דף ק עמוד א * גיד הנשה שנתבשל עם הגידים כולם אסורים (אם לא מכירו) - והטעם שלא בטל ברוב הוא בגלל שהוא "בריה". * חתיכה של נבלה שנתבשלה עם חתיכות בשר לא מתבטלת ברוב - לדעה הסוברת "את שדרכו לימנות שנינו" הטעם לכך הוא: הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים. * לדעת רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא - אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. * רב חולק על רבה בר בר חנה וסובר שכיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כולן. (והגמרא מביאה שני תירוצים לשאלה מדוע דין זה הוא רק אם נתנה טעם בחתיכה). דף ק עמוד ב * כל מין ומינו ודבר אחר - סלק את מינו כמי שאינו, ושאין מינו רבה עליו ומבטלו. * לדעת רבי יהודה: אין איסור חל על איסור. * האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה - רבי יהודה מחייב שתים, ורבי שמעון פוטר. * הטעם לדעת רבי יהודה (שגיד הנשה נוהג גם בטמאה): לדעתו, למרות שאיסור טומאה קדם, הרי שבא איסור גיד הנשה וחל עליו, שכן איסורו נוהג בבני נח.
דף קא עמוד א * רבי שמעון לומד מהפסוק "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" שהאוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור. * האוכל גיד הנשה של נבלה - רבי מאיר מחייב שתים, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ומודים חכמים לרבי מאיר באוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. * הגמרא מוכיחה שדעת חכמים הנ"ל היא דעתו של רבי יוסי הגלילי ("דבאיסור כולל איסור חל על איסור לית ליה, ואיסור כולל באיסור חמור אית ליה"). דף קא עמוד ב * לדעת רבי יוסי הגלילי (אף למסקנת הגמרא): באיסור כולל - איסור לא חל על איסור. * דעת רבי יוסי הגלילי - לדעת רב יצחק בר יעקב בר גיורי בשם רבי יוחנן: שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור, ולדעת רבא: בשני המקרים חייב. * חכמים מדייקים מכך שכתוב "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" ולא כתוב "בני יעקב", שהאיסור החל ממתן תורה ולא מבני יעקב.
דף קב עמוד א * הגמרא מבארת את טעמיהם של רבי יהודה ושל רבי אלעזר הסוברים שאבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים, ואת טעמם של חכמים הסוברים שאינו נוהג אלא בטהורים. * הגמרא מבארת את טעמו של רבי מאיר הסובר שאבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד (ולא בחיה ועוף). * לדעת כולם: בן נח מוזהר על אבר מן החי על הטמאים כטהורים. * לדעת רב: אבר מן החי צריך כזית כדי להתחייב עליו. דף קב עמוד ב * הגמרא מקשה (מסוף עמוד א) 3 קושיות (ממשנה בטהרות, מדברי רב, מברייתא) על דעת רב, ומתרצת. * לדעת רבי יוחנן: "וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר" - זה אבר מן החי, "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" - זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. וריש לקיש חולק וסובר שבשר מן החי נלמד מ"לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר".
דף קג עמוד א * בהמה טרפה שאכל ממנה אבר מן החי - לדעת רבי יוחנן: חייב שתים, לדעת רבי שמעון בן לקיש: חייב אחת. (הגמרא מביאה 4 הסברים לבאר במה נחלקו). * אכל אבר מן החי מבהמה אחת ובשר טרפה מבהמה אחרת - חייב שתים (אף אם היה באכילה אחת ובהתראה אחת). * אכל חלב מן החי מן הטרפה - האמוראים חולקים אם חייב שתים או שלוש. (הגמרא מביאה 3 הסברים לבאר במה נחלקו). דף קג עמוד ב * חלקו לכזית אבר מן החי לשני חלקים קודם שיתננו לתוך פיו או לאחר שנתן לתוך פיו ואכל את שני החלקים - הגמרא מביאה דעות שונות האם חייב משום אכילת אבר מן החי או לא. * האמוראים חולקים אם שיעור כזית (באכילה של איסור) הכוונה היא לשיעור הנבלע שהוא כזית חוץ מהאיסור שנותר בחניכיים או שזה כולל גם את האיסור שנותר בחניכיים (אבל בודאי שזה לא כולל את האיסור שנשאר בין השיניים). * דעת רבי יוחנן למסקנת הגמרא: אכל חצי זית (של דבר איסור) והקיאו וחזר ואכלו - חייב (כי נהנה גרונו בכזית [והאוכל שהקיא נחשב לאוכל]). * פרק שמיני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של איסור בשר בחלב.
דף קד עמוד א * לדעת רבי עקיבא: כל דבר שאינו נשמע מן הסתם, לא בתוך הכלל ולא מוצא מן הכלל, וצריך השליח לחזור ולפרש ולשאול "רוצה אתה בזה?" - חשוב לעניין נדרים מאותו המין. * רב יוסף ורב אשי חולקים בביאור דברי המשנה ("כל הבשר אסור לבשל בחלב") - לדעת רב יוסף: כוונת המשנה היא שבשר עוף בחלב אסור מהתורה (ושלא כדעת רבי עקיבא), ולדעת רב אשי: כוונת המשנה היא שבשר עוף בחלב אסור מדברי סופרים (וכדעת רבי עקיבא). * רב יוסף מדייק מהמשך דברי המשנה ("ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן") שבשר עוף בחלב אסור מהתורה. דף קד עמוד ב * אביי דוחה את הראיה ממשנה במסכת חלה שלא גוזרים גזירה לגזירה. * "ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן" - הטעם לכך הוא גזירה שמא יעלה הבשר עם הגבינה בתוך אילפס רותח שהוא דרך בישול. * המשנה הביאה בסופה את דברי רבי יוסי, כדי להשמיע לנו שתנא קמא הוא רבי יוסי (והתנא שכח ולא הזכיר שמו בתחילה וחזר והזכיר שמו). * כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי". * עוף וגבינה נאכלין בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה (שאם אכל זה ובקש לאכול זה - אין צריך ליטול ידיו ולקנח). (וכך גם דין בשר וגבינה ביום, כאשר רואה שלא דבוק בידיו כלום).
