחולק במראות מנומרים, וחריצים בודאי מעלה לקורת בית הבד שיותר טוב לכתוש בו הענבים. ועיין לשון רש"י בשבועות מבואר כן להדיא".
ה"שלמי נדרים" מחלק בין "חריצים וחדקים" בקורה לבין "מחולק במראות מנומרים" בנחש. הוא יישב את הקושי על רש"י בכך שהציע יתרון לקורה מחורצת.
ראשונים אחרים מפרשים שטרוף הוא שטוח. ה"מפרש" (שם) מביא את פירוש הירושלמי: "... ובירושלמי נראה דפירש טרוף מרובע דאמרינן התם אין מרובע בבריות וכו'". בתוס' בנדרים מובא גם טעם לפירוש השונה: "טרוף - פירוש שהוא מנומר שהיו כמו קורות בית הבד. ולא נראה דמה ענין מנומר לקורות בית הבד? לכן נראה לי לפרש בטרוף פלט"ר בלע"ז ופריך כולהו נמי טרופין פירוש בבטן ולכך ניחא גבי קורות בית הבד". ב"שיטה מקובצת" מופיע הלע"ז באופן שונה מעט: "נטרף. פירוש פלט בלע"ז ואינו עגול ומצינו בו חבר הטורף את גבו". פלט"ר או פלט הוא שטוח (plat בצרפתית). מפרשים אלו מתייחסים להבדל בין הגחון השטוח של הנחשים לבין גבם המעוגל (תמונה 4). ר' יוסי אביב"י העיר על פי מילון "בן שושן" שהחלק הרחב והשטוח בעלה נקרא טרף ובארמית טרפא. המילה "טרף" משמשת במקרא ככנוי לעלה כמו למשל בפסוק "... כל טרפי צמחה תיבש וכו'" (יחזקאל, יז ט').
הרמב"ן בשבועות מפרש:
"פירש רב נתן בעל הערוך בשם רב שרירא גאון ז"ל, מושוה כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות, ודכוותה בפרק הרואה (נ"ח ב') מתחזא כמאן דטרפא מיטרף, וכן בפרק מומין אלו (מ"ה א') פרסותיו רחבות כשל אווז, ואמר רב פפא: לא תימא דטריפא ולא סדיקא פירוש דמרבעא, וכן בפרק ב' דמכשירין הטורף את הגג פירוש הטח להשוותו, ובתוספתא דנגעים גבי מקל שמזין בו וראשה טרוף פירוש מרובע, והיינו דתריץ שמואל בירושלמי במרובע וכו'".
ייתכן וכך נוכל להבין גם את דברי הרמב"ן בעבודה זרה (מ ע"א): "ולי נראה דלכו"ע דגים ניכרין או בראש או בשדרה אלא הכא בשהדגים חתוכים כל אחד לשנים ובאין ראש בפני עצמו וגוף בפני עצמו, מר סבר אם ראש קיים וניכר שהוא טהור אוכלין אף הגוף דמיניה הוא, ואע"פ שהגוף טרוף ואינו ניכר וכו'". קרוב לוודאי שהכוונה לדגים המעובדים בצורת "פילה" בעלי מבנה שטוח שלא ניתן לזהות בו את מין הדג.
מבנה קורת בית הבד
פירושי הראשונים נוכל אולי ללמוד כיצד נראו קורות בית הבד בזמנם או במקומם. מפרושם של התוס' והרמב"ן עולה שטרוף הוא שטוח וכוונת הנשבע לומר שגבו של הנחש שטוח כקורת בית הבד דבר שלא קיים במציאות משום שגבם של הנחשים מעוגל. מכאן נלמד שהמוכר לחבירו קורה צריך להקציע אותה על מנת שפניה יהיו שטוחים ואינו יכול למכור גזע עץ טבעי כאשר הוא עדיין גלילי. על פי פירוש רש"י כפי שהבין את דבריו ה"שיטה מקובצת" קורת בית הבד מחורצת בחריצי רוחב. על פי הרמב"ם (נדרים, פ"ג מ"ג) לקורת בית הבד חתך רוחב משולש שקודקודו בגב הקורה: "... לפי שקורת בית הבד היתה צורתה אצלם שיש לה תחתית שטוחה וגבה משולש כל מה שעולה צר יותר כבנין שעל הקבר וזו צורה שאינה מצויה בנחשים כמותה בדיוק אלא אפשר למצוא קרוב לכך, והוא אמר כקורת בית הבד גוזמא".
