דף לז עמוד א
* המקור לכך שמניחים תפילין ביד שמאל - לדעת רבי נתן: מהסמיכות "וקשרתם... וכתבתם" (מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ולכן הנחה בשמאל); לדעת רב אשי: מהמילה "ידכה" (שלא כתוב "ידך").
* לדעת ת"ק: אין לו זרוע פטור מן התפילין.
* אטר מניח תפילין בימינו, אא"כ שולט בשתי ידיו ואז מניח ביד שמאל.
* תפילין של ראש מניחים במקום שמוחו של תינוק רופס.
* פלימו שאל את רבי "מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין", ורבי כעס עליו כי שאל שאלה לא מציאותית, אך הגמרא מספרת שמיד הגיע אדם שנולד לו תינוק עם שני ראשים ושאל כמה עליו לתת לפדיון הבן (והשיב לו "ההוא סבא" שעליו לתת 10 סלעים).

דף לז עמוד ב
* 3 תנאים נחלקו מה המקור לכך שמניחים תפילין של יד על הקיבורת שאצל הכתף ולא על כף היד.
* 2 תנאים נחלקו מה המקור לכך שמניחים תפילין של ראש על גובה שבראש ולא בין העיניים ממש.
* הגמרא מביאה 3 דעות של אמוראים לביאור ההבדל שבין ת"ק (הסובר ש-4 ציציות הן מצוה אחת) לבין רבי ישמעאל (הסובר שארבעתן הן ארבע מצות), והגמרא מכריעה שהלכה כת"ק.

דף לח עמוד א
* גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה (דין זה אמור בנוגע ללאו של "לא תסור").
* פרק רביעי (פרק "התכלת"), המתחיל בעמוד זה, ממשיך לעסוק בדיני עיכוב ומפרט דברים שאינם מעכבים זה את זה - והדין הראשון הוא: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת".
* בברייתא מבואר שתכלת ולבן מעכבים זה את זה [ואם חסר אחד מהם הציצית פסולה], לדעת רבי, וחכמים חולקים (והגמרא דנה האם משנתנו היא שלא כדעת רבי, ומעלה 2 אפשרויות [בשם רב ובשם רבא] לבאר שמשנתנו היא אף כדעת רבי).
* מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא אלא שחיסר מצוה (מצות הקדמה). [ולדעת רב, בכך עוסקת משנתנו].

דף לח עמוד ב
* בטלית שכולה תכלת מצוה להקדים תכלת ללבן, לדעת רמי בר חמא, ורבא חולק.
* לדעת רבא, כוונת משנתנו היא כך: אם נפסקו החוטין הלבנים של הציצית (אך נשאר מהם כדי עניבה) ונשארו חוטי התכלת בשלמותם (או להיפך) - כשרה.
* רבי יוסי הגלילי הוא זה שחולק על רבי וסובר שתכלת ולבן לא מעכבים זה את זה [ואם חסר אחד מהם הציצית כשרה].

דף לט עמוד א
* רבא מדייק מדברי בני רבי חייא שחיוב הקשר בציצית (בסוף הגדיל) הוא מדאורייתא.
* אם נפסק חוט מעיקרו (ראש המחובר לטלית) - פסולה.
* חוט של כרך (אותו שכורך סביב ועושה ממנו הגדיל) - עולה ממנין שמונה חוטין.
* נויי תכלת (חוטי הציצית) - שליש גדיל ושני שלישי ענף, אך אם כרך רובה או אם לא כרך בה אלא חוליא אחת (הקפה 3 פעמים) - כשרה.
* הפוחת לא יפחות מ-7 (כנגד 7 רקיעים), והמוסיף לא יוסיף על 13 (כנגד 7 רקיעין ו-6 אוירין שביניהם). [נחלקו הדעות אם הכוונה למספר החוליות או למספר הכריכות שבכל חוליה (תוס')].
* כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן.

דף לט עמוד ב
* אם אין ענף אלא רק גדיל - לדעת רבה בר בר חנה: הציצית כשרה, ולדעת רב פסולה.
* חוטי צמר לבנים פוטרים בגד של פשתן, וחוטי פשתן לבנים פוטרים בגד של צמר.
* לדעת רב יהודה: חוטי צמר ופשתים פוטרים את כל סוגי הבגדים ואפילו שיראין (מעיל של משי), אך לדעת רב נחמן: השיראין (וכל בגד שאינו צמר או פשתים) פטורים מציצית (אך חייבים מדרבנן).
* לדעת רבא: צמר ופשתים - פוטרים בין במינם בין שלא במינם, שאר מינים - במינם פוטרים שלא במינם אין פוטרים.
* יש 2 דעות בשיטת תנא דבי רבי ישמעאל אם מחייב בציצית רק בגד צמר ופשתים או כל סוגי הבגדים.

