דף קכ עמוד א * לפי הלישנא השניה בגמרא: לדעת ריש לקיש: שערה אחת (="נימא") לא נחשבת ל"שומר", ורבי יוחנן חולק. * הגמרא מבררת מה זה "רוטב" ומה זה "קיפה" המוזכרים במשנה בתחילת הפרק. * הגמרא מבררת את המקור לכך שמיחוי של חֵלֶב חמץ ונבלת עוף טהור נחשב כמותם, ומבררת מדוע צריך מקור נפרד לכל אחד מהם. דף קכ עמוד ב * הגמרא מבררת (בסוף העמוד הקודם) מדוע יש צורך למקור נפרד לכך שבשרצים מיחוי שלו כמותו, ומבררת (בתחילת עמוד זה) מדוע חֵלֶב חמץ ונבלת עוף טהור לא נלמדים משרצים. * הגמרא מבררת את המקורות לכך ש"הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כולן משקין היוצאין מהן כמותן". * דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מיני פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש (לאוכל בשגגה) ורבי יהושע פוטר - הגמרא מבררת את שורש מחלוקתם (נחלקו האם לומדים "בדון מינה ומינה" או "בדון מינה ואוקי באתרה"). (ואח"כ הגמרא מביאה שתי משניות ומבארת שהן כדעת רבי יהושע).
דף קכא עמוד א * במשנה בתחילת הפרק נאמר שלדעת חכמים האלל מצטרף לטמא טומאת אוכלין - והאמוראים חולקים אם הכוונה היא רק לבשר שפלטתו סכין או אף ל"מרטקא" (=גיד השדרה והצואר). * במשנה בטהרות נאמר "החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפין" - והגמרא מבארת במה המדובר. * רבי אסי הביא שיש תנאים ששונים שישראל ששחט בהמה טמאה וכן עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה - אין הבהמה מקבלת טומאת אוכלים מיד בשחיטתה אלא צריכה מחשבה והכשר מים ממקום אחר. * כל שסופו לטמא טומאה חמורה - לא צריך הכשר. דף קכא עמוד ב * שחט בה בבהמה טמאה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת - לדעת חזקיה אין בה איסור אבר מן החי, ורבי יוחנן חולק (ורב אושעיא שנה ברייתא כמותו). * הרוצה שיבריא - חותך כזית בשר מבית שחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו. * ישראל ששחט טמאה ועובד כוכבים ששחט טהורה, ומפרכסת, ונמצאת הבהמה באוהל המת ובבטנה כלים טהורים שבלעה לפני השחיטה - לדעת אביי: אינה מצלת על הבלועים שבתוכה מלהיטמא.
דף קכב עמוד א * למסקנת הגמרא: לדעת רבי ישמעאל העור לא מבטל חצאי כזית בשר שעליו (ולא משנה אם פלטתו חיה או סכין), ורבי עקיבא חולק. * עור אדם - לפי הלישנא הראשונה בדעת עולא: טהור מהתורה אך חכמים גזרו טומאה (גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין), לפי הלישנא השניה בדעת עולא: טמא מהתורה. * עור חטרת (דבשת) של גמל הרכה (היינו: כל זמן שלא טענה משוי) - מטמא כבשרו. דף קכב עמוד ב * עור הראש של עגל הרך (ועולא ורבי יוחנן חולקים עד מתי נקרא עגל הרך) - רבי יוחנן סובר שלא מטמא כבשרו, והמשנה (בעמוד א) שסוברת שכן מטמא היא דעת יחיד. * רב ורבי חנינא חולקים מה זה "בית הפרסות". * רב חולק על המשנה (שבעמוד א) וסובר שעור תנשמת מטמא כבשרו, והגמרא מבארת את שורש מחלוקתם. * במשנה (בעמוד א) נאמר "שהילך בהן כדי עבודה טהורין" - והגמרא מבארת שמדובר על שיעור זמן של הליכת ארבעת מילין (ושיעור זה נאמר גם "לגבל ולתפלה ולנטילת ידים").
