סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 
מספר צפיות: 2
דף פב עמוד א
* לדעת רבי אמי: המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - לא חלה קדושת שלמים על הכסף.
* המתפיס מעות מעשר שני לשלמים - רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בשיטת רבי מאיר (הסובר שמעשר שני ממון גבוה הוא) אם חלה קדושת שלמים על הכסף או לא, אך בשיטת רבי יהודה (הסובר שמעשר שני ממון הדיוט הוא) לדעת כולם חלה קדושת שלמים על הכסף.
* האומר "הרי עלי תודה" לא יביא אלא מן החולין, ודין זה נלמד מהיקש לפסח (בפסוק "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר").

דף פב עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא (מסוף העמוד הקודם ועד אמצע עמוד זה), המבארת את המקור לכך שקרבן פסח אינו בא אלא מן החולין, לדעת רבי אליעזר (=למד פסח דורות מפסח מצרים).
* אין משיבין על ההיקש.
* דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש (בקדשים).
* "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" - פסוק זה כולו מיותר הוא, ולכן דרש רבי אליעזר [כמפורט בסוף עמוד זה ובעמוד הבא] שנאמר פסוק זה כדי ללמוד מכל אחד מהקרבנות שנזכרו בפסוק זה הלכות שינהגו בכל הקרבנות.
מספר צפיות: 3
דף פג עמוד א
* "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים" - מסוף העמוד הקודם מבואר מה למד רבי אליעזר מכל אחד מהקרבנות שהוזכרו בפסוק זה, ומאמצע עמוד זה מבואר מה למד רבי עקיבא.
* כל קרבן מקדש את המאכל שבלע ממנו שלא יאכל אלא כדין אכילת הקרבן.
* רבי עקיבא למד בהיקש של "וזאת התורה" מחטאת, שדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

דף פג עמוד ב
* רבי עקיבא למד מהפסוק "וזבחת פסח" שמותר הפסח קרב שלמים.
* יש שני מקורות נוספים שמהם לומדים שמותר הפסח קרב שלמים, והגמרא מסבירה מדוע צריך את 3 הפסוקים.
* המשנה הראשונה של פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת מאיזו תבואה ומאיזה מקום יש להביא את התבואה עבור המנחות.
* הגמרא מביאה תנא החולק על המשנה שלנו, וסובר שניתן להביא עומר ושתי הלחם מן הישן.
מספר צפיות: 4
דף פד עמוד א
* רבי יוסי בר רבי יהודה סובר שניתן להביא עומר אף מחוץ לארץ, ושלא כמו המשנה והברייתא בעמוד הקודם.
* המקור לכך שיש להביא את העומר דווקא מקציר שנה זו ולא מקציר השנה הקודמת - לדעת רבי יוחנן (ודבריו נדחו): מהמילים "כרמל תקריב", לדעת רבי אלעזר: מהמילים "ראשית קצירך".
* מנחת העומר באה מן השעורים ולא מן החיטים, ובברייתא מובאות לכך 3 הוכחות.

דף פד עמוד ב
* אם עבר והביא ביכורים מתמרים שבהרים או מפירות שבעמקים - נחלקו האמוראים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* בברייתא אחת נאמר שאם הביא ביכורים מפירות שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה מביא וקורא, ובברייתא אחרת נאמר שמביא ואינו קורא, והגמרא דנה ליישב את הסתירה.
מספר צפיות: 3
דף פה עמוד א
* הביא ביכורים מתמרים שבהרים או מתבואה שבעמקים - למסקנת הגמרא נחלקו התנאים אם נתקדשו הפירות בקדושת ביכורים.
* הגמרא מתלבטת מה כוונת המשנה - חורש את השדה (שממנה מביא תבואה לעומר ושתי הלחם) בשנה הראשונה וגם בתחילת השנה השניה ואז זורע בה או שחורש רק בשנה הראשונה וזורע בשנה השניה. (הגמרא מנסה להוכיח כאפשרות הראשונה ודוחה נסיון זה, ואח"כ מוכיחה כאפשרות השניה).

