דף י עמוד א
* לדעת רבא: המקור לכך שאם קמץ בשמאל פסול הוא מגזירה שוה "יד" "יד" מ"בהן ידו הימנית" האמור במצורע.
* כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
* לדעת חכמים: כל עבודה המעכבת כפרה שנאמר בה "אצבע" או "כהונה" נעשית בימין דוקא.
* לדעת רבי שמעון: כל עבודה שנאמר בה "אצבע" נעשית בימין.

דף י עמוד ב
* קיבל או זרק את הדם ביד שמאל - הקרבן כשר לדעת רבי שמעון.
* לדעת רבא למסקנה: יש 2 מקורות המלמדים שקמיצה צריכה להיות ביד ימין ("כהונה", וגזירה שוה "יד" "יד") - אחד ל"קומץ" ואחד ל"קידוש קומץ".
* לדעת רבי שמעון: הגזירה שוה של "יד" יד" באה ללמד שאף קמיצת מנחת חוטא צריכה להיעשות ביד ימין.

דף יא עמוד א
* הגמרא מבארת כיצד נעשית הקמיצה והחפינה.
* קמיצה, מליקה, חפינה - העבודות הקשות שיש במקדש.
* רב פפא דן בפרטים שונים באופן הקמיצה והחפינה.
* בגמרא מבואר למסקנה שרבי אלעזר חידש ששמן הנוסף פוסל את המנחה כשעירבו עמה אפילו אם הוא שמן שהופרש לשמה.

דף יא עמוד ב
* בשעת הקמיצה - צריך שיהיה בכלי קומץ שלם של לבונה, ובשעת ההקטרה - לדעת רבי מאיר: צריך שיהיה קומץ, לדעת רבי יהודה: צריך שיהיו לפחות 2 קרטים, לדעת רבי שמעון: צריך שיהיה לפחות קורט אחד.
* מחלוקת זו היא בלבונה הבאה עם המנחה, אבל בלבונה הבאה בפני עצמה לדברי הכל צריך שיהיה קומץ גם בשעת ההקטרה.
* בלבונה של לחם הפנים - לדברי הכל צריך שני קמצין בתחילה, ושני קמצין בשעת הקטרתם.
* מהמשנה (בעמוד א) משמע שאם הוסיף בה לבונה (מעבר לשיעור) המנחה כשרה, ובברייתא נאמר שפסולה - והגמרא מיישבת שמדובר שהפריש לה 2 קמצין של לבונה (ו-2 דעות ברש"י האם הכוונה למשנה או לברייתא).

דף יב עמוד א
* המשנה מפרטת דיני מחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו בקרבן מנחה.
* לדעה הסוברת ששירים שחסרו בן קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם והשירים אסורים באכילה - לדעת רב הונא: הקטרה זו לא מועילה לענין פיגול ולהוציא מידי מעילה, ורבא חולק.
* רבא הביא הוכחה מברייתא לשיטתו, ואביי (בעמוד הבא) דחה זאת.

דף יב עמוד ב
* רבא חזר בו משיטתו בעקבות ברייתא אחרת, אך אביי טען שזה רק לפי רבי אליעזר (אך לפי רבי עקיבא רבא לא צריך לחזור בו).
* לדעת רבי ירמיה: המשנה היא כדעת רבי אליעזר, הסובר שאם קמץ את המנחה על מנת לאכול לאחר זמנו דבר שאין דרכו לאכול (קומץ) או על מנת להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר (שיריים), הקרבן פסול. [אך אביי מעמיד את המשנה גם כדעת חכמים החולקים על רבי אליעזר]

דף יג עמוד א
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין מחשבת פיגול במנחות ובזבחים.
* הקומץ את המנחה לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר - פיגול וחייבין עליו כרת (לדעת כולם).
* הקומץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה - לדעת רבי יוסי: פסול ואין בו כרת, לדעת חכמים: פיגול וחייבין עליו כרת.

דף יג עמוד ב
* הטעם לדעת רבי יוסי הוא כי לדעתו "אין מתיר מפגל מתיר", ואילו חכמים סוברים שבמקרה ששני המתירים הוקבעו בכלי אחד (כמו הקומץ והלבונה) הרי הם חשובים כמתיר אחד, ולכן מועילה מחשבה באחד מהם על עבודת השני.
* לדעת רבי ינאי: ליקוט הלבונה מעל הסולת (על מנת להקטיר את הלבונה) שנעשה על ידי זר - פסול.
* לדעת רב הונא: אם חישב בשעת עבודת הקרבן על רגל ימין לאוכלה חוץ לזמנה, לא נתפגלה רגל שמאל, לדעת רבי יוסי.