דף קכג עמוד א * לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ולעיבוד - השיעור שצריך לטרוח ולילך הוא כדי הליכת ארבעה מילין (ולחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה חוזר רק אם השיעור הוא הליכה של פחות ממיל). * המפשיט עור בהמה או חיה כדי לעשות מהעור שטיח והפשיט יותר מכדי שיעור אחיזה בעור - לדעת רב: טהור המופשט ולא נטמא משום יד, לדעת רבי אסי: טפח הסמוך לבשר טמא בטומאת יד של הבשר. (והגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי אסי, ומתרצת). * במשנה במסכת כלים נאמר שטלית שנטמאה אם קרע את רובה טהורה - לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: מדובר דוקא בטלית שהיא טבולת יום, ורבה מקשה על דבריו שתי קושיות, ורב יוסף (בתחילת העמוד הבא) מתרץ. דף קכג עמוד ב * הגמרא מביאה שתי הוכחות שלא גוזרים שמא ישנה מהשיעור הנצרך (ושלא כדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה שבסוף העמוד הקודם), ומתרצת. * בהמת טרפה של מוקדשים שנשחטה, מטמאה מדרבנן את האדם הנוגע בה. * טלית שנקרעה רובה טהורה, רק אם לא שייר בה בטלית כדי מעפורת. * עור שנטמא - לדעת ריש לקיש: לא נטהר בחתיכת רובו, ורבי יוחנן חולק. (והגמרא מקשה כמה קושיות על ריש לקיש, ומתרצת).
דף קכד עמוד א * הגמרא מבררת את האופן בו תנור (גדול וקטן) נטהר מטומאתו. * טלית טמאה שנקרעה רובה טהורה אף אם שייר בה כדי מעפורת - והאמוראים חולקים אם דין זה אמור אף בעור (לפי הלישנא השניה, המובאת בעמוד זה). * עור שיש עליו כזית בשר נבלה במקום אחד, הבשר לא בטל לגבי העור - ומחדש עולא בשם רבי יוחנן (לפי האפשרות הראשונה בגמרא) שדין זה אמור רק אם פלטתו חיה, אך אם פלטתו סכין בטל הבשר לגבי העור (אם הבשר מרודד). (אך לפי האפשרות השניה בגמרא דברי רבי יוחנן נאמרו על דין אחר המובא בסיפא של המשנה בנוגע לעור שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר נבלה). דף קכד עמוד ב * במשנה (בעמוד א) נאמר שלדעת רבי ישמעאל אם היו על העור כשני חצאי זיתים בשר נבלה, מטמא במשא ולא במגע - ובר פדא ורבי יוחנן חולקים אם רבי ישמעאל לא מטמא במגע גם כאשר נגע בשני חצאי הבשר עצמם בזה אחר זה (ולא רק כאשר נגע בעור מאחוריו). * קולית סתומה - רב אויא סבא מסתפק אם מטמאה במשא לדעת רבי ישמעאל. * לדעת עולא: שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם, אפילו מוליך ומביא כל היום כולו - טהור, ולמסקנת הגמרא דין זה שנוי במחלוקת תנאים.
דף קכה עמוד א * במשנה נאמר: "קולית המת וקולית המוקדשין הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא" - והגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים לבאר מדוע המשנה נקטה "נוגע" ולא "מאהיל". * עצמות קודשים ששימשו נותר - מטמאים את הידיים, הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. * קולית ששפה (=נסרה במגל או בסכין) לאורכה - טמאה (ואפילו אין בה לא בשר ולא מוח, כי מוח שהיה עתיד לבוא מבפנים מעלה ארוכה). * רבי אבין ואיתימא רבי יוסי בר אבין מביא הוכחה ממשנה במסכת אהלות שקוראים למאהיל "נוגע", והגמרא דוחה את הראיה. דף קכה עמוד ב * הגמרא (לפי ביאור רבא החולק על אביי) מביאה הוכחה שרבי יוסי הוא זה שקורא למאהיל "נוגע". * רבא מביא הוכחה לדבריו שרבי יוסי קורא "נוגע" גם לאוהל מעל טפח, ואביי דוחה את ההוכחה. * לדעת אביי: רבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה (ומביא לכך הוכחה מדבריו בברייתא שנשנתה על משנה במסכת אהלות).
דף קכו עמוד א * בברייתא בתחילת העמוד מובא שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה אינה בוקעת, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת אהלות שממנה עולה לכאורה שרבי יוסי סובר שטומאה טמונה כן בוקעת, ורבא מתרץ. * כלב שאכל בשר מת, ומת הכלב ומוטל על האסקופה (וצווארו לפנים) - במשנה במסכת אהלות מובאות ארבע דעות של תנאים מתי הבית טמא. דף קכו עמוד ב * רבי שמעון הוא זה שחולק על רבי יוסי (שבדף הקודם) וסובר שהמאהיל לא נקרא "נוגע". * לדעת רבי שמעון: מלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע, עצם כשעורה מטמא במשא ובמגע ואינו מטמא באהל, גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה (שבדף הקודם), שהנוגע בקולית נבלה סתומה - טהור, והנוגע בקולית נבלה נקובה - טמא. * הברייתא מביאה את המקור לדין המשנה, שביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת. * במשנה נאמר שהנוגע בבשר של עכבר שחציו בשר וחציו אדמה טמא, והדעות בגמרא חולקות אם זה רק בתנאי שהשריץ על פני כולו.