לכאורה ניתן היה להציע אפשרות נוספת לאבחנה בין גחון הנחש ה"ישרה" ובין גבו שאיננה בצורת פני השטח אלא בסידור הקשקשים. בגחון מסודרים הקשקשים לרוחב הבטן כאשר הגבולות ביניהם מקבילים ואילו בצד הגבי הגבולות מפותלים משום שהקשקשים בצורת גריסים או לוחות מעוגלים (תמונה 4). הנשבע שגבו של הנחש טרוף כלומר "ישר" מבחינת סדור הקשקשים נשבע לשווא שהרי רק הגחון "ישר". הצעה זו בעייתית בדומה להסבר שטרוף הוא מנומר (רש"י על פי הבנת הראשונים) משום שמאפיינים אלו אינם ניתנים ליישום בקורת בית הבד.
(1) שבור הראשון שמלך בפרס בשנים 241 - 272. מלך זה ניהל מדיניות מתונה בנושאי דת והעניק חופש פולחן לדתות השונות בממלכתו. הוא עמד בקשרים עם חכמי ישראל, והיה ידידו של האמורא שמואל.
(2) המאמרים השונים במדור "החי והצומח" בפורטל דורשים מדי פעם התייחסות לשאלות עקרוניות מעבר להתייחסות לצמח או בעל חיים ספציפי וכך גם המאמר הנוכחי. הנסיון המתמשך שלי להוכיח שחז"ל הכירו היטב את סביבתם החקלאית והביולוגית נתקל מדי פעם בקשיים כאשר אני נדרש למימרות שאינן ניתנות, לפחות לכאורה, להסבר ריאלי על פי הידע הקיים היום ברשותינו. הגישה הכללית שהצגתי עד עתה היא שחז"ל השתמשו בכלים שהיו בידיהם וכך לעיתים אנו מוצאים תיאורי טבע המתבססים על מיתולוגיות שרווחו בתקופתם. למשל, תאור הסלמנדרה שאיננה נשרפת באש רווח בין עמים שונים באירופה וממזרח לנו. בדוגמאות של הרפואות המופיעות בגמרא ובאגדות רבה בר בר חנה כבר דנו גדולי חכמי ישראל. לענ"ד עלינו להקדיש מאמצים לפרש את הניתן לפרוש ובמיוחד כאשר מדובר בתיאורים בעלי נפק"מ הלכתית, ולשמר במקביל גם את התחושה שאנו עפר לכפות רגלי ענקי הרוח כחכמי ישראל. ייתכן ונמצא שהסתירות המתגלות לעיננו בין המדע לדברי חכמים נובעות מקוצר דעתינו.
המיוחד בסוגייה הנוכחית הוא שהתאור של הנחש שהיה בימי שבור מלכא כולל בתוכו, בו זמנית, את שני המישורים שהזכרתי לעיל. מצד אחד מתואר כאן נחש דמיוני בגודל עצום המסוגל לבלוע 13 אורוות תבן אך מאידך גיסא התאור הוא חלק משאלה בעלת משמעות של "הלכה למעשה", שהרי אם קיים נחש בגודל זה הנשבע שראה נחש "כקורת בית הבד" לא נשבע לשוא.
ייתכן והרקע לתאור הדו-ערכי של הנחש הוא האופן בו שמעו של הנחש הגיע לאזני חכמי ישראל. אם המידע עליו הגיע דרך שמועות מפה לאוזן, שכמותן אנו חווים אפילו היום, חלה הגזמה במסלול העברת המידע שהפכה את הגרעין האמיתי לתאור דמיוני. חז"ל בחכמתם ידעו לבור את "הבר מהתבן" והבינו שמדובר בנחש בעל גודל יוצא דופן ומכאן נובעת שאלת הגמרא. לעומת זאת תוספת ההגזמה שליוותה את הספור היוותה בסיס להעברת מסרים רוחניים בדרך "רמז" ועל כך יעיד המספר 13 המופיע בש"ס פעמים רבות בהקשרים בעלי אופי דומה.
לעיון נוסף:
במרשתת התפרסמו תמונות של נחש בגודל דמיוני אך מדובר בזיוף. ראו כאן.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