דף יד עמוד א
* האמוראים (רב נחמן, רב אשי, רבינא) מקשים 3 קושיות (החל מסוף העמוד הקודם) על דעת רב הונא שאמר שלדעת רבי יוסי אם פיגל בירך של ימין לא נתפגלה ירך של שמאל.
* השוחט כבש אחד משני כבשי עצרת לאכול למחר חצי זית מחלה זו וכן שחט את הכבש השני לאכול למחר חצי זית מהחלה השניה - לדעת רבי: הקרבן כשר.

דף יד עמוד ב
* רבי יוחנן חולק על רב הונא וסובר שלדעת רבי יוסי אם פיגל בירך של ימין כן נתפגלה ירך של שמאל. [ומה שבמשנה (יג ע"ב) רבי יוסי סובר שאם חישב על חלה אחת לא נתפגלה השניה זה מכיוון ש"הכתוב עשאן שני גופין"].
* לדעת רבי יוסי: גם בלחמי תודה, אם חשב בשעת הקרבת הקרבן לאכול מין אחד מהלחמים חוץ לזמנו, לא נתפגלו כולם (וכך גם במנחת מאפה).
* לפי הברייתא הראשונה: שתי מחשבות פיגול בשתי עבודות מצטרפות לשיעור כזית (נחלקו הדעות אם הכוונה רק לשחיטה וזריקה או לכל 4 העבודות).
* לפי הברייתא של לוי: כל 4 העבודות לא מצטרפות לפיגול. [הגמרא דחתה את האפשרות להעמיד ברייתא זו כדעת רבי]

דף טו עמוד א
* למסקנת הגמרא, הטעם של רבי יהודה (שאמר: "נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים - שניהם יצאו לבית השריפה") הוא שכך למד מרבותיו שאין קרבן ציבור חלוק (ואם חל פסול בחלק ממנו - חל הפסול בכולו).
* התודה שנעשתה פיגול מפגלת את הלחם, אך הלחם שנעשה פיגול אינו מפגל את התודה - הטעם לכך הוא כי הלחם טפל לתודה.
* לדעת רב: השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר - הלחם מפוגל, אך התודה לא מפוגלת.

דף טו עמוד ב
* לדעת רב (בלשון השניה): השוחט את הכבשים של עצרת על מנת לאכול כזית מהם ומלחמם - הלחם מפוגל, אך הכבשים לא מפוגלים.
* השוחט כבש אחד (משני כבשי עצרת) על מנת לאכול כזית מחבירו למחר - רבי אלעזר מסתפק אם כוונתו על הכבש השני (ולא מפגל) או כוונתו על הלחם (ומפגל).
* לדעת רבי מאיר (במשנה): הזבח מפגל את הנסכים הבאים איתו, ולדעת חכמים (בברייתא): הזבח לא מפגל את הנסכים. (וכך גם נחלקו בברייתא לגבי אשם של מצורע אם מפגל את הלוג שמן שבא עם האשם).

דף טז עמוד א
* פיגל בזמן הקטרת קומץ ולא בזמן הקטרת הלבונה (או להיפך) - לדעת רבי מאיר: פיגול וחייבים עליו כרת, לדעת חכמים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
* לדעת רב: המחלוקת הנ"ל היא רק במקרה שאת חצי המתיר הראשון הקטיר בשתיקה ואת החצי השני הקטיר במחשבת פיגול, לדעת שמואל: המחלוקת היא גם אם את חצי המתיר הראשון הקטיר במחשבה ואת החצי השני הקטיר בשתיקה. (והגמרא מקשה על דעת רב).

דף טז עמוד ב
* דעת חכמים כאשר פיגל בהולכה של הקומץ - לדעת רבי יוחנן: כדין קמיצה (פיגול), לדעת ריש לקיש: כדין הקטרה (לא פיגול).
* הקטיר מהקומץ כשיעור שומשום על מנת לאכול מהשיריים כשיעור שומשום חוץ לזמנו, וכך עשה עד שכלה הקומץ כולו - נחלקו הדעות אם זהו פיגול, או שהקרבן פסול אך אינו פיגול, או שהקרבן כשר.

דף יז עמוד א
* האמוראים נחלקו (בדעת חכמים) אם "הקטרה מפגלת הקטרה" (=הקטיר את הקומץ על מנת להקטיר את הלבונה לאחר זמנה, אם זהו פיגול או לא).
* המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, ממשיכה לפרט אופנים בהם מחשבת הפיגול אינה פוסלת את המנחה.
* לדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן, הטעם של רבי אליעזר הפוסל במחשב מאכילת אדם למזבח ולהיפך, הוא מהפסוק "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו".

