יש לדעת שלעיתים הכנסת הבעל המחלוקת לתוך המציאות גורמת לו לשנות דעתו שנאמרה ברמה התאורתית בתוך בית המדרש. וכך כנראה ניסה לגרום ר"ע לר"א, כלומר לפי שלב זה בגמ' נחלקו בשאלה מה הכוונה "ואכלתם אותו בכל מקום" שלר"ע הכוונה כפשוטו אפי' בבית קברות, ואילו לר"א נצרך לדחוק שהכוונה שלא צריך חומה וטהרה.

נראה שחשב ר"ע שאם יאלץ את ר"א להתקל בסתירה המציאותית שיש בין הוראתו לבין קיום דינו (שלא יצליח לאכול המעשר מצד עיקוב במקום) יחזור ר"א להודות לדבריו.

אומנם ר"א פתר הבעיה בקלות, והמשיך לאכול מעשרו, וכמתבאר לפי המשנה בעירובין (ד, ט):
וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו:

ר"ע מברטנורה: זהו שאמרו. כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת, דהשתא עני הוא, לו התירו חכמים לערב ברגליו. (עירוב תחומין) דסבירא ליה לרבי מאיר עיקר עירוב בפת, וקולא היא דאקילו גבי עני או מי שבא בדרך ואין עמו פת לערב ברגליו. ור' יהודה סבר עיקר עירוב ברגל, וקולא היא דאקילו לעשיר שאינו יכול לילך ברגליו לשלוח עירובו ע''י שליח. והלכה כר''י.

כלומר ר"ע שעני היה (ונודד בתרמילו לקושש מזונו) היה רגיל ללכת בעצמו לכל מקום וממילא סבר שאם יש חסימה במקום מסוים למעברו הרי שצודקת טענתו.
אך ר"א שעשיר היה, היה שולח שליחים שיביאו לו מזונו והרי השליח יכול לעבור גם בביה"ק וגם המעשר הגם שנטמא מותר כגזה"כ, ואם כן מוכח כר"א שנחשב הדבר שמותר ב"כל מקום" הגם שיש בה"ק בדרך.