דף פה עמוד ב
* אין מביאין את העומר אלא מתבואה הגדילה בשדות הנמצאות בצד דרום שבארץ ישראל.
* סולת שהתליעה רובה פסולה, חיטין שהתליעו רובן פסולות.
* הקדיש חיטין מתולעות - הגמרא מסתפקת אם לוקה משום מקדיש בעל מום.
* תקוע - מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן.
* בחלקו של שבט אשר מצוי שמן רב.
מספר צפיות: 2
דף פו עמוד א
* "ששה חדשים בשמן המור" - מהו שמן המור? רב הונא בר חייא: סטכתא, ר' ירמיה בר אבא: שמן זית שלא הביא שליש.
* שמן זית כבוש שלוק שרוי ושל שמרים ושל ריח רע - לא יביא למנחות, ואם הביא - פסול.
* במשנה ובברייתא מבואר כיצד היו מוציאים את השמן מן הזיתים לצורך הדלקת המנורה ולצורך המנחות.

דף פו עמוד ב
* התורה חסה על ממונן של ישראל, ולכן לא חייבים להביא דוקא שמן "זך כתית" למנחות.
* "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" - אליך ולא לי (לקב"ה), כי לא לאורה אני צריך.
* נר מערבי שבמנורה היו נותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים - וזו היא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.
* המשנה מבארת מהיכן היו מביאים לכתחילה את היין לנסכים.
מספר צפיות: 3
דף פז עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי, החולק על חכמים וסובר שאין מביאים יין ישן לנסכים.
* כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין. [ויש לכך סיוע מדברי המשנה, מכך שהגזבר לא אומר למוציא היין שיפסיק את הוצאת היין כשיוצא הלובן שעל השמרים שבתחתית היין, אלא רק מסמן לו זאת באמצעות הקשה בקנה].
* לדעת רבי יהודה יש להביא לקרבנות כבשים שהיו רחבים כגובהם מרוב שומנם.
* המשנה הראשונה בפרק עשירי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת במדות היבש שהיו במקדש.

דף פז עמוד ב
* הגמרא מבררת (מסוף העמוד הקודם) את טעמיהם של ת"ק ורבי מאיר שנחלקו אם היה במקדש כלי אחד או שני כלים של עשרון.
* מדת חצי העשרון היתה מחוקה ולא גדושה.
* חביתי כהן גדול - מחלקן ביד לחלות (ולא בכלי).
* שולחן לחם הפנים אינו מקדש את הקומץ והלבונה שיוכלו להקריבם (וצריך ליתנם בכלי שרת אחד כדי להכשירם בהקרבה), אבל מקדש אותם ליפסל בלינה וביוצא.
* המשנה בסוף העמוד עוסקת במדות הלח שהיו במקדש.
מספר צפיות: 4
דף פח עמוד א
* זה הכלל היה במקדש: כלי שמשמש מדה זו אינו משמש מדה אחרת.
* הגמרא מביאה 2 אפשרויות בביאור מחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר שבעמוד הקודם (רבי יהודה מנה את מדות הלח שהיו במקדש מלמטה למעלה, ורבי מאיר מנאן מלמעלה למטה).
* הלכה למשה מסיני שבקרבנות ציבור לא היתה סמיכה אלא ב-2 קרבנות בלבד (פר העלם דבר של ציבור ושעיר המשתלח), ושצריכים להיות 7 מדות של לח במקדש.

דף פח עמוד ב
* מדת רביעית נמשחה בשמן המשחה מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה.
* מדת חצי לוג נמשחה בשמן המשחה מפני שבו היה מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר.
* נר שבמנורה שכבתה לפני שהאיר היום - השמן נפסל לשימוש ונותן שמן חדש כמדה ראשונה (חצי לוג, כמו שנתן בה כשהדליקה בתחילת הלילה).
* ישנה מחלוקת אם המנורה ונרותיה (מקום הנחת השמן) באות מככר הזהב (ועליו נאמר מקשה אחת), או רק המנורה באה מככר הזהב.
מספר צפיות: 4
דף פט עמוד א
* רבי עקיבא לומד מהמילים "בשמן" "בשמן" (אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט) ששיעור השמן של לחם התודה הוא חצי לוג (ולא לוג כשאר מנחות).
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה: חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני.
* הברייתא מבארת את טעם מחלוקת חכמים ורבי אליעזר בן יעקב שנחלקו אם צריך 60 לוג שמן או לוג שמן אחד למנחה של 60 עשרון.
* "מערב עד בקר" - (1) תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר, (2) אין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא זו בלבד.

