א"ל רב חסדא לרמי בר חמא:
לא הוית גבן באורתא בתחומא דאיבעיא לן מילי מעלייתא!
אמר מאי מילי מעלייתא?
א"ל הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך? היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר זה נהנה וזה חסר לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. מאי, מצי אמר ליה מאי חסרתיך או דלמא מצי אמר הא איתהנית?
א"ל מתניתין היא!!!
הי מתניתין?!?
א"ל לכי תשמש לי!
שקל סודריה כרך ליה
...
א"ל "אם נהנית משלמת מה שנהנית".

אמר רבא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה דאע"ג דלא דמי למתניתין קבלה מיניה האי זה נהנה וזה חסר והאי זה נהנה וזה לא חסר הוא

ראיתי פירושים רבים לדרישתו המוזרה של רמי בר חמא, מרב חסדא, שישמשנו קודם שיענה לו מה המקור הפשוט לספק שהיה בבהמ"ד. וכולם לא התיישבו על ליבי.
ולי נראה לבאר כך:
ר"ח וחבריו הסתפקו ביושבם בבית המדרש אם יש חובה לשלם על הנאה שבאה לך גם בלי שנגרם נזק כלשהו למהנה, וניסו להביא ראיות רבות ולא נמצא לזה שום מקור בחז"ל שאפשר להוכיח לחיוב או פטור (למה באמת לא נמצא מקור כזה?)
כשיצא ר"ח מבית המדרש פגש ברמי וסיפר לו בהתפעלות על הדיון הסוער שהיה וחוסר היכולת להכריע בשאלה זו.
רמי עונה מיד שכל ילד שלמד משנה יודע לענות על שאלה "קשה" זו.
ר"ח כמובן לא מאמין לכך שהרי כל הת"ח בביה"מ לא הצליחו למצוא ראיה ברורה בכל הש"ס ומבקש מרמי לגלות את הראיה.
רמי מבקש שר"ח ישמשנו.
ר"ח מניח את הסודר על כתפיו של רמי (יש בכך שימוש מינימלי) ומיד מבקש לקבל את התשובה.
רמי מסתכל על ר"ח ולא עונה...
ר"ח דורש את התשובה שהרי שימש את רמי.
רמי שוב מביט בשעשוע על ר"ח וחושב "למה אני חייב לך משהו, האם מפני שפרסת עלי סודר, וכי חסרת דבר?!" (ובכך רומז לר"ח שכל ילד יודע (ועכ"פ כך פשוט לר"ח עצמו) שגם על הנאה בלא חסרון למהנה צריך לשלם)
אומנם רמי טען שהתשובה מופיעה במשנה ור"ח הלהוט לגלותה עדיין דורש ממנו לבאר דבריו (שלא באמת התכוון אליהם, שהרי לשיטתו זו אמת הידוע לכל מי שנמצא "מחוץ לביה"מ" ואין צורך שחז"ל יבארו דבר פשוט שכזה במשנה)
ר"ח מבחין סוף סוף במבט ומבין את התשובה וע"כ מקבל דברי רמי הגם שכעדותו של רבא יש דחיה פשוטה להוכחתו.

מקום נוסף שבוצע בו "תרגיל דומה"