1. שמואל היה בתחילת תקפות האמוראים וקיבל גם מהתנאים, ולכן היה לו מעמד יתר. וכ"כ בחידושי הרשב"א בריש ב"ב (ב:): ורב נחמן אמר שמואל דמקשו מיניה, שאני שמואל דקשיש וסמוך לתנאין ומקשו מיניה כדמקשו מחד מן תנאי. עכ"ל. אכן מרש"י כתובות (ג:) ד"ה מאי, נראה שחולק על הרשב"א בזה. וכן משמע בחידושי הרמב"ן (ב"ב מח. ד"ה והא) ע"ש היטב. ויש הרבה להאריך בזה, אך די בזה.
ומלבד זאת, נראה שהיו מימרות של אמוראים שהיו שגורות בפי הכל ומקובלות על כולם מדור דור, ולכן הקשו מהם כמו ממקור תנאי. כמו שמקשה הש"ס בכל דוכתא "והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות", ומקשה כן על אמוראים, ולא אישתמיט בשום דוכתא לתרץ דפליג אותו אמורא אאביי ורבא.

2. הנה רגמ"ה בחולין (ל.) פירש: כלומר, אמרו בחבורה של רבנן. ע"כ. ועיין מ"ש בכאן על לשון חבורה. ומילת "נזרקה" נראה שבאה לומר, שעיקר מטרת החבורה לא הייתה לנידון זה שע"ז מונח הביטוי "בחבורה נמנו וגמרו", אלא דנו בנידון אחר ובמהלך הדיון נפלטה מפיהם כדרך אגב הלכה זו. וכעין דאמרינן בברכות (מז.) "שלא יזרוק ברכה מפיו", שמורה על דיבור ללא שימת לב, והכ"נ דכוותה, הדברים נאמרו כביכול בהסח הדעת, היינו אגב אורחא.

3. כך דרך התנאים והאמוראים בכ"מ לשלול בדבריהם מלכתחילה כל קושיא או שאלה שיכולות לעלות על דבריהם.

4. יתכן ששיעורו של רבי, שאמנם היה בנושא אחר, עורר לרב בצורה אסוציאטיבית את השאלה זאת, וחשש שמא תפרח מזיכרונו כיוון ששומה עליו להמשיך ולהתרכז בשיעורו של רבי.
ומה שלא שאל את ר' חייא, יתכן שהוא מפני שלעיתים היה עמו בסבר פנים חמורות, עי' בחולין (לב.) לא הוה בדיחנא ביה כו' וברש"י שם.

5. תוד"ה מי.