דף ב עמוד א
* מסכת מנחות עוסקת בדיני הקרבנות הבאים מסולת חטים או שעורים (יש 9 מיני מנחות).
* מנחה שאחת מהעבודות שלה (קמיצה, נתינה בכלי, הולכה, הקטרה) נעשתה שלא לשמה - כשרה, אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה, ואסור לשנות בה שינוי אחר (חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות, שאם עשה אחת מהעבודות שלה שלא לשמה, פסולה).
* עולה ששחטה שלא לשמה - אסור לזרוק דמה שלא לשמה [ויש לכך מקור מסברא ומפסוק].

דף ב עמוד ב
* לדעת רבה ורבא המשנה שלנו היא לא כדעת רבי שמעון.
* הגמרא מקשה סתירה בדעת רבי שמעון: בברייתא אחת הוא סובר ש"כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה", ובברייתא אחרת הוא סובר שלא עלו לבעלים לשם חובה, ומנחת חוטא שקמצה שלא לשמה פסולה.
* רבה מתרץ את הסתירה כך: הברייתא הראשונה עוסקת ב"שינוי קודש" והברייתא השניה עוסקת ב"שינוי בעלים".

דף ג עמוד א
* הגמרא ממשיכה לאורך כל העמוד לדון בתירוצו של רבה (שבעמוד הקודם) לסתירה בדעת רבי שמעון.
* קרבן פסח - בן שנה, קרבן אשם - בן 2 שנים, קרבן אשם נזיר ואשם מצורע - בן שנה.

דף ג עמוד ב
* רבא מתרץ את הסתירה בדעת רבי שמעון כך: הברייתא הראשונה עוסקת ב"קומץ מנחה לשום מנחה" והברייתא השניה עוסקת ב"קומץ מנחה לשום זבח מנחה".
* רב אשי מתרץ את הסתירה בדעת רבי שמעון כך: הברייתא הראשונה עוסקת ב"קומץ מחבת לשום מרחשת" והברייתא השניה עוסקת ב"קומץ מנחת מחבת לשום מנחת מרחשת".
* מחשבה שניכרת שהוא מכזב - לדעת רבה: לא פוסלת, ולדעת רבא ורב אשי: כן פוסלת.

דף ד עמוד א
* מנחת קנאות מותרה נדבה (נלמד בגזירה שוה מחטאת).
* אין גזירה שוה למחצה.
* המקור לכך שמנחת חוטא ומנחת קנאות פסולין שלא לשמן הוא מהמילה "היא".
* אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם - כשר לשום עולה.
* לדעת רב: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה פסולה.

דף ד עמוד ב
* לדעת רב: אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן פסולין.
* הגמרא מבררת מדוע לדעת רב דין מנחת העומר שקמצה שלא לשמה לא מוזכר במשנה הראשונה במסכת מנחות, ומדוע דין אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן לא מוזכר במשנה הראשונה במסכת זבחים.

דף ה עמוד א
* לדעת ריש לקיש: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה - כשירה, ושיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה.
* הטעם לשיטת ריש לקיש שמתיר להקטיר קומץ מנחה זו - לדעת רב אדא בר אהבה (והגמרא דוחה זאת): אין מחוסר זמן לבו ביום, לדעת רב פפא: כי לדעת ריש לקיש האיר מזרח (של ט"ז בניסן) מתיר.

דף ה עמוד ב
* לדעת רבא: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה - כשירה, ושיריה נאכלין ואינה צריכה מנחת העומר אחרת להתירה.
* הברייתא לומדת מהפסוק "מן הבקר" שאין להקריב קרבן טריפה.
* הגמרא מבארת באריכות מדוע לא ניתן ללמוד דין זה בקל וחומר מבעל מום.

דף ו עמוד א
* הגמרא ממשיכה לבאר מדוע הדין שאין להקריב קרבן טריפה נלמד מהפסוק "מן הבקר" ולא ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מבעל מום.
* הגמרא מביאה 2 מקורות נוספים ("ממשקה ישראל", "מכל אשר יעבור תחת השבט") ללימוד דין זה (שאין להקריב קרבן טריפה) ומבארת מדוע יש צורך ב-3 מקורות לכך.
* בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה? שלא יהא קרבנו מהודר.

דף ו עמוד ב
* הגמרא מבארת שהמשנה נקטה "מנחת חוטא" בנפרד מ"כל המנחות" (בנוגע לפסול זר וכו' שקמץ) כדי להדגיש שרבי שמעון (החולק על הרישא) מודה לכך.
* הגמרא מבררת באריכות את דברי רב שאמר "זר שקמץ יחזיר".
* בן בתירא היה מכשיר בכל הפסולין (שהוזכרו במשנה) שקמצו, ולא רק במי שקמץ ביד שמאל.
* נחלקו התנאים בדעת בן בתירא אם היה מכשיר רק אם קמץ הפסול והחזיר או אף אם קמץ הפסול וקידש בכלי והחזיר.

