דף כ עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה להקשות על דברי שמואל (שאמר שהמתעסק בשבת פטור), ומתרצת.
* הגמרא (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מביאה ארבע דעות של אמוראים לביאור הברייתא שאמרה ש: "החותה גחלים בשבת - חייב חטאת, ולדעת רבי אליעזר ברבי צדוק חייב שתים מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות".

דף כ עמוד ב
* החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאיליהן - הברייתות נחלקו אם חייב או פטור (נחלקו בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה).
* המשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מבארת על איזה דם חייבים כרת על אכילתו ועל איזה דם פטורים מכרת על אכילתו.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה.

דף כא עמוד א
* הברייתא לומדת ומרבה אף דם של כוי לאיסור.
* הגמרא מביאה את המקורות לדינים הבאים: חלבו של כוי אסור באכילה, נבלתו של כוי אסורה באכילה, גיד הנשה של כוי אסור באכילה, בשר נבלתו של כוי מטמא, ונוהגים בכוי דיני שחיטה.
* מהברייתא משמע שאין בשר אדם נחשב כאוכל המקבל טומאה, והגמרא מקשה על כך ממשנה בעוקצין, ודנה בכך.

דף כא עמוד ב
* דם שרצים - לוקים על אכילתו בכזית אם התרו בו משום איסור אכילת שרץ, אך אם התרו בו משום דם אינו לוקה.
* דם דגים שכינסו בכלי בפני עצמו - אסור באכילה (אם אין בו קשקשים).
* דם מהלכי שתים שלא פירש מגוף האדם - אפילו מצות "פרוש" אין בו, אלא מותר לכתחילה.

דף כב עמוד א
* האוכל דם לב של עוף אינו עובר עליו משום איסור אכילת דם (הואיל ואין בו כזית).
* בבהמה: דם הבלוע בבשר הלב עצמו - הרי הוא בלא תעשה, דם שנכנס ללב ממקומות אחרים שבגוף - חייב כרת.
* איזהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו? - לדעת רבי יוחנן: כל זמן שמקלח הדם בחוזק, לדעת ריש לקיש: מטיפה המשחרת ואילך. (וגם התנאים נחלקו בכך)
* הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשתי כוסות ושתה את שתי הכוסות בשתי העלמות - לדעת ריש לקיש: חייב שתי חטאות, לדעת רבי יוחנן: אינו חייב אלא חטאת אחת.
* רבי יהודה מחייב על אכילת דם התמצית, אך מודה שלענין כפרה יש להזות מדם הקרבנות על קרנות המזבח רק מאותו הדם שהנפש יוצאת בו.

דף כב עמוד ב
* רבי עקיבא מחייב אשם תלוי על ספק מעילה וחכמים פוטרים - והגמרא מבררת באריכות במה נחלקו.
* אשם ודאי לא צריך ידיעה לכתחילה (לדעת רבי טרפון ורבי עקיבא).

דף כג עמוד א
* המשנה מפרטת מקרים שונים בהם יש ספק לאדם אם אכל איסור או איזה איסור אכל.
* במקרה שאכל גם חלב רגיל וגם חלב של נותר, חייב שלוש חטאות - והגמרא מבארת שלא חייב גם אשם מעילות כי מדובר שאין באותו בשר נותר שוה פרוטה.
* לדעת רבי שמעון: אין איסור חמור חל על איסור קל אלא רק בקדשים.

דף כג עמוד ב
* למסקנת הגמרא: יש מחלוקת תנאים בדעת רבי שמעון אם בקדשים איסור חל על איסור.
* המשנה הראשונה בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, מביאה מחלוקת תנאים מה יעשה מי שהביא אשם תלוי ונודע לו לפני הקרבתו שלא חטא - לדעת ר"מ: יצא וירעה בעדר, לדעת חכמים: ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, לדעת ר"א: יקרב.
* בברייתא מבואר שמחלוקת ר"מ וחכמים היא בין אם נודע לו שחטא ובין אם נודע לו שלא חטא.

דף כד עמוד א
* רבי מאיר מודה לחכמים במפריש שני אשמות תלויין לאחריות ונתכפר באחת מהן שהשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.
* לדעת רב יהודה (אך רבא הקשה על דבריו): מודים חכמים לרבי מאיר באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר.
* לדעת ר' יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו - כל המחזיק בו זכה בו.
* לדעת ריש לקיש: הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה "אי אפשי בה" - כל המחזיק בה זכה בה (כדין הפקר).

דף כד עמוד ב
* הגמרא מקשה שלוש קושיות (מסוף העמוד הקודם) על דברי ריש לקיש, ומתרצת.
* הגמרא מקשה שיש סתירה פנימית בדברי המשנה (שבתחילת הפרק) בנוגע לדין חולין שנשחטו בעזרה אם דינם בשריפה או בקבורה.
* ר' יוסי (המובא במשנה בתחילת הפרק) סובר כרבי שמעון ש"כל העומד ליזרק כזרוק דמי".
* עגלה ערופה אימתי נאסרת? - רב המנונא אמר: מחיים (מרגע ירידתה לנחל איתן), רבא אמר: לאחר עריפה.