דף קה עמוד א * בין אכילת גבינה לבשר יש לקנח (את הפה באמצעות אכילת כל מאכל חוץ מקמח תמרים וירקות) ולהדיח (את פיו במים). * בין אכילת גבינה לבשר לא צריך לשהות כלל. * בשר שנשאר בין השיניים נחשב לבשר ואסור לאכול גבינה עמו עד שיטלנו. * לאחר אכילת בשר - אבא של מר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד כעבור 24 שעות, ומר עוקבא לא היה אוכל גבינה עד הסעודה הבאה. * שמואל המליץ לבדוק את הנכסים בכל יום (וכך יישמרו נכסיו מנזקים וכדומה). * מים ראשונים - מצוה, מים אמצעיים (בין תבשיל לתבשיל לשם נקיות) - רשות (אך בין תבשיל לגבינה - חובה), ומים אחרונים - חובה. * מים אחרונים - אין נוטלין אלא בכלי מתחתיהם לקבלם / אין נוטלין על גבי קרקע. * מים אחרונים - אין נוטלין אלא בצונן. (ולפי הלישנה השניה בגמרא בעמוד ב מותר ליטול במים חמים שאין היד סולדת בהם). דף קה עמוד ב * הלישנות בגמרא חולקות אם ניתן ליטול מים ראשונים במים חמים שהיד סולדת בהם. * מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? - שמלח סדומית יש שמסמא את העיניים. * לא נוטלים מים אחרונים על הקרקע משום רוח רעה השורה עליהם. * אביי סיפר אודות 8 דברים, שחשב בתחילה שיש לכל אחד מהם טעם מסוים, עד שרבה אמר לו את הטעם הנכון עבור כל אחד מהם.
דף קו עמוד א * מים הראשונים - האכילו בשר חזיר / נבלה, מים אחרונים - הוציאו את האשה מבעלה / הרגו את הנפש. * חמי האור - חזקיה אמר: אין נוטלים מהן לידים (למים ראשונים), ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהם לידים. * חמי טבריא - במקומם: לדעת כולם מותר להטביל ידיו בהם, ליטול מהם בכלי: לדעת כולם אסור, עשה חריץ קטן בקרקע והמים נמשכים לשם: מחלוקת חזקיה ורבי יוחנן אם גוזרים מחשש שיטול מחמי טבריא בכלי. (וגם התנאים חולקים בכך). * נטילת ידים לחולין - מפני סרך תרומה, ומפני שמצוה לשמוע דברי חכמים / רבי אלעזר בן ערך. * נטילת ידיים לפירות - לדעת רבי אושעיא: לא אמרו נטילת ידים לפירות אלא משום נקיות (וביאר רבא שזו רשות), לדעת רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח. * אין מזמנין על הפירות. * שנים שאכלו - מצוה ליחלק (ולא יצא האחד בברכת חברו), אלא אם אחד מהם בור. דף קו עמוד ב * נטילת ידים לחולין - עד הפרק השני שבאמצע האצבעות, נטילת ידים לתרומה - עד הפרק השלישי (במקום חיבור האצבעות ליד), קידוש ידים ורגלים במקדש - עד מקום חיבור היד והזרוע. (כך דעת הברייתא, אך הגמרא מביאה דעות נוספות של אמוראים). * כל דבר שחוצץ בטבילה בגוף - חוצץ בנטילת ידים לחולין, ובקידוש ידים ורגלים במקדש. * לדעת רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית ומתנה עליהן שהנטילה תועיל לכל היום כולו (לאכילה, ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם). (ולפי לישנא אחת בגמרא בעמוד הבא רבי אבינא סובר שזה אפשרי רק בשעת הדחק).
דף קז עמוד א * צינור ששופכים לתוכו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדות - אין נוטלין ממנו לידים (כי המים לא באו ישירות מ"כח גברא"). * כלי שניקב ב"כונס משקה" - אין נוטלין ממנו לידים (כי זה לא נחשב כלי). * כלי שאין בו רביעית - אין נוטלין ממנו לידים (לאדם אחד, אבל אם היה בו רביעית ונטל אדם אחד - יכול אדם אחר ליטול ממה שנשאר). * מגופת חבית שתקנה - נוטלין ממנה לידים, חמת וכפישה שתקנן - נוטלין מהם לידים, שק וקופה אע"פ שמקבלים - אין נוטלין מהם לידים. * הגמרא מסתפקת האם מי שלא נטל ידיו יכול לפרוש מפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל. דף קז עמוד ב * התירו מפה לאוכלי תרומה (כי כהנים זריזים הם ולא יבואו לגעת באוכל). * הגמרא מכריעה להלכה: אוכל מחמת מאכיל - צריך נטילת ידים, מאכיל - אינו צריך נטילת ידים. * בשר וגבינה שנוגעים זה בזה צריכים הדחה. * שני אכסנאים שלא מכירים זה את זה - רשאים לאכול על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה. (אך שני אחים, אף אם מקפידים זה על זה - לא רשאים).