דף יז עמוד ב
* לדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן, אע"פ שרבי אליעזר פוסל במשנה במחשב מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך, הרי שהוא מודה שאין ענוש כרת על אכילה זו.
* רבי אסי ניסה לטעון שישנה מחלוקת תנאים בשיטת רבי אליעזר אם מנחה זו פסולה מהתורה (וענוש כרת) או מדרבנן (ואינו ענוש כרת על אכילה זו) - אך הגמרא דוחה ואומרת שייתכן שכל התנאים סוברים שאינו ענוש כרת.

דף יח עמוד א
* למסקנת הגמרא רבי יהודה סובר שבמקרה בו שחט את הזבח על מנת להניח מדמו למחר לדברי הכל הקרבן פסול (גזירה משום הנחת כל דמו).
* אם לא יצק את השמן על המנחה - המנחה פסולה.
* אם זר יצק את השמן על המנחה (ולא כהן) - המנחה כשירה.

דף יח עמוד ב
* אם לא בלל את המנחה - המנחה כשירה ("כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו").
* לדעת רבי שמעון: כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.
* למסקנת הגמרא, המשנה (בעמוד א) היא שלא כדעת רבי שמעון, הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה.

דף יט עמוד א
* למסקנת הגמרא, המקור לדעת רבי שמעון (הסובר שאם זר יצק את השמן על המנחה, המנחה פסולה) הוא מהפסוק "והביאה..." (וי"ו מוסיף על ענין ראשון).
* למסקנת הסוגיה: כל מקום שנאמרה "תורה" לבדה אין ללמוד מכך עיכוב (אך בנזיר, תודה ומצורע לומדים עיכוב מפסוקים אחרים), וכל מקום שנאמרה "חוקה" לבדה הדינים מעכבים (אך במנחה לומדים מהפסוק "מגרשה ומשמנה" שאין כל דיניה מעכבים).

דף יט עמוד ב
* הקמיצה צריכה להיות ביד ולא בכלי - לדעת רב דין זה הוא אף לעיכובא, ושמואל חולק.
* שמואל סובר שלא לומדים "דורות" מ"שעה" (חוץ מקרבנות הנשיאים שמהם אפשר ללמוד אף לדורות כי הכתוב חזר וכתבם 12 פעמים).
* מקום הגשת המנחה - לדעת ת"ק: בקרן דרומית מערבית של המזבח כנגד חודה של קרן, לדעת רבי אליעזר: בדרום המזבח (לדעתו המזבח כולו היה בצפון העזרה).

דף כ עמוד א
* נחלקו התירוצים בגמרא אם לדעת רב מליחת הקרבנות מעכבת.
* הפסוק "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח..." לא בא לחייב מליחה לעיכובא, אלא בא ללמד אלו דברים טעונים מליחה ואלו לא, והגמרא מבארות באריכות את הלימודים מפסוק זה.
* מסתבר יותר שהמילים "מעל מנחתך" בא למעט שדם של קרבן אינו טעון מליחה ולא בא ללמד שאיברי הקרבן לא טעונים מליחה.

דף כ עמוד ב
* לדעת רבי: עצים נקראים "קרבן" וטעונים מלח והגשה.
* לדעת רבי: המנדב להביא עצים למזבח - טעון קמיצה, וצריכין עצים אחרים כדי לשורפן.

דף כא עמוד א
* לדעת רבי: נסכים לא צריכים מליחה.
* לדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה: עצים, דם, יין של נסכים, קטורת - לא צריכים מליחה.
* לדעת זעירי בשם רבי חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו אם אכלו. [והגמרא דנה באיזה דם מדובר]
* דם יבש ודם לח שמתחיל להתייבש - חוצץ (לענין טבילה).
* המליחה עבודה היא ודוחה שבת וטומאה.
* כיצד עושה את המליחה? מביא את האבר של הקרבן ונותן עליו מלח וחוזר והופכו לצד השני ונותן עליו מלח. [וכך השיעור גם למי שרוצה לבשל בשר בקדירה וצריך להוציא את דמו]

דף כא עמוד ב
* מלח שעל גבי האבר (אך לא מלח שעל גבי הכבש) - מועלין בו.
* הגמרא מבארת למסקנה את דברי שמואל כך: מותר לכהנים להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת הקרבנות שלהם, אך אסור להם להשתמש במלח של הקדש לצורך אכילת חולין. (רבינא הביא ראיה לפירוש זה בדברי שמואל, אך רב מרדכי דחה את הראיה)