דף מג עמוד א * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק במומים הפוסלים כוהן מלעבוד בבית המקדש. * באמצעות גזירה שוה (מופנה) של המילה "גָרָב" לומדים ש"יַבֶּלֶת" נחשבת למום הפוסל כוהן ו"דַק... תְּבַלֻּל" נחשב למום הפוסל בכור בהמה. * הגמרא מבררת מדוע התורה היתה צריכה לכתוב פסולי מומים שלוש פעמים (בכוהנים, בקודשים, בבכור). * הגמרא מביאה את המקור לכך שכהן שצורתו משונה (אף שאין בו מום של ממש) נפסל לעבודה. דף מג עמוד ב * כוהן בעל מום גמור שעבד במקדש - מחלל עבודתו, כוהן שנפסל משום שאין שווה בזרעו של אהרן ועבד במקדש - עובר בעשה, וכוהן שנפסל רק משום שמאוס לראותו - אינו עובר בעשה. * הגמרא מבארת את המומים המוזכרים במשנה שבעמוד הקודם (הכילון והלפתן והמקבן ושראשו שקוט וסקיפת). * רבי יהודה וחכמים נחלקו אם כוהן בעל חטוטרת שאין בה עצם כשר או פסול לעבודה, אך אם יש בה עצם לדעת כולם הוא פסול. * קרחנין, ננסין, זבלגנין - רבי יוחנן פוסק להלכה שהם פסולים משום שאין הם שווים בזרעו של אהרן, ולא כדעה המובאת בברייתא (דעת רבי יהודה) שהם פסולים משום מראית העין. * במשניות ובגמרא מבואר מה הוא "גיבן" ומה הוא "חרום".
דף מד עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות מהתורה לסוגי מומי העיניים, וכן מפרטת מומים שונים שבעיניים. * משה רבינו עשר אמות היה (החישוב הוא לא באמה של משה, כי אם כן אז הוא בעל מום, אלא באמה של קרשים). * עז שאין לה קרניים ורחל שיש לה קרניים - כשרים להקרבה על גבי המזבח. דף מד עמוד ב * מותר להשתין מים בפני רבים (שמא ימתין ויסתכן), אך אין שותים מים בפני רבים (כי דרך תלמיד חכם להיות צנוע באכילה ושתיה). * שני נקבים יש בו באדם, אחד מוציא שתן ואחד מוציא שכבת זרע, ואין בין זה לזה אלא כקליפת השום, בשעה שאדם נצרך אם נקבו זה לתוך זה נמצא עקר. * לא ישתין אדם מים לא על כלי חרס ולא על מקום קשה. * עמוד החוזר - מביא אדם לידי הדרוקן, סילון החוזר - מביא אדם לידי ירקון. * ארבעה תנאים חולקים בביאור המום "מרוח אשך", והגמרא מבארת את טעמיהם.
דף מה עמוד א * במשנה ובגמרא מפורטים סוגים של מומים שבידיו וברגליו של כוהן, והמקורות לכך. * הגמרא מבארת מתי פוסל חיתוך אצבע יתירה. * עצמות המת שהן "רוב מניינו" - מטמאות באוהל (והיינו: 125 עצמות, גם אם לאדם מסוים יש יותר או פחות מ-248 עצמות). * לאשה יש 252 עצמות, ולדעת רבי עקיבא: 253 עצמות - והעצמות היתירות שבאשה לא מטמאות באוהל בפני עצמן אף שיש עליהן קצת בשר. דף מה עמוד ב * רבי יצחק מבאר את המקור למחלוקת רבי יהודה וחכמים שבמשנה שבעמוד הקודם (שנחלקו אם כוהן שיש לו שש אצבעות בכל יד ורגל כשר או פסול). * איטר בין ביד בין ברגל - פסול, השולט בשתי ידיו - רבי פוסל, וחכמים מכשירין. * הקב"ה משתבח בבעלי קומה. * גבוה לא ישא גבוהית - שמא יצא מהן תורן, ננס לא ישא ננסת - שמא יצא מהם אצבעי, לבן לא ישא לבנה - שמא יצא מהם בוהק (=לבן ביותר), שחור לא ישא שחורה - שמא יצא מהן טפוח (=שחור כקדירה). * "אותו ואת בנו" - לדעת ת"ק: נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, לדעת חנניה (והמשנה בעמוד זה היא כדעתו): נוהג בזכרים ובנקבות. * כוהן שנשא אשה האסורה עליו - נודר שלא יהנה ממנה, ורשאי לעבוד במקדש, ואחר כך יורד מעבודתו ומגרש אותה (ולא חייב לגרשה קודם עבודתו), והגמרא מבארת מדוע לא חוששים שיתיר את הנדר.
דף מו עמוד א * אפילו מי שסובר שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, מודה הוא שנדר על דעת רבים אין לו הפרה, אלא אם בא להתירו לצורך דבר מצוה. * פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בכור אדם. * המשנה מפרטת מקרים בהם הוולד הוא בכור לנחלה אך לא לכוהן, ומקרים בהם הוולד הוא בכור לכוהן אך לא לנחלה. דף מו עמוד ב * לדעת שמואל: נפל שלא כלו לו חודשיו, והוציא את ראשו מרחם אמו כשהוא חי והחזיר את ראשו, אין יציאתו זו נחשבת לידה לעניין פדיון הבן - והגמרא מקשה על שמואל מהמשנה שבעמוד הקודם ודוחה את דבריו. * אם יצאה רק פדחתו של העובר - לדעת ריש לקיש: זה לא נחשב ללידה לעניין נחלה (=הוולד לא נחשב לבכור ליטול פי שניים בנכסי אביו), ולדעת רבי יוחנן: כן נחשב ללידה. (והגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי יוחנן, ומתרצת). * גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נוכרית ואחר כך נתגיירה - אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קורבן לידה.
דף מז עמוד א * גוי שהיו לו בנים ואחר כך התגייר ונולדו לו עוד בנים - לדעת רבי יוחנן: אין אחד מבניו (שנולדו לו אחרי שהתגייר) יורש פי שניים, ולדעת רבי שמעון בן לקיש: הבן שנולד ראשון לאחר שהתגייר יורש פי שניים. (והגמרא מקשה מהמשנה שבדף הקודם ומברייתא על רבי יוחנן, ומתרצת). * גוי שהיו לו בנים ואחר כך התגייר - לדעת רבי יוחנן: קיים בבנים אלו מצוות פריה ורביה, ולדעת רבי שמעון לקיש: לא קיים. * לדעת רב אדא בר אהבה: לווייה שילדה בן בכור - פטור מפדיון הבן (רב פפא מבאר שמדובר שהתעברה מגוי, ורבא מבאר שמדובר שהתעברה מישראל). דף מז עמוד ב * כוהן שמת בתוך שלושים יום מלידת בנו החלל - לדעת רב חסדא: הבן חייב לפדות את עצמו, לדעת רבה בר רב הונא: לא חייב. (ואם מת האב לאחר שעברו שלושים יום מלידת הבן החלל - לדעת כולם הבן לא חייב). * אלמנה שנישאת בתוך שלושה חודשים מפטירת בעלה הראשון וילדה בן - בן זה לא יורש כלל לא עם יורשי הבעל הראשון ולא עם יורשי הבעל השני, והבן שנולד אחריו לא יורש פי שניים כדין בכור. * המשנה מבארת מתי דין הוולד כדין בכור לנחלה ולכוהן, ומתי אינו נחשב כלל בכור. * הגמרא מבארת את טעמי מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון במשנה בנוגע לדין "יוצא דופן והבא אחריו".
דף מח עמוד א * במשנה מובאת מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בנוגע לאשה שילדה שני זכרים ומת האב וחילקו ביניהם את הירושה (לדעת רבי מאיר: פטורים לתת את פדיון הבן, לדעת רבי יהודה: חייבים) - והגמרא מבררת באריכות (עד אמצע העמוד הבא) במה נחלקו. * המלוה את חברו על ידי ערב - לא יתבע מן הערב תחילה. * לדעת רב אסי: האחים שחלקו בניהם את ירושת אביהם - על מחצה מהירושה דינם כיורשים ועל מחצה מהירושה דינם כלקוחות. דף מח עמוד ב * לדעת רב פפא: מלוה על פה - גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות. * המשנה מביאה כמה מקרים (של שתי נשים של אדם אחד ושל שתי נשים של שני בני אדם שילדו) בהם יש ספק מי הוא הבכור, ומבארת את הדין בכל מקרה.