דף ז עמוד א
* רבי יוחנן מדייק (מדברי התנאים שבסוף העמוד הקודם) ש"כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת" [ורב עמרם חולק וטוען שהדיוק לא הכרחי].
* לדעת רבי יוחנן: אם קמץ זר (או פסול אחר) ונתן לכלי שרת - הקומץ נפסל ולא ניתן להחזירו לתוך השיריים.
* רב חסדא היה תלמיד של אבימי, אבל מסכת מנחות נשכחה מאבימי ולכן הלך ללמוד אותה מרב חסדא.
* רב נחמן שאל את אבימי האם ניתן לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע והאם ניתן לקדש את הקומץ בכלי שעל גבי קרקע.

דף ז עמוד ב
* לדעת רב ששת: ניתן לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע.
* לדעת רבא: ניתן לקמוץ מכלי שעל גבי קרקע, ניתן לקדש את המנחה בכלי שעל גבי קרקע, לא ניתן לקדש את הקומץ בכלי שעל גבי קרקע.
* קומץ שחלקו בשני כלים - לדעת רב נחמן: אינו קדוש, לדעת רבא לפני שחזר בו: קדוש.
* קידש מי חטאת פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה - לא קידש.
* לדעת רבי אלעזר (ורבא מביא ברייתא כך): אם קיבל שיעור הזאות של דם אשם מצורע או דם פרים ושעירים הנשרפין בשני כלים - לא עשה כלום.
* חביתי כהן גדול - נחלקו האמוראים אם קדושה לחצאין.

דף ח עמוד א
* לדעת רבי אלעזר: מנחה שקמצה בהיכל (ולא בעזרה) - כשרה.
* לדעת רבי אלעזר: שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה - מקטיר קומץ עליהן.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוחנן הסובר שחביתי כהן גדול אינה קדושה לחצאין. [ואף רב סובר כרבי יוחנן]
* הפריש חצי עשרון למנחה ודעתו להוסיף ולהשלים לשיעור עשרון - רב אמר: אינו קדוש, ור' יוחנן אמר: קדוש.
* לדעת רבי יוחנן: שלמים ששחטן בהיכל (ולא פתח אהל מועד) - כשירין.
* נתן עשרון סולת בכלי שרת, אע"פ שאין שם שמן ו/או לבונה - לדעת רב המנחה קדושה, ורבי חנינא חולק.

דף ח עמוד ב
* שמואל סובר כמו רב (שכלי שרת מקדש סולת לבד, אף שאינו ראוי להקטרה בלא שמן).
* הגמרא מקשה מברייתא על דברי רבי אלעזר (הסובר שמנחה שקמצה בהיכל (ולא בעזרה) - כשרה) ומתרצת.
* הגמרא מקשה מברייתא על דברי רבי יוחנן (הסובר ששלמים ששחטן בהיכל (ולא פתח אהל מועד) - כשירין) ומתרצת (בעמוד הבא).

דף ט עמוד א
* בלל את המנחה מחוץ לחומת העזרה - לדעת רבי יוחנן (והגמרא הביאה ברייתא כמותו): פסולה, לדעת ריש לקיש: כשרה.
* מנחה שחסרה קודם קמיצה - ר' יוחנן אמר: יביא מתוך ביתו וימלאנה, ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה. (ורבי יוחנן הקשה על ריש לקיש ממשנה).
* שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה - רבי יוחנן אמר: מקטיר קומץ עליהן, וריש לקיש אמר: אין מקטיר קומץ עליהן. [מחלוקתם היא בדעת רבי יהושע].

דף ט עמוד ב
* בנוגע למחלוקת האחרונה: רבי יוחנן הקשה על ריש לקיש מברייתא, וריש לקיש שתק (כי לא היה לו מה להשיב).
* לדעת רב יוסף בר שמעיה: מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש (האחרונה) היא לכאורה גם במנחת ציבור.
* רב מלכיו הביא 2 ברייתות כדי להקשות על 2 הדינים לעיל של רבי יוחנן, והגמרא תירצה.
* לדעת רבי יוחנן (במחלוקת האחרונה) - זעירי סובר שהשיריים (לאחר הקטרת הקומץ) אסורים באכילה (ורבי ינאי לפי הפירוש הראשון ברש"י חולק).
* לדעת רבי זירא: המקור לכך שאם קמץ בשמאל פסול הוא מלימוד מהמילה "שמאלית" האמורה במצורע.