דף כה עמוד א
*רב המנונא הביא ראיה לשיטתו (שעגלה ערופה נאסרת מחיים), ורבא דחה אותה, ואח"כ רבא הביא הוכחה לשיטתו (שעגלה ערופה נאסרת לאחר עריפה), ולמסקנת הגמרא התנאים נחלקו בדין זה.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי אליעזר (הסובר שמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום), ואת טעמם של חכמים החולקים עליו.

דף כה עמוד ב
* הגמרא מבארת את טעמם של "אמרו לו" הסוברים שאדם מביא אשם תלוי אף על חטא קל, ואת טעמם של חכמים הסוברים שאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שאין יום הכיפורים פוטר חייבי חטאות ואשמות ודאין מלהביא את קרבנם (ומביאה את דעתו של רב דימי בשם רבי חנינא ואת דעתו של אביי).
* הגמרא מבארת את המקור לכך שיום הכיפורים פוטר חייבי אשם תלוי מלהביא את קרבנם.

דף כו עמוד א
* אין יום הכיפורים מכפר על איסור לאו שחייב עליו מלקות, אם התרו בו שהוא חייב מלקות.
* הגמרא מקשה כמה קושיות (מדיני יולדת, מצורע, נזיר, סוטה, עגלה ערופה) על דברי רבי אלעזר שאמר (בסוף העמוד הקודם) שכל חטא שאין מכיר בו אלא ה' יום הכיפורים מכפר, ומתרצת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שאם לא נודע לו שחטא עד אחר יום הכיפורים שחייב להביא חטאת (ולא נתכפר על כך ביום הכיפורים).

דף כו עמוד ב
* הגמרא מבארת את המקור לכך שאם נודע לו שחטא אחר שהביא אשם תלוי שחייב להביא חטאת.
* האשה שהביאה חטאת העוף בספק ולאחר שנמלקה נודע לה שלא ילדה ולא היתה צריכה להביא חטאת - חכמים גזרו שהעוף יהיה אסור בהנאה ויקבר.
* האשה שהביאה חטאת העוף בספק ולאחר שנמלקה נודע לה שילדה - לדעת רב: מזה דמה ומוצה דמה וכפרה ומותרת חטאת זו באכילה, לדעת רבי יוחנן: אסורה באכילה.
* הגמרא מבארת שביאור המילה "למעילתו" האמורה ברישא של המשנה הוא לתשלום על מה שמעל, וביאור המילה "למעילתו" האמורה בסיפא של המשנה הוא לאיל האשם שהוא חייב על מעילתו.

דף כז עמוד א
* אדם שמעל כמה פעמים וחייב להוסיף חומש על כל פעם שמעל - הגמרא נשארת בספק אם יכול להביא קרבן אשם בכסף זה שהצטבר אצלו מחובת תשלומי החומש.
* הגמרא מסתפקת אם אדם מתכפר ב"שבח הקדש", ומסקנת הגמרא לפי גרסת רש"י היא שכן מתכפר.
* לדעת רבי יוחנן: בעלי חיים נדחים.
* לדעת רבי יוחנן: קרבן אשם צריך להיות שווה לפחות שתי סלעים, גם אם הוזלו הבהמות בעולם.

דף כז עמוד ב
* במשנה נאמר שאין אדם מתכפר בקרבן שהפריש אביו, ושאין אדם יכול לשנות קרבן שלו מחטא לחטא, ואפילו באותו החטא אין יכול לשנות את החטאת שהפריש על חלב שאכל אמש על חלב שאכל היום - והגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקורות לדינים אלו.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את דין המשנה שעל אותו חטא יכול אדם לשנות את המעות ולהביא מהם מין אחר.

דף כח עמוד א
* לדעת רבי אושעיא: עשיר שנכנס בשוגג בטומאה למקדש והפריש קן של תורים או בני יונה (קרבן עני) במקום כבשה (קרבן עשיר), ואח"כ העני - אינו יכול להקריב את הקן שהפריש בעודו עשיר.
* לדעת רב חסדא: אין הקינין מתפרשות איזה מהם יהיה לחטאת ואיזה לעולה אלא או בזמן שהבעלים קונים את העופות לקרבן או בזמן עשיית הכהן (כשמקריבם).
* עשיר שנכנס בשוגג בטומאה למקדש והביא קרבן עני - נחלקו הדעות אם יצא או לא.
* כיבוד האב לא קודם לכיבוד האם, אלא הם שקולים, אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו.

דף כח עמוד ב
* הברייתא (מסוף העמוד הקודם) מציינת ארבע פעמים בהם צווחה עזרה.
* תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

הדרן עלך מסכת כריתות