דף מ עמוד א
* סדין פשתן - בית שמאי פוטרים מציצית, ובית הלל מחייבים.
* א"ר אליעזר ב"ר צדוק: והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין.
* הגמרא מבררת מדוע אסרו בירושלים להטיל תכלת בסדין פשתן על אף שהלכה כבית הלל.
* כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

דף מ עמוד ב
* למסקנת הגמרא, הטעם שאסרו ציצית בסדין - לדעת רבא: גזירה שמא יקרע סדין בתוך ג' אצבעות לשפת הכנף ויתפרנו (ויניח את חוטי התפירה תלויים שם) והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי; לדעת ר' זירא: גזירה שמא יתכסה בו בלילה ונמצא נהנה מכלאים שלא בשעת מצוה.
* לדעת רבא: היא של בגד וכנפיה של עור - חייבת בציצית, היא של עור - וכנפיה של בגד - פטורה, ורב אחאי חולק וסובר הפוך.
* לדעת רב הונא: הטיל ציציות לבעלת 3 כנפים ואח"כ השלימה ל-4 כנפות והטיל ציצית בכנף הרביעית - פסולה משום תעשה ולא מן העשוי [אך הגמרא מקשה על כך].

דף מא עמוד א
* טלית ארוכה שכפלה לשתים - לדעת ת"ק: חייבת בציצית, לדעת רבי שמעון: פטורה (אך אם תפר אותה - חייבת).
* הסוגיה מבררת האם מצות ציצית היא חובת גברא או חובת טלית.
* המלאך אמר לרב קטינא שבזמן שיש כעס בשמים מענישים את מי שלא לובש בגד החייב בציצית (ובכך נמנע מלקיים את מצות עשה של ציצית).
* בגד שנעשה לתכריכין למת - פטור מציצית, אך בשעת הקבורה כשמלבישין אותו למת - חייב בציצית, משום "לועג לרש חרף עושהו".

דף מא עמוד ב
* לדעת רב: אסור להתיר ציצית מבגד זה ולהטילה בבגד אחר, אסור להדליק מנר לנר (בנרות חנוכה), אין הלכה כרבי שמעון המתיר בשבת דבר שאינו מתכוין. (ושמואל חולק על רב בכל אלו).
* מספר החוטים הנצרך למצות ציצית - בית שמאי: 4, בית הלל: 3.
* אורך הענף (המשתלשל מהגדיל) - בית שמאי: 4 אצבעות, בית הלל: 3 אצבעות. (לפי פירוש רש"י)

דף מב עמוד א
* צריך להפריד את חוטי הציצית שלא יהיו דבוקים זה בזה.
* "חד מינייהו כתרי מינן" (=אחד מחכמי ארץ ישראל גדול כשני חכמי בבל).
* לדעת רב: ציצית אין צריכה ברכה על עשייתה.
* לדעת רב: ציצית שעשאה גוי - פסולה.
* לדעת רב (החולק על הברייתא): גוי שמל את ישראל - מילתו פסולה.
* סוכה שעשאה גוי - כשרה.
* לא מברכים על עשיית הסוכה.

דף מב עמוד ב
* ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי כותי עובד כוכבים עבד אשה וקטן מומר פסולין (כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה).
* לא מברכים על עשיית תפילין.
* רב מרדכי מביא מסורת (בניגוד לעמוד הקודם) שרב סובר שציצית שעשאה גוי כשרה.
* רב ושמואל נחלקו אם גם טויית חוטי הציצית צריכה להיות לשמה. (וגם התנאים נחלקו בכך)
* רב שמואל בר רב יהודה מבאר כיצד צובעים את חוטי הציצית בתכלת.

דף מג עמוד א
* הלוקח טלית מצוייצת מן השוק - מישראל: הרי היא בחזקתה, מן העובד כוכבים: מן התגר כשרה, מן ההדיוט פסולה.
* רב יהודה היה מטיל ציצית לבגד שמתכסה בו אשתו (כי סבר שזו מצות עשה שלא הזמן גרמא).
* לדעת רבי: תפילין - כל זמן שמניחן מברך עליהן.
* הכל חייבין בציצית - כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים, ר"ש פוטר בנשים מפני שמצות עשה שהזמן גרמא הוא.

דף מג עמוד ב
* הגמרא מביאה 5 ברייתות הדורשות באופנים שונים את הפסוק "וראיתם אותו וזכרתם".
* חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות: תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן.
* בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו.
* כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו - הכל בחיזוק שלא יחטא.
* מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד.
* גדול עונשו של לבן (=מי שאינו מטיל חוטי ציצית לבנים) יותר מעונשו של תכלת.
* חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.
* חייב אדם לברך שלש ברכות בכל יום: שעשאני ישראל, שלא עשאני אשה, שלא עשאני עבד.

דף מד עמוד א
* חלזון זה - גופו דומה לים, וברייתו דומה לדג, ועולה אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים.
* אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעה"ז ולעה"ב איני יודע כמה.
* בציצית כתוב "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, ונדרש מכך: אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר.
* טלית שאולה - כל 30 יום פטורה מן הציצית, מיכן ואילך חייבת.
* הדר בפונדקי והשוכר בית בחו"ל - כל 30 יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב.
* השוכר בית בא"י - עושה מזוזה לאלתר, משום יישוב של א"י.
* כל שאינו מניח תפילין עובר ב-8 עשה, וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר ב-5 עשה, וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר ב-3 עשה, כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר ב-2 עשה.
* כל המניח תפילין - מאריך ימים.

דף מד עמוד ב
* לדעת זעירי: אין נסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח.
* במנחת נסכים (=סולת ושמן) ונסכים (=יין) הבאים עם הזבח - לדעת כולם: מקטיר את מנחת הנסכים ואח"כ מנסך את הנסכים.
* במנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמם - לדעת חכמים: מקטיר את מנחת הנסכים ואח"כ מנסך את הנסכים, ולדעת רבי: להיפך.
* "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" - מפסוק זה לומדים לכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת שכיפר.

דף מה עמוד א
* הגמרא מביאה כמה פסוקים מספר יחזקאל (פסוקים לא מובנים או שנראים סותרים את התורה), ומבארת אותם.
* זכור אותו האיש לטוב, וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה, מה עשה העלה 300 גרבי שמן וישב בעלייה ודרשו.
* אם היה כסף לקנות פרים/אילים בכמות הנדרשת אך לא היה כסף לקנות להם נסכים - מוטב שיביאו פר/איל אחד ונסכיו ולא יקרבו כולם בלא נסכים.

דף מה עמוד ב
* פר ושני האילים ושבעת הכבשים (הבאים לעולה) והשעיר (הבא לחטאת) (=כל אלו הם קרבנות המובאים עם 2 הלחם) - לא מעכבים את שתי הלחם, ואין שתי הלחם מעכבים אותם.
* לדעת רבי עקיבא: שתי הלחם מעכבים את שני הכבשים הבאים לשלמים, ואין שני הכבשים מעכבים את שתי הלחם, ובן ננס סובר הפוך - והגמרא דנה מה המקור לשיטתם ומביאה 2 אפשרויות.

דף מז עמוד א
* לדעת רבי: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: לעולם הלחם אינו קדוש עד שישחוט את הכבשים לשמן ויזרוק את דמן לשמן - והגמרא מבררת את טעמיהם.
* לדעת רבי: אם שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן, הלחם קדוש ואינו קדוש - אביי ורבא נחלקו בביאור דברי רבי, ובהבדל בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון.
* רב שמואל בר רב יצחק שאל האם הלחם מותר באכילה לכהנים כאשר שחט את הכבשים לשמן וזרק את דמן שלא לשמן (והגמרא מבררת ועוסקת בשאלתו).

דף מז עמוד ב
* זריקת הדם במחשבת פיגול אינה מביאה לידי חיוב מעילה (באימורי קדשים קלים) ואינה מוציאה מידי חיוב מעילה (בבשר קדשי קדשים).
* רב פפא מקשה על ספקו הנ"ל של רב שמואל בר רב יצחק (וקושייתו נשארת למסקנה לפי פירוש רש"י).
* כבשי עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם - רבי ירמיה שאל האם ניתן לזרוק את דמן שלא לשמן (אלא לשם שלמים הבאים בנדבה) כדי להתיר את הבשר באכילה, ורבי זירא הוכיח והשיב בשלילה.

דף מח עמוד א
* בברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מבואר שאם שחט 2 כבשים לשלמי עצרת על 4 חלות (שהוקדשו לשתי הלחם), מושך שתים מהן ומניפן עם הכבשים - והגמרא דנה האם ברייתא זו מסתדרת עם שיטת רבי.
* בברייתא מבואר שאם שחט 4 כבשים לשלמי עצרת על 2 חלות, מושך 2 כבשים וזורק דמן שלא לשמן ואח"כ זורק את דם הכבשים השניים לשמם - והגמרא דנה מדוע מותר לנהוג כך ("וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה?").

דף מח עמוד ב
* בברייתא ששנה רבי יצחק מבואר שכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותם, פסולים ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, אך לדעת תנא דבי לוי הכבשים כשרים.
* הגמרא מקשה על תנא דבי לוי מברייתא אחרת של תנא דבי לוי, ומתרצת.
* תנא דבי לוי לומד שלמי חובה משלמי נדבה (שאם נשחטו שלא לשמן כשרים), אך לא לומד אשם משלמים.