דף י עמוד א
* לדעת רבא: המקור לכך שאם קמץ בשמאל פסול הוא מגזירה שוה "יד" "יד" מ"בהן ידו הימנית" האמור במצורע.
* כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
* לדעת חכמים: כל עבודה המעכבת כפרה שנאמר בה "אצבע" או "כהונה" נעשית בימין דוקא.
* לדעת רבי שמעון: כל עבודה שנאמר בה "אצבע" נעשית בימין.

דף י עמוד ב
* קיבל או זרק את הדם ביד שמאל - הקרבן כשר לדעת רבי שמעון.
* לדעת רבא למסקנה: יש 2 מקורות המלמדים שקמיצה צריכה להיות ביד ימין ("כהונה", וגזירה שוה "יד" "יד") - אחד ל"קומץ" ואחד ל"קידוש קומץ".
* לדעת רבי שמעון: הגזירה שוה של "יד" יד" באה ללמד שאף קמיצת מנחת חוטא צריכה להיעשות ביד ימין.

דף יא עמוד א
* הגמרא מבארת כיצד נעשית הקמיצה והחפינה.
* קמיצה, מליקה, חפינה - העבודות הקשות שיש במקדש.
* רב פפא דן בפרטים שונים באופן הקמיצה והחפינה.
* בגמרא מבואר למסקנה שרבי אלעזר חידש ששמן הנוסף פוסל את המנחה כשעירבו עמה אפילו אם הוא שמן שהופרש לשמה.

דף יא עמוד ב
* בשעת הקמיצה - צריך שיהיה בכלי קומץ שלם של לבונה, ובשעת ההקטרה - לדעת רבי מאיר: צריך שיהיה קומץ, לדעת רבי יהודה: צריך שיהיו לפחות 2 קרטים, לדעת רבי שמעון: צריך שיהיה לפחות קורט אחד.
* מחלוקת זו היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה לדברי הכל צריך שיהיה קומץ גם בשעת ההקטרה.
* בלבונה של לחם הפנים - לדברי הכל צריך שני קמצין בתחילה, ושני קמצין בשעת הקטרתם.
* מהמשנה (בעמוד א) משמע שאם הוסיף בה לבונה (מעבר לשיעור) המנחה כשרה, ובברייתא נאמר שפסולה - והגמרא מיישבת שמדובר שהפריש לה 2 קמצין של לבונה (ו-2 דעות ברש"י האם הכוונה למשנה או לברייתא).

דף יב עמוד א
* המשנה מפרטת דיני מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו בקרבן מנחה.
* לדעה הסוברת ששירים שחסרו בן קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם והשירים אסורים באכילה - לדעת רב הונא: הקטרה זו לא מועילה לענין פיגול ולהוציא מידי מעילה, ורבא חולק.
* רבא הביא הוכחה מברייתא לשיטתו, ואביי (בעמוד הבא) דחה זאת.

דף יב עמוד ב
* רבא חזר בו משיטתו בעקבות ברייתא אחרת, אך אביי טען שזה רק לפי רבי אליעזר (אך לפי רבי עקיבא רבא לא צריך לחזור בו).
* לדעת רבי ירמיה: המשנה היא כדעת רבי אליעזר, הסובר שאם קמץ את המנחה על מנת לאכול לאחר זמנו דבר שאין דרכו לאכול (קומץ) או על מנת להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר (שיריים), הקרבן פסול. [אך אביי מעמיד את המשנה גם כדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר]

דף יג עמוד א
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין מחשבת פיגול במנחות ובזבחים.
* הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר - פיגול וחייבין עליו כרת (לדעת כולם).
* הקומץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה - לדעת רבי יוסי: פסול ואין בו כרת, לדעת חכמים: פיגול וחייבין עליו כרת.

דף יג עמוד ב
* הטעם לדעת רבי יוסי הוא כי לדעתו "אין מתיר מפגל מתיר", ואילו חכמים סוברים שבמקרה ששני המתירים הוקבעו בכלי אחד (כמו הקומץ והלבונה) הרי הם חשובים כמתיר אחד, ולכן מועילה מחשבה באחד מהם על עבודת השני.
* לדעת רבי ינאי: ליקוט הלבונה מעל הסולת (על מנת להקטיר את הלבונה) שנעשה על ידי זר - פסול.
* לדעת רב הונא: אם חישב בשעת עבודת הקרבן על רגל ימין לאוכלה חוץ לזמנה, לא נתפגלה רגל שמאל, לדעת רבי יוסי.