דף פט עמוד ב
* הגמרא מבררת באיזה אופן מותר לערב נסכים בנסכים ולהקטירם.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שאע"פ שמנחת העומר כפולה משאר מנחות אין נסכיו כפולים.
* לדעת רבי יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו - טעון נסכים.
מספר צפיות: 3
דף צ עמוד א
* לדעת ת"ק: מדת הלח - נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש - נמשחה מבפנים ולא נמשחה מבחוץ, לדעת רבי עקיבא: מדת הלח - נמשחה בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש - לא נמשחה כל עיקר, ולדעת רבי יוסי: מדת הלח ומדת היבש - נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ.
* "מותר נסכים לקיץ המזבח" - מהו מותר נסכים? לדעת רבי חייא בר יוסף: בירוצי מדות, לדעת רבי יוחנן: הרווח שנוצר במקרה בו סוכם עם מישהו לספק להקדש 3 סאין סלתות בסלע והוזלו ועמדו 4 סאין בסלע (והדין הוא שעליו לספק 4 סאין).

דף צ עמוד ב
* המשנה מפרטת אלו קרבנות טעונים נסכים ואלו לא טעונים נסכים.
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה הדורשת מפסוקים בפרשת נסכים את הדינים המבוארים במשנה.
* המקור לכך שעולת העוף לא טעונה נסכים - לדעת רבי יאשיה: מהמילים "מן הבקר או מן הצאן", לדעת רבי יונתן: מהמילה "זבח".
מספר צפיות: 6
דף צא עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע הברייתא בעמוד הקודם היתה צריכה לימוד מיוחד ("או זבח") כדי ללמוד שתודה טעונה נסכים.
* הגמרא דורשת את המילה "או" האמורה כמה פעמים בפרשיית נסכים.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שחטאת ואשם של מצורע טעונים נסכים (והגמרא דנה בברייתא זו בתחילת העמוד הבא).

דף צא עמוד ב
* מהמילה "איל" האמורה בפרשת נסכים לומדת הגמרא שאילו של אהרן טעון נסכים, ומהמילה "או" לומדת הגמרא שפלגס טעון נסכים.
* הגמרא דורשת את הפסוק "ככה יעשה לשור האחד או לאיל האחד או לשה בכבשים או בעזים" האמור בפרשת נסכים.
מספר צפיות: 2
דף צב עמוד א
* רבי יהודה סובר שהסמיכה בשעיר המשתלח נחשבת לאחד משני קרבנות ציבור שחייבים בהם סמיכה, ורבי שמעון חולק - ושורש מחלוקתם הוא האם הכהנים (שסומכים עליו) מתכפרים בו ונחשבים לבעליו או לא.
* הגמרא מביאה ברייתא שבה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון (באותו עיקרון) אם שעיר המשתלח מכפר גם על הכהנים.
* לדעת רבי יהודה: אין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה.

דף צב עמוד ב
* לדעת רבי שמעון: אין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה באהרן אלא בזקנים.
* הגמרא דנה ומבארת את שיטות רבי יהודה ורבי שמעון.
* בכור מעשר ופסח לא טעונים סמיכה, ולא ניתן ללמוד משלמים בקל וחומר שהם חייבים סמיכה (ולכן המקור לכך שהם לא צריכים סמיכה הוא לא מפסוק).
מספר צפיות: 4
דף צג עמוד א
* לדעת חכמים (וכך דעת משנתנו): יורש סומך על קרבן אביו ומימר, ורבי יהודה חולק (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* ישראל לא סומך על קרבן של גוי ולא על קרבן חבירו.
* לדעת חכמים (ולדעת רבי יהודה לפי אפשרות אחת בגמרא): כל השותפים בקרבן צריכים לסמוך עליו.
* גם באשה נוהג דין תמורה.
* חרש שוטה וקטן לא סומכים כי אין להם דעת, גוי לא סומך כי התורה מיעטה אותו במפורש, וסומא לא סומך כי יש לימוד בגזירה שוה (מזקני עדה או מעולת ראיה) שמלמד זאת.

דף צג עמוד ב
* עבד שליח ואשה לא סומכים על קרבנם - הברייתא מבארת שזה נלמד מ-3 פעמים שנאמר בתורה "ידו" (והגמרא מבארת מדוע יש צורך ב-3 לימודים נפרדים).
* אם המקריב לא סמך - מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר (ואעפ"כ עלתה לו כפרה).
* ידו של הסומך צריכה להיות על הראש של הקרבן ולא על הצואר ולא על גב הבהמה ולא על החזה ולא על צידי הראש.
* חציצה פוסלת את הסמיכה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שיש לסמוך על הקרבן ב-2 ידיים.
1 2 